סיפור הנקת תאומים שלי מתחיל למעשה בעובדה שחיינו באותו זמן בהונגריה, והוחלט שאלד בהונגריה. בשלב מוקדם יחסית בהריון, הבנתי שאני הולכת לניתוח קיסרי, תמרי היתה במצג רוחבי והיה ברור שהיא לא זזה משם, כי אין לה לאן. מאותו הרגע, התחלתי לחפש בצורה אובססיבית חומר על הנקת תאומים.

כל נושא הלידה לא עניין אותי כלל, רק הנקת תאומים. קניתי ספר של לה לצ'ה על הנקת תאומים וקראתי אותו – או יותר נכון כמו שבעלי אומר – עשיתי דוקטורט. ממש למדתי את הספר וקראתי כמה שיכולתי באינטרנט (זה לא היה כל כך מפותח אז) ובספרים. וגם יצרתי קשר עם רופאת ילדים שהיא גם יועצת הנקה מוסמכת.

היועצת נתנה לי שם וטלפון של משפחה שיש לה תאומים והאם מניקה אותם, ביקרתי אותם ודיברתי איתם. בביקור שהיה לי בארץ יצרתי קשר עם יועצת ההנקה הדי הרפז, שנתנה לי קורס הכנה מזורז ללידה והבטיחה להיות לי זמינה טלפונית. בקיצור, אני חושבת שהרגשתי כבר מוכנה, וגם הגוף שלי, כשבשבוע 36 ירדו לי המים.

לא ידעתי שגם לניתוח קיסרי צריך הכנה

אני רוצה לעצור לרגע ולהגיד משהו על ניתוח קיסרי. אני יודעת את זה היום בדיעבד, שגם לניתוח קיסרי צריך הכנה. זה לא ברור ומובן מאליו ההכנה הזו. את באה – נכנסת – מנתחים – ויש לך תינוק.

לא ידעתי עד כמה זו חוויה שהשפיעה על חיי, עד שלפני מס' חודשים הייתי בסדנא של מדריכות הכנה ללידה והמדריכה הדגימה כמעט אחד לאחד איך נראה ניתוח קיסרי. התחלתי לבכות. הדמעות זלגו לי בלי שליטה, כי אף פעם, בתוך המסע האינטנסיבי הזה, עד לפני מס' חודשים, לא עיבדתי באמת את הלידה של תמר ויואב.

לענייננו – אחרי הניתוח הייתי חלשה מאד וב 24 שעות הראשונות הייתי לגמרי OUT, שלא לדבר על הנקה, בקושי זזתי. לא זוכרת באיזה יום לאחר הלידה זה בדיוק היה, אני מניחה שביום השני, ניסיתי להניק. בהתחלה את יואב, שהיה התינוק החזק יותר.

הנקת תאומים: האחות לקחה אותי כפרויקט הנקה אישי שלה

האחות אווה, אחראית מחלקת ילודים, לקחה אותי כפרויקט הנקה. כל הנקה ישבה לידי ועזרה לי לחבר, להניק, ווידאה שהתינוקות הקטנים באמת יונקים ושיש לי חלב ישבה לידי והשגיחה,  וגם בדרך פלא הוציאה להם גרעפס אימתני. כמובן שלאחר הניתוח, והשבוע שבו ילדתי זה לא היה כל כך פשוט.

אווה האחות שמה לי פיטוצין באף (עם פד גזה), ונתנה לי משאבה ידנית מהסוג הפרימיטיבי ביותר, מעין 2 מבחנות שנכנסות זו בזו ועל ידי משיכה נוצר ואקום – ושאיבה. ניסיתי לשאוב אבל יצאו טיפות ממש, שום דבר רציני. זה כמובן ייאש אותי (כמה בכיתי ב 6 הימים האלה בבית החולים).

