אני כנראה לעולם לא אדע איך זה מרגיש ללדת, איך זה כשהגוף שלי, לאחר סערה עצומה של התכווצויות ולחיצות, פולט מתוכו תינוק. לא ארגיש איך הוא יוצא מתוכי. כבר לא ארגיש את התחושה של גוף קטן, דביק ולח המונח עלי, גוף אל גוף, כשהוא שואף בפעם הראשונה בחייו אויר אל תוך ריאותיו.

אני כנראה לא אחווה כבר בחיי את צירי הלחץ שדוחפים את התינוק החוצה, ולא את הצריבה כשראשו מבצבץ בין רגלי.

אני –

אני יולדת בחדר ניתוח. נעים מאוד.

לי חובשים את הרגליים בתחבושות אלסטיות.

אותי מחברים לקטטר.

לי מגלחים את שיער הערווה ורוחצים בנוזל חיטוי.

אני חובשת מסיכת חמצן.

לי מחדירים עירוי נוזלים.

אותי משכיבים על מיטת בית חולים ומובילים אותי ממסדרון למעלית, ומשם לעוד מסדרון, ומשם למבואה, כשבדרך אני בוהה בתקרת בית החולים.

אותי מחתימים על אלף טפסים.

לי קושרים את הידיים.

אל מול הפנים שלי תולים וילון שיסתיר מעיני את גופי.

בי מבצעים עכשיו ניתוח. ניתוח קיסרי. כך אני יולדת, בתנוחת ישו הצלוב.

אני יכולה להצביע בבירור על נקודת השבירה שלי, בה התייאשתי והחלטתי להפסיק להיאבק ולהסכים לניתוח קיסרי.

הרופאה ביקשה, בפעם המי יודע כמה, לבדוק לי פתיחה. שוב שכבתי על הגב, שוב הוחדרו אצבעות. אבל הבדיקה נמשכה כמה רגעים יותר מידי ופתאום הגיע ציר. לא יכולתי לשאת את הכאב של הציר כשאני על גבי, ביקשתי להפסיק את הבדיקה, בכיתי, התחננתי, זה לא עזר. לא יכולתי לסבול עוד והתהפכתי לעמידת שש, בוכה וצועקת.

עד לאותה בדיקה דווקא הכל הלך מצוין. התמודדתי עם ציר ועוד ציר ועוד ציר. נשמתי, התנועעתי, הייתה בי שלווה, שמחה והמון כח. אבל כנראה שהכח הזה היה מאוד שביר. באה רופאה ושברה אותי במחי אצבעותיה. מאותו רגע לא יכולתי להתמודד יותר ונכנעתי לאפידורל.

מכאן הדרך לניתוח חוזר היתה קצרה. הרחם מצולק, והצוות בלחץ. קצת האטות בדופק עם לידה שמתקדמת לאט, והינה צמד המילים שכל כך לא רציתי לשמוע שב ומהדהד באוויר: ניתוח קיסרי.

פעמיים כבר הייתי בחדר הניתוח הזה, בדיוק באותו חדר, ואין לי שום מושג איך החדר ניראה. אורות הפלורסנט שבהקו מול עיני כשאני שכובה על שולחן הניתוחים, בנוסף לדמעות הרבות שליחחו את עיניי, די מנעו ממני את ההתרשמות הויזואלית מהחדר.

האווירה בחדר הניתוח קרה ומנוכרת. מספר בלתי מבוטל של אנשים היו שם. היה קשה לספור בדיוק כמה כי הם כל הזמן היו בתנועה, התרוצצו, התכוננו. אף אחד מהם לא פונה אליי, אף אחד מהם לא מסביר לי מה קורה.

חומר ההרדמה מתפזר בפלג גופי התחתון, והחלק העליון מתחיל לרעוד מהתרגשות, בכי ומהשפעת חומר ההרדמה. אני מבקשת מהמיילדת שליוותה אותי מחדר לידה לעמוד לצידי, לאחוז לי את היד, להרגיע אותי. "אני לא יכולה, אני צריכה לקבל את התינוק".

אבל הניתוח עוד לא החל, עדיין אין תינוק לקבל, אבל יש אמא שזקוקה לחיוך, לחום, לאמפטיה. "אני תיכף מגיעה" היא אומרת כשאני מתחננת ובוכה, ולבסוף לא מגיעה. ואני שוכבת שם בחדר הומה אדם, ואני לבד, רועדת ובוכה, והם עושים בי את העבודה שלהם.

ככל שהניתוח מתקדם אני רועדת יותר ויותר. הלסת שלי נוקשת בעוצמה. הניתוח ממשיך וממשיך בלי סוף, ואני מתחננת שיסיימו כבר. אני לא יכולה לשכב יותר, הידיים כואבות לי, הלסת מותשת מרעידות, קר לי, רע לי.

זו חווית הלידה שלי. בתוך כל זה, התינוק שלי יוצא לאוויר העולם. קטן, תמים, לא מודע בכלל לכל הסערה סביב בואו, ומה אמא שלו חוותה, טהור ושלוו ורגוע. אני מתבוננת בו לרגע חטוף, מנשקת את קצה אפו. הפעם הבאה שאראה אותו תהיה בעוד חמש או שש שעות, כשחומרי ההרדמה יחלו להתפוגג ואתחיל לחוש היטב בכאבים שצאתו הותירה בי.

וכך אני יוצאת שוב לדרך של הורות קיסרית עם אכזבה, עצב וכעס על עצמי, על שלא ילדתי כפי שרציתי. ושוב ושוב אני מעבירה בראש את הרגעים האלה בלידה שהכריעו אותי. מה הייתי יכולה לעשות אחרת, מה הייתי צריכה שיגידו לי כדי שאמשיך להתמודד עוד עם הצירים ללא אפידורל, אילו תנוחות הייתי צריכה עוד לנסות, מה היה קורה אילו הייתי עושה קצת אחרת, אם הייתי מבקשת לחכות עוד קצת, אם הייתי מתעקשת, אם הייתי מסרבת. ואני חוזרת ומפנטזת איך הלידה שלי היתה נראית אם הייתי יכולה עכשיו לחזור לאותו יום באפריל בו התחילו הצירים.

** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן- "לא רק אמא"

** לסיפורי לידה נוספים ולשליחת סיפור הלידה שלך.

** למדור ניתוח קיסרי