ללדת בחדר ניתוח | ניתוח קיסרי

מאת : נטע רותם ימניצקיי

8 בספטמבר 2011 | 16 תגובות

האווירה בחדר הניתוח קרה ומנוכרת. מספר בלתי מבוטל של אנשים היו שם. היה קשה לספור בדיוק כמה כי הם כל הזמן היו בתנועה, התרוצצו, התכוננו. אף אחד מהם לא פונה אליי, אף אחד מהם לא מסביר לי מה קורה

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

אני כנראה לעולם לא אדע איך זה מרגיש ללדת, איך זה כשהגוף שלי, לאחר סערה עצומה של התכווצויות ולחיצות, פולט מתוכו תינוק. לא ארגיש איך הוא יוצא מתוכי. כבר לא ארגיש את התחושה של גוף קטן, דביק ולח המונח עלי, גוף אל גוף, כשהוא שואף בפעם הראשונה בחייו אויר אל תוך ריאותיו.

אני כנראה לא אחווה כבר בחיי את צירי הלחץ שדוחפים את התינוק החוצה, ולא את הצריבה כשראשו מבצבץ בין רגלי.

אני –

אני יולדת בחדר ניתוח. נעים מאוד.

לי חובשים את הרגליים בתחבושות אלסטיות.

אותי מחברים לקטטר.

לי מגלחים את שיער הערווה ורוחצים בנוזל חיטוי.

אני חובשת מסיכת חמצן.

לי מחדירים עירוי נוזלים.

אותי משכיבים על מיטת בית חולים ומובילים אותי ממסדרון למעלית, ומשם לעוד מסדרון, ומשם למבואה, כשבדרך אני בוהה בתקרת בית החולים.

אותי מחתימים על אלף טפסים.

לי קושרים את הידיים.

אל מול הפנים שלי תולים וילון שיסתיר מעיני את גופי.

בי מבצעים עכשיו ניתוח. ניתוח קיסרי. כך אני יולדת, בתנוחת ישו הצלוב.

אני יכולה להצביע בבירור על נקודת השבירה שלי, בה התייאשתי והחלטתי להפסיק להיאבק ולהסכים לניתוח קיסרי.

הרופאה ביקשה, בפעם המי יודע כמה, לבדוק לי פתיחה. שוב שכבתי על הגב, שוב הוחדרו אצבעות. אבל הבדיקה נמשכה כמה רגעים יותר מידי ופתאום הגיע ציר. לא יכולתי לשאת את הכאב של הציר כשאני על גבי, ביקשתי להפסיק את הבדיקה, בכיתי, התחננתי, זה לא עזר. לא יכולתי לסבול עוד והתהפכתי לעמידת שש, בוכה וצועקת.

עד לאותה בדיקה דווקא הכל הלך מצוין. התמודדתי עם ציר ועוד ציר ועוד ציר. נשמתי, התנועעתי, הייתה בי שלווה, שמחה והמון כח. אבל כנראה שהכח הזה היה מאוד שביר. באה רופאה ושברה אותי במחי אצבעותיה. מאותו רגע לא יכולתי להתמודד יותר ונכנעתי לאפידורל.

מכאן הדרך לניתוח חוזר היתה קצרה. הרחם מצולק, והצוות בלחץ. קצת האטות בדופק עם לידה שמתקדמת לאט, והינה צמד המילים שכל כך לא רציתי לשמוע שב ומהדהד באוויר: ניתוח קיסרי.

פעמיים כבר הייתי בחדר הניתוח הזה, בדיוק באותו חדר, ואין לי שום מושג איך החדר ניראה. אורות הפלורסנט שבהקו מול עיני כשאני שכובה על שולחן הניתוחים, בנוסף לדמעות הרבות שליחחו את עיניי, די מנעו ממני את ההתרשמות הויזואלית מהחדר.

האווירה בחדר הניתוח קרה ומנוכרת. מספר בלתי מבוטל של אנשים היו שם. היה קשה לספור בדיוק כמה כי הם כל הזמן היו בתנועה, התרוצצו, התכוננו. אף אחד מהם לא פונה אליי, אף אחד מהם לא מסביר לי מה קורה.