כשהגיע אביב שלי, סיפרתי לו על זה, הבאנו את המשאבה והוא משך ומשך ויצא או-הו כמה יצא. אני פשוט פחדתי להכאיב לעצמי. בלילות לא העירו אותי להניק, מפני שיואב ותמר קיבלו מעין תה (בתי החולים בבודפשט הם מעודדי הנקה, ולעולם לא יתנו תחליף חלב, אלא אם האם הצהירה וחתמה שהיא לא מעוניינת להניק).

אני זוכרת את המשפט שהחזיק אותי: "החליטי שתניקי היום. מחר יום חדש"

נתנו לי לישון עד שהגיעה ב – 6 בבוקר האחות אווה. כבר אמרתי שהייתי הפרויקט שלה? ההנקה החלה להסתדר לאט לאט וביום ה – 6 לאחר הניתוח כבר הרגשתי שאני מסתדרת. היה יום ראשון – וכבר כל כך רציתי הביתה. לא הסכימו לשחרר אותי, כי האחות אווה ביום חופש – והיא אמרה שהיא רוצה לראות לפני שאני הולכת הביתה שהכל מסתדר עם ההנקה שלי. טוב, בסוף הסכימו לשחרר אותנו אחרי הרבה תחנונים והיינו בדרך הביתה.

אני זוכרת את המשפט המשמעותי ביותר שקראתי בספר של לה לצ'ה על הנקת תאומים. זה המשפט שהחזיק אותי במסע המטורף הזה: החליטי שתניקי היום. אל תחליטי שתניקי 3 חודשים, או חצי שנה או כל זמן אחר. החליטי שתניקי היום. מחר כידוע, הוא יום חדש.

בהתחלה הרגשנו קצת אבודים, אבל אי אפשר היה ללכת לאיבוד

כשהגענו הביתה, הרגשנו קצת אבודים, אבל הילדים לא נתנו לנו ללכת לאיבוד כי הם היו צריכים לאכול – והרבה. הם היו עדיין קטנטנים. יואב הכאיב לי כל הזמן. לא היו לי פצעים, לא היו לי סדקים, רק כאב עם כל חיבור של יואב לציצי, וגם תוך כדי היניקה.

קראתי ליועצת, הלכתי למפגשי לה לצ'ה בבודפשט, דיברתי ארוכות בטלפון עם הדי הרפז, ושום דבר לא עזר. המסקנה היתה שהוא תופס כמו שצריך את הפטמה, אבל הוא פשוט ינק בכוח רב וכוחות השאיבה שלו היו כואבים. תמר, לעומתו, ינקה בנחת ולא הכאיבה לי בכלל.

כשהתחלתי לתת להם בקבוק, אפשר היה לראות את זה בבירור – הוא גמע תוך דקה את כל הבקבוק, והיא לקחה לה את הזמן שלה. עד היום אפשר לראות את זה – הוא בולע את האוכל מהר מהר והיא אוכלת לאט- לאט. תמרי אפילו הייתה טועמת את החלב לפני שפצחה בהנקה.

היה לי מסובך מדי להניק את שני התאומים בו זמנית

סדר היום שלי היה הנקה 20 שעות ביממה, אם לא יותר. ישבתי בחדר, די מבודדת, כי אבא שלי הסתובב בחדרים האחרים (ההורים שלי באו לעזור לנו) וישבתי והנקתי כל היום. ניסיתי כמה פעמים להניק את שניהם בו זמנית, אבל זה היה מסובך לי מדי, הציצי שלי היה גדול וזה היה ממש קשה. ויתרנו על זה.

היתה חלוקת עבודה ברורה: אבא שלי מבשל ודואג לכל מיני עניינים בירוקרטיים (הוא דובר הונגרית), אמא שלי ואני מטפלות בתינוקות – ואביב בעלי מנסה לסיים את פרויקט הסיום שלו בלימודי האדריכלות.

