איך ויתרתי על הקריירה שלי כציירת :)

מאת : שירה דרוקר

14 בספטמבר 2011 | 14 תגובות

אני מקריבה המון, אני יודעת. ועל הרוב אני לא מצטערת. עושה את זה בכיף ובהבנה. אבל הקורס הזה היה לי חשוב כנראה. אפילו לא ידעתי עד כמה. וחבל לי שזה התפספס בגלל תזמון לא נכון.

מתוך אמהות וקריירה, יצירה נשית, לכל אמא

בנובמבר, בחודש רביעי להיריון, עם בטן קטנה, התחלתי ללמוד רישום וציור. הצלחתי להתמיד עד ללידה. נהניתי מכל רגע. חופשת פסח הייתה ארוכה במיוחד, כחמישה שבועות, ולפני שילדתי חשבתי לעצמי "איזה יופי הסתדר לי החופש הזה בדיוק סביב התאריך המשוער, ככה אוכל לנוח, להתאקלם, ולחזור ללימודים".

הילה נולדה בשבוע 41+3, וכבר התחילה "לדפוק לי את התכניות". חצי חופשה עברה רק בציפייה ללידה, וכשהגיע הזמן לחזור ללימודים, לא הייתי מוכנה. פיזית ונפשית. אז פספסתי שיעור. ועוד אחד. ורק עוד אחד, כי אין לי כוח, ואולי רק עוד אחד, כי זה ממש יהיה קשה ללכת איתה, ואם היא תפריע…

פספסתי איזה חמישה שיעורים. ואז החלטתי לא לוותר לעצמי. לאסוף את עצמי וללכת. איתה, כמובן, כי היא לא יודעת מה זה בקבוק, ומה בדיוק היא אמורה לעשות איתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זה היה קשה. בעלי הקפיץ אותנו, והיה מוכן לבוא לאסוף אם משהו לא מסתדר. נכנסתי לכיתה עם עגלה, משכתי המון תשומת לב, לא הגעתי עם הציוד, כי איבדתי כל קשר עם תכנית הלימודים של הקורס… הרגשתי שאני כבר לא קשורה למקום הזה ולאנשים האלה… ריחות של טרפנטין מילאו את החדר, כי מסתבר שבדיוק מתחילים ללמוד לצייר בשמן, ודאגתי מאוד להילה. ניסיתי ליהנות מהשיעור, אבל האמת היא שהייתי מאוד מאוד עסוקה בהילה, ורק רציתי שהשיעור יסתיים ונחזור לנוחות שלנו, בבית… הילה התנהגה מאוד יפה. ישנה בעגלה, אכלה בהפסקה, אח"כ קצת במנשא, ונגמר השיעור.

בלב כבד החלטתי שלא ללכת יותר. החלטתי שזה לא נחשב "לוותר לעצמי". זה פשוט ההיגיון. הבנתי שאני צריכה להשלים עם זה ולא להצטער על זה. זה כנראה עוד אחד מהדברים שאי אפשר לעשות עם תינוקת קטנה… כמובן שבכיתי המון בדרך הביתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נגמרה שנת הלימודים, ולפני שבוע קיבלתי הודעה מהמכללה על תערוכת בוגרים, במסגרתה מציגים בוגרי הקורסים השונים את עבודותיהם מהשנה החולפת.

חשבתי לעצמי שזה יהיה נחמד, להציג ציורים שלי בתערוכה. להזמין אנשים לראות אותם, לקבל קצת מחמאות. להרגיש שוב כמו מישהי שעושה משהו, ולא רק מטפלת בתינוקת.

אז הגעתי היום למפגש "תליית עבודות". הגעתי עם הציורים שלי על ניירות ובריסטולים. ככה הם שוכבים להם בתיק העבודות מאז שצוירו. בלי להתאוורר. בלי יחס. היו דברים קצת יותר חשובים לעשות בחודשים האחרונים…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעלי הסיע אותי ואת הילה. חשבתי שאכנס "לבדוק את השטח" ואם אראה שזה משהו שעשוי לקחת הרבה זמן, אבוא לקחת את הילה ואשחרר אותו. נכנסתי ופגשתי כמה מחבריי לקורס, ואת המורה. כולם שמחו לראות אותי, אבל אני הייתי בשוק.

מסביב לחדר, מונחות על הרצפה העבודות של חבריי. חלקן ממוסגרות בעץ, חלקן בקרטון, עבודות מדהימות ביופיין. ציורים מדהימים, שאת חלקם הקטן זכיתי לראות כבר במהלך הקורס, ואת רובם לא הכרתי, כי נוצרו בשלבים המתקדמים יותר, בשיעורים בהם לא נכחתי, או בבית, בשעורי הבית… ציורים של אנשים ושל נופים, ציורים בעיפרון, או בדיו, בגירים, בשמן… פשוט יפהפיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הרגשתי טיפשה. "מה חשבת לעצמך? שתבואי עם הניירות שלך, ומה?… ככה דמיינת שנראית תערוכה?" הכול כבר מסודר, הכול ממוסגר, ופתאום אני באה עם חבילה של ניירות מפוזרים, עם ציורים ברמה של תחילת השנה…

החברים עוברים מקיר לקיר, מתייעצים, מחליטים יחד איפה לתלות כל דבר כך שייראה הכי טוב שאפשר, ואני עוברת בשקט בין הציורים ונעצבת כל כך. כאילו ראיתי את מה שהיה יכול להיות אם הייתי מתמידה ומגיעה לכל השיעורים, אם הייתי משקיעה בבית קצת זמן ויושבת לצייר, אם לא הייתי צריכה ללדת ולטפל בהילה.

ניגשתי למורה ואמרתי לו שאני עוזבת. שלא באתי מוכנה, ושאין לי זמן, ושאני מוכרחה ללכת.

הוא אמר לי: "את בטוחה? אני חושב שתצטערי על זה… אולי תחשבי על זה עוד קצת?"

הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני. אם היית יודע על כמה דברים אני מוותרת ביום יום… מוותרת ומיד שוכחת, כדי לא להצטער יותר מדי… כנראה שגם על זה אצטרך לוותר. לפחות הפעם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עמדתי שם בפינת החדר עוד כמה דקות. חושבת אם יש משהו שאני יכולה אולי לעשות עכשיו, בזריז, בקלות, כדי בכל זאת להיות חלק מהתערוכה. אין שום דבר שיכולתי לעשות. הכול נראה מסובך וקשה.

נפרדתי מכולם לשלום, ועזבתי. בדרך החוצה לאוטו התחילו הדמעות לזרום… כשראיתי את הילה בסלקל שלה באוטו, מברברת ומחייכת כתמיד, אמרתי לה שהיא הרבה יותר שווה מהתערוכה...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מקריבה המון, אני יודעת. ועל הרוב אני לא מצטערת. עושה את זה בכיף ובהבנה.

אבל הקורס הזה היה לי חשוב כנראה. אפילו לא ידעתי עד כמה. וחבל לי שזה התפספס בגלל תזמון לא נכון.

אני יודעת שאסור לי לחשוב מחשבות של "מה היה אם", כי זה לא יוביל אותי לשום מקום. אני צריכה רק להבין עד כמה זה חשוב לי, ולעשות שבפעם הבאה זה יצליח.

הילה רק בת 4 חודשים. עוד מעט היא תגדל, תתחיל לאכול דברים אחרים חוץ מאת החלב שלי, ואני אוכל להשתחרר קצת. ולעשות המון דברים שהיום לא מתאפשר לי לעשות. ועד אז – אני צריכה לחכות בהרבה סבלנות, ליהנות ממה שיש לי (וזה המון!!!), ולא להצטער על מה שאין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תוך כדי כתיבה, חשבתי שאולי אעלה את הטקסט הזה לאתר, ופתאום עלה לי רעיון – אני אצרף כמה תמונות של הציורים שלי, וככה תהיה לי תערוכה קטנה משל עצמי… פיצוי קטן.

אז אני מצרפת בשמחה ובגאווה את הציורים שלי. מקווה שתיהנו.

 

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

 

 

עוד אמהות כותבות:

הדרך למימוש עוברת במספרה / סשה חזנוב

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך ? / ליטל גרין

אמאל'ה/ סשה חזנוב

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

14 תגובות ל- “איך ויתרתי על הקריירה שלי כציירת :)”

  1. שירה, מאמינה שזו רק הפוגה זמנית שתביא איתה לציור בשלות חדשה ומעניינת.
    מחכה לציורים הבאים

  2. שירה,
    גם אני כמו לימור,מאמינה שזו רק הפוגה.
    וכמו שאמרת עוד מעט שירה תאכל דברים נוספים מלבד החלב שלך, ותוכלי להשקיע בעצמך קצת יותר מעכשיו.

    הציורים שהעלית נהדרים!!!!!

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בשמנים ופרחי באך
    משווקת אלופירסט
    נייד 050-8391389
    http://WWW.MALACHY.DULOT.ORG.IL
    mailto:maldoula2@gmail.com

  3. נעה גביש הגיב:

    אין עלייך שירה!!!
    כל הכבודעל היכולת להבין מה קורה לך, להצליח להבין שלכל דבר יש עת ויש דברים שצריכים לחכות לשמנם, כי כרגע להיות אימא ולגדל ילדה חשוב יותר.
    ההבנה והיכולת לדבר על המחשבה הזו בכלל לא מובנת מאליה…אני הרבה יותר מבוגרת איתך ועדיין קשה לי לדחות דברים אחרים, כי אחרים חשובים יותר כרגע.

    והציורים שלך..התערוכה הזו שיצרת כאן …מ ק ס י מ ה…מה עוד את צריכה ללמוד אצל מורה?? :))

    }{

  4. סיון קונוולינה הגיב:

    שירה יקרה,
    יש לי כל כך הרבה להגיד לך, תוך כדי קריאה כבר רצו לי כל כך הרבה מחשבות בראש…
    אני אתחיל בציורים, כי הם כל כך מדהימים ואת כל כך מוכשרת, שאני מרגישה שמזל שיצא לך לכתוב את הפוסט הזה כדי שאני אתוודע לצד הזה שלך ולציורים המקסימים האלה! תודה על התערוכה, נהניתי דווקא מהפשטות שלה, בלי מסגרות, בלי קרטונים ובלי קומפוזיציות תלייה מורכבות…
    כאמא לאמא, וכציירת לציירת, אני כל כך מזדהה עם התחושות שלך. האמהות לוקחת מאיתנו המון, המון ממי שהיינו לפני הלידה והמון ממי שנעשינו אחריה. לא מפתיע, שכל כך הרבה נשים מרגישות שהן שמות את עצמן ב-HOLD בחודשים (ואולי בשנים) הראשונות שאחרי הלידה, כל אחת לוקחת את זה לקצה שלה.
    וזה קונפליקט רציני, כי מצד אחד אנחנו רוצות להיות שם כדי לספק את כל הצרכים של התינוקות שלנו, בכל שעה ורגע, ומצד שני – אנחנו מרגישות שכדי לתת את כל כולנו אנחנו חייבות לשמור גם על משהו לעצמנו – משהו שייטען אותנו מחדש ויחזיר אותנו הביתה עם אנרגיות מחודשות.
    על בשרי אני יודעת כמה שזה קשה. אני מתמודדת עם זה יום יום בלימודים ואינספור פעמים אומרת לעצמי – זה יותר מדי, את לא יכולה להיות גם אמא במשרה מלאה וגם סטודנטית במקצוע כל כך תובעני…ומצד שני – בדיוק כמוך – אני מרגישה שזה חיוני לי, העיסוק הזה ביצירה, במשהו שהוא מנבכי נשמתי, שהוא כל כולו אני. וגם אצלי המחשבה על לעזוב את זה, לוותר על זה, הציפה הרבה דמעות.
    אבל אני באמת חושבת שזה גם עניין של עיתוי. לא חושבת שהייתי מצליחה לעשות את זה כשעופרי היתה בת 4 חודשים, זה פשוט קשה מדי, עמוס מדי.
    אבל אני בטוחה שגם את, בקרוב, תמצאי את הדרך שלכן – שלך ושל הילה – לגשר בין הצרכים שלך לצרכים שלה, ותמצאי את הזמן לחזור לציור וליצירה, כי ברור שזה חשוב לך.
    אגב, אני דווקא חושבת שיש מקום להצטער ביום-יום גם על מה שאין, כי מה לעשות – קשה לעשות כל כך הרבה ויתורים ולא להתייחס לזה. זה מאוד טבעי בעיניי, ויותר חשוב – זה נותן המון מוטיבציה לא לוותר בסופו של דבר, לא להשלים עם זה שזה ככה, וכן לנסות לממש כל רצון שהודחק!
    ולסיום – רעיון שעלה לי תוך כדי שכתבתי: בואי נפגש לסשן ציור משותף, עם התינוקות. מי אמר שחייבים כיתה שלמה ומורה? כדי לצייר צריך רק נייר (או קיר :)) ויד אוהבת 🙂

  5. מרב מיליק הגיב:

    שירונת,
    עלו לי דמעות בעיניים כשקראתי את מה שכתבת. את תמיד כ"כ אמיתית עם עצמך. מותר לוותר ומותר מאד להצטער על זה. מותר להסתכל בעיניים מקנאות במה עשו אנשים אחרים בזמן שאני מגדלת פה את הילדה שלי, זה לא אומר שאת לא שלימה. יש מקום גם לרצון גדול לבחור בדבר הנכון לנו, וגם לצער על הדרך שלא הלכנו בה.
    הזמן עובר הם גדלים, ואנחנו חוזרות לדברים שעשינו, או פתאום מגלות שרצינו בכלל דברים אחרים.
    ואת- את כ"כ ברוכות כשרונות, ידעתי שאת כותבת מקסים ועכשיו אני רואה שאת גם מצירת. כשרון הא מתנה ואין לי ספק שתעשי בו שימוש ביום מן הימים. והילה תהיה מאד גאה להגיד- זאת אמא שלי!.

    • יחיאל מדר הגיב:

      שירה,
      כל החיים לפנייך. עוד תהיינה לך המון הזדמנויות. זה רק עניין של תזמון. התערוכה הפרטית שלך היא יצירת מופת ולא רק בשל הכשרון שנחשף כאן בכתיבה ובציור אלא בעיקר בשל היותך יצירתית ומקורית שעושה המון ממה שיש, למשל את הפוסט הזה. הילה הגאה תאמר בבוא היום "זאת אמא שלי!" ואני כבר מזמן אומר בגאוה: "זאת הבת שלי!"
      ישר כוחך!
      אוהב, סבא של הילה (הקציצה הטעימה שלי)

  6. שירה,
    את לא מפסיקה להפתיע אותי. בכל פוסט שאת כותבת את חופשת עוד ועוד נדבכים של האישה המדהימה שאת. בדיוק שבו את מתארת את תחושותיך, בכנות הפנימית שלך כלפי עצמך, ובאומץ שבו את בוחרת להתעמת עם הנושאים הכי רגישים באמהות.
    גם כאן את נוגעת בעצב חשוף אצל רבות מאיתנו – הוויתורים שאנו עושות למען הילדים והמשפחה. אני מרגישה את זה מאוד במקום עבודתי, למרות שחופשות הלידה שלי תמיד מאוד קצרות, אני תמיד מרגישה שאני צריכה "להילחם" על מקומי כשאני חוזרת, ולהדביק פערים עם חברי לצוות, שהיו שם בעבודה כשאני הייתי ב"חופשה".

    מורגש שכואב לך מאוד הוויתור על היצירה. אבל אולי תאמרי שלא וויתרת, אלא רק דחית את זה קצת? אני בטוחה שממש עוד קצת הילה תאפשר לך לחזור ליצירה, ואולי אפילו יותר מוקדם מכפי שתצפי היא אפילו תצטרף אליך.

    ואני חייבת להוסיף – הציורים שלך מדהימים. הייתי צריכה לחזור ולקרוא שוב שהם באמת שלך ולא של איזה צייר מפורסם 🙂

    נטע

    • שירה דרוקר הגיב:

      תודה נטע. אני לא מוותרת. רק מוותרת לעכשיו… זה כואב אבל זה זמני וזה יעבור!

  7. בטי גורן הגיב:

    כמה כישרונות מצויים באישה אחת: כתיבה, ציור, יש לך מתנה ענקית לגעת באנשים בכל דרך שתבחרי.

    יש פה ציורים שהיתי מאוד שמחה לתלות בסלון שלי. תודה רבה. את נהדרת.

  8. דורית לביא הגיב:

    אמנות, זה גם לדעת לדחות סיפוק.
    אמנות, זה גם להטען ברגשות לקראת היצירה הבאה.
    אמנות, זה גם שיקול דעת וסידרי עדיפויות
    וכשבאים לייצור עם כל המטענים האלה,כל יצירה תראה אחרת.
    גם כשלא יוצרים-יוצרים!

  9. דלית לוי הגיב:

    כשאני קוראת את מה שכתבת וגם את התגובות אני כל כך גאה להיות אשה. את כותבת כל כך אותנטי שזה מעורר השראה.
    תוך כדי קריאה ראיתי את הציורים וחשבתי איזה יופי של תערוכה פרטית ואינטימית הכנת לנו.
    תודה רבה וד"ש לאור 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

עזרה טיפולית לאנשים שחווים מצוקה בעקבות האסון בכרמל

מאת : לימור לוי אוסמי

5 בדצמבר 20100 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

האסון בכרמל יכול לעורר באנשים שחוו טראומה בחייהם, גם בלידה, את תחושות הפחד, הכאב, חוסר האונים, חוסר השליטה, חוסר היכולת לתפקד ואת תחושת האיום על החיים. מי שחוותה את הלידה כטראומטית, יכולה להרגיש שהתחושות שהיא חוותה בלידה עולים ומציפים אותה כעת. באתר זה התנדבו מטפלים המוכנים להעניק 3 טיפולים ללא תשלום לאנשים ונשים הזקוקים לעזרה […]

למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

מאת : אמא אנונימית

15 ביוני 20143 תגובות

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .

הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).

זוגיות: מדריך למשתמש

מאת : תום אלרום

25 במאי 20115 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה, ספרים לאמהות

המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר אינו תכיפותם ותוכנם של הוויכוחים בין בני הזוג, אלא האופן שבו הם מתנהלים… בני הזוג מרגישים חופשיים להעלות תלונות, אך הם עושים זאת בזהירות, תוך התייחסות למעשה ולא לעושה, ללא רצח אופי וללא דברי ביקורת קשים ואישיים, הכללות, הבעת בוז וסלידה, מתקפה חזיתית, הכחשת אחריות והטלת אשמה על בן הזוג. הם גם אינם נוקטים את החלופה של נסיגה לשתיקה קרה (עמ' 45).