חומר ההרדמה מתפזר בפלג גופי התחתון, והחלק העליון מתחיל לרעוד מהתרגשות, בכי ומהשפעת חומר ההרדמה. אני מבקשת מהמיילדת שליוותה אותי מחדר לידה לעמוד לצידי, לאחוז לי את היד, להרגיע אותי. "אני לא יכולה, אני צריכה לקבל את התינוק".

אבל הניתוח עוד לא החל, עדיין אין תינוק לקבל, אבל יש אמא שזקוקה לחיוך, לחום, לאמפטיה. "אני תיכף מגיעה" היא אומרת כשאני מתחננת ובוכה, ולבסוף לא מגיעה. ואני שוכבת שם בחדר הומה אדם, ואני לבד, רועדת ובוכה, והם עושים בי את העבודה שלהם.

ככל שהניתוח מתקדם אני רועדת יותר ויותר. הלסת שלי נוקשת בעוצמה. הניתוח ממשיך וממשיך בלי סוף, ואני מתחננת שיסיימו כבר. אני לא יכולה לשכב יותר, הידיים כואבות לי, הלסת מותשת מרעידות, קר לי, רע לי.

זו חווית הלידה שלי. בתוך כל זה, התינוק שלי יוצא לאוויר העולם. קטן, תמים, לא מודע בכלל לכל הסערה סביב בואו, ומה אמא שלו חוותה, טהור ושלוו ורגוע. אני מתבוננת בו לרגע חטוף, מנשקת את קצה אפו. הפעם הבאה שאראה אותו תהיה בעוד חמש או שש שעות, כשחומרי ההרדמה יחלו להתפוגג ואתחיל לחוש היטב בכאבים שצאתו הותירה בי.

וכך אני יוצאת שוב לדרך של הורות קיסרית עם אכזבה, עצב וכעס על עצמי, על שלא ילדתי כפי שרציתי. ושוב ושוב אני מעבירה בראש את הרגעים האלה בלידה שהכריעו אותי. מה הייתי יכולה לעשות אחרת, מה הייתי צריכה שיגידו לי כדי שאמשיך להתמודד עוד עם הצירים ללא אפידורל, אילו תנוחות הייתי צריכה עוד לנסות, מה היה קורה אילו הייתי עושה קצת אחרת, אם הייתי מבקשת לחכות עוד קצת, אם הייתי מתעקשת, אם הייתי מסרבת. ואני חוזרת ומפנטזת איך הלידה שלי היתה נראית אם הייתי יכולה עכשיו לחזור לאותו יום באפריל בו התחילו הצירים.

** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן- "לא רק אמא"

** לסיפורי לידה נוספים ולשליחת סיפור הלידה שלך.

** למדור ניתוח קיסרי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

16 תגובות ל- “ללדת בחדר ניתוח | ניתוח קיסרי”

  1. יעל הגיב:

    יקירה,אני מצטערת שחווית חוויה כזו.
    אני יכולה לומר לך שאני ילדתי גם בקיסרי וגם רגיל,ואצלי הרגיל לא היה חביב בכלל,כך שאולי דווקא טוב שילדת בקיסרי.
    וחוץ מזה,מה זה משנה מה היה,מה שחשוב הוא שיש לנו בייבי בידיים.
    תהיי חזקה,שולחת לך אור וכוח.

  2. קרני רמ הגיב:

    הי נטע,
    עברה עליי חוויה דומה רק עכשיו אני מבינה שכדאי לדבר על זה כמה שיותר ולהוציא מהמערכת… אם תרצי לדבר תגידי לי… אולי זה יעזור לשתינו..
    🙂

  3. יקרה, אני מאוד שמחה שבחרת לשתף.
    התחושות שהעלית של "לא ילדתי", "אכזבה מהגוף", כעס, תסכול, ניסיון להבין מה היה שם, הם תחושות שפגשתי אצל נשים רבות שסיפרו את חוויית הלידה הקיסרית שלהן. חלקן מתנגדות לקרוא לזה "לידה" ומתעקשות על ניתוח קיסרי. מה שהן חוו זו לו לידה, זה ניתוח.

    אני זוכרת את עצמי, בתחילת דרכי, שומעת את הדברים האלה ולא מבינה. חושבת לעצמי: למה ניתוח היא לא לידה ? מה זה משנה איך הילד יוצא ?
    ולאט לאט, עם הזמן, בהקשבה סקרנית לסיפורי לידה, גיליתי שם עולם ומלואו, עולם עם המון רגש, המון תחושות, המון ציפיות ואכזבות והמון "משהו".
    קורה "משהו" בחוויית הלידה הקיסרית, שהוא עדיין לא מדובר דיו ולכן מאוד שמחה שבחרת להביא את זה.

    באופן אישי, במידה ואת מרגישה שיש שם עדיין 'משהו', פשוט המשיכי במה שהתחת כאן- לדבר על זה, לשתף את זה בחברה תומכת ומתוך זה תוכלי להבין מה התהליך הזה ממשיך לבקש ממך.

  4. נטע יקרה,

    קראתי את מה שכתבת ובכיתי איתך בלב. הכרתיי אותך בחודשים לפני, כמה התכוננת, תירגלת, רצית את הלידה הטבעית כל כך… נשמע שעברת חוויה קשה בלידה וצר לי על כך. זה כואב מאד כשכל כך רוצים משהו והוא לא קורה. אני מאד מאמינה שלצד האכזבה והכאב, יש כאן עבורך אפשרות אמיתית להתחבר לעצמך, לקבל את עצמך ואת המתרחש ולהמשיך את התהליך והדרך הנפלאה והייחודית שלך.
    באהבה, נטע אהרוני.

  5. לימור עמיצור לוי הגיב:

    קראתי את הדברים שכתבת בהתרגשות רבה ובדמעות. אני שהייתי מתוכננת ללדת בבית נאלצתי להגיע לאותם מסדרונות חשוכים, לספוג יחס פוגעני מאנשי צוות אשר חשים כי עליהם לחנך אותי שלא לקחת סיכונים מיותרים ולבסוף הדבר ממנו חששתי יותר מכל, הניתוח. חודשים ארוכים לא יכולתי להתבונן בצלקת שעל בטני, הכאב היה קשה מנשוא. למרות שהתברכתי במשפחה מדהימה, מנחמת ואוהבת אשר אפשרה לי להתאבל ולהחלים בקצב שלי תמיד נמצאו ״נשמות טובות״ אשר הזכירו לי עד כמה שפר גורלי ובעצם על מה יש להתלונן אם יצאנו אני ותינוקי בחיים, בריאים ושלמים. אין צורך לומר שבכל פעם משפטים מסוג זה היו מפרקים אותי לגורמים…הרי מי אתם שתחליטו שאני בריאה ושלמה…
    מלבד אותה צלקת שנראית כסמיילי גדול על בטני וכמו אומרת לי לימור יקרה, זהו צחוק הגורל…קיימת בליבי צלקת שאולי תגליד לה לאט לאט עם השנים, זהו כאב הבגידה של הגוף, הפחד ממה שחווה בני בבואו לעולם ומההשלכות של חוויה זו עליו בבגרותו.
    אני מאחלת לעצמי שאלמד להיות סלחנית יותר, לעצמי ולגופי ושאולי ביום אחד אוכל להשלים עם הדרך בה תינוקי היקר בחר להיוולד.

  6. יקרה שלי

    העלת לי דמעות בעיניים. כל מה שאני רוצה זה לחבק אותך.
    ולהגיד לך "הכל בסדר, הכל בסדר".

    זו חוויה קשה, זר לא יבין זאת.

    נשיקות

    מיכל

  7. מיה רענן הגיב:

    אני לא רוצה חלילה לבטל את החוויה שעברת. אני מבינה שהיא הייתה קשה ולא נעימה, אבל מאוד קשה לי לקרוא התחייסות ללידה בניתוח כ"לא לידה" קורע לי את הלב למען האמת.
    החוויה שעברת שונה אלפי מונים מהחוויה שאני עברתי- ילדתי את שתי בנותי בניתוחים מרגשים וכמו כל חוויה, אני מאמינה שהגישה שאיתה הולכים משפיעה משמעותית על החוויה.
    אני מאמינה שאם הייתי נכנסת לניתוח עם תחושות כשלון על כך שזו לא לידה רגילה אז באופן מיידי הניתוח היה מקבל תפנית שלילית.
    לא כך הרגשתי. נכנסתי לניתוח כדי להביא לעולם ילדה, אחרי 9 חודשים של ציפיה. זה היה רגע מרגש ועם הרגש הזה נכנסתי לניתוח. מאותו הרגע אני מניחה שהיו גם חוויות פחות נעימות (כמו הרעד שציינת שחשתי גם אני בעוצמה) אבל בחרתי לא לתת להן מקום. בחרתי (וזו הייתה בחירה מודעת) לאמץ את החיובי שהיה שם והיה הרבה. דיברתי עם אנשי הצוות, ביקשתי שישתפו אותי במה שהם רואים ומה שהם עושים. לעולם לא אשכח את השניה שבה הרופאה ראתה את בתי (לפני שהוציאו אותה) ומיד אמרה בהתרגשות "אני רואה אותה, אני רואה את הבת שלך" ואני נמלאתי התרגשות. לא אשכח את הרגעים שבאו אחרי כששמעתי את הבכי המדהים שאישר לי קיומם של חיים ואת השניה שבה הוא פסק כאשר האחות הניחה את בתי צמודה לפני והיא עצרה את הבכי והסתכלה עלי בפליאה ואחרי כמה שניות חידשה את הבכי. לא אשכח את התחושה המופלאה כאשר לקחו אותה ממני והוציאו אותה מהחדר לידיים הבטוחות של אבא שלה- תחושה מופלאה של בטחון עם הידיעה שממני היא עברה עכשיו אליו, אחרי שהייתה בבטני 9 חודשים עכשיו גם הוא זוכה להכיר אותה.
    הניתוחים הקיסריים שחוויתי היו לידות לכל דבר והן צרובות בתודעה שלי כחוויות מופלאות, מרגשות וקסומות.
    החוויה חטפה "מכה" רק אחרי הלידה, כאשר נשים רבות התייחסו אליה כאל "לא לידה". זה פגע בי נורא אבל זה בקטנה, הנזק שההתייחסות הזו עושה לעשרות אלפי נשים שייאלצו ללדת בניתוח קיסרי הוא נזק עצום ובלתי נסבל בעיני.

  8. אלסנדרה הגיב:

    היי נטע
    קודם כל מחבקת אותך על התחושות.
    אני ילדתי בקיסרי ראשון זהה למה שתיארת ובקיסרי שני נפלא-שאת יכולה לקרוא עליו פה באתר.
    אני הלכתי ברגל לחדר ניתוח,קיבלתי ודרשתי יחס מהצוות והייתי מאוד אסרטיבית ופעילה.
    איך עשיתי את זה? בחרתי בית חולים ידידותי-אסף הרופא,למדתי המון,התכוננתי נפשית ופיזית ועשיתי סוויצ' בראש.
    ואגב עכשיו שאנחנו בתיכנונים לשלישי-עוד לא אבדה תקוותי ללידה רגילה,אני לומדת על ויב"ק 2 ומתכננת את השלישי ללדת במעייני הישועה ששם יש סיכוי ללדת רגיל אפילו שזה מאוד רחוק ממקום מגורי.
    הכי חשוב לעבד ולהשלים,נכון שכשאומרים לך -העיקר ילד בריא מה זה משנה איך הוא יצא? זה לא מנחם,אבל ברגע שתעבדי את הלידה,תדברי ותדברי ותדברי
    באיזה שהוא שלב זה יכאב פחות. ההשלמה תגיע.
    אולי העובדה שקם מזה האתר שלך משם תבוא ההשלמה והקבלה.

    אלסנדרה
    תומכת לאחר לידה.

  9. אמא ש הגיב:

    אישה יקרה,
    חוויית הקיסרי שלי, הראשונה והיחידה בינתיים, היתה אחרת. הייתי תחת הרדמה כללית בגלל החירומיות. את הרגעים האלה שבין הצירים ובין הפגישה עם התינוק אני מכנה כבר שנים "החור השחור". התחושה הזו שלא ילדתי אותו. ועכשיו, בהריון שני, אותם פחדים ורגשות אכזבה קשים שאת מתארת כאן מציפים אותי שוב ושוב.
    אני חשה הזדהות מלאה אתך על תחושת האכזבה