כל ערב בסביבות השעה 18:00 החל סבב איום של הנקות ובכי, עד התשה של כולנו. מי שלא על הציצי – בכה או יותר נכון צרח/ה, הם ינקו ברצף איזה 4 שעות עד שנרדמו. זה היה סיוט.

אני חושבת שלבעלי יש ממש טראומה נפשית מזה, כי הוא החזיק את הצורח התורן. היינו קוראים לזה מרתון. זה עבר בערך בגיל 3-4 חודשים.

היום אני מבינה שהתאומים בכו כי היו עייפים, לא בגלל שרצו לינוק

התקופה הזו של המרתון כל כך השפיעה עליי, עד שעם אביגיל, הקטנה שלי, לא הסכמתי לעבור את זה. הייתי מנדנדת את העריסה שלה עד שנרדמה. אחרי הנקת הערב בסביבות 20:30, סירבתי להניק יותר – היא עדיין זזה בעריסה – ואביב היה אומר "היא רוצה עוד ציצי" – ואני אמרתי "שתוק ותמשיך לנדנד".

היום – אוי היום – אני יודעת שהם פשוט היו עייפים ותשושים ורצו ללכת לישון, אבל אני לא נתתי להם, במחשבה שהם רעבים וצריכים להירגע על הציצי. כל התעוררות לילה דרשה את שנינו. זה היה מתיש. לילות ללא שינה מובילים למתיחות ולעצבים. לקח לי ולילדים זמן ללמוד לא להעיר את בן זוגי ולהניק אחת וישר אחר כך את השני ולסיים עם זה.

עד גיל 7 חודשים הם ינקו הנקה מלאה ועברו בקלות רבה מאד למוצקים, מה שהשאיר אותנו די בזריזות עם הנקה אחת בלבד ביום, בלי אפילו שאני הובלתי לזה, זה פשוט קרה. בגיל 10 חודשים יואבי גמל את עצמו לבד, לא רצה יותר בכלל לינוק. לאחר חודש גמלתי את תמר – פשוט רציתי לסיים את הערב מבלי שזה תלוי בי, שגם אביב יהיה מסוגל לעשות את זה.

המפתח להתמודדות עם תקופת הנקת התאומים – ללמוד איך להתפשר

המסקנה שלי מהתקופה הזו – שצריך להתפשר. היו לי הרבה סיבות למה לא לתת בקבוק אז, עברנו הרבה דירות וארצות ורציתי שיהיה להם את הבסיס הנעים והחשוב של אמא. אבל היום הייתי מערבת גם בקבוקים, בעיקר אם התאומים זה לא ילדים ראשונים ויש עוד ילדים בבית שזקוקים לאמא. אחרי שיש לי את המדד ההשוואתי עם ילד אחד, אני יודעת שזה היה טירוף.

לא הייתי, כמובן, מוותרת על זה לחלוטין — אבל קצת להקל על עצמי, היה עושה לכולנו רק טוב.

כתבה: מיכל איתם עמרני, מנהלת בשיתוף עם אחותי מרב מיליק את מרכז אם-פטיה בחיפה, דולה מלווה זוגות בהריון ובלידה בחיפה, מתמחה בלידות תאומים, יועצת שינה מומחית בייעוץ שינה משפחות עם תאומים.

**

מחפשת ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה?

הורות לתאומים היא הורות ייחודית, המעלה אתגרים רגשיים שלא קיימים בהורות לילד אחד. ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה במטרה לעזור להן להתמודד עם האתגרים הרגשיים האופייניים לתקופה דרך חמלה, קבלה, הפחתת שיפוטיות והגדלת הביטחון ההורי. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד. אפשר לכתוב לי לווטסאפ.

**

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

לבד במלכודת ההנקה / אמא מניקה
הצלחתי לגמול מהנקה וזה לא היה נורא/ שותפה למסע שלו
הנקה: האישה שמאחורי הפיטמה/ שירה דרוקר

את מוזמנת להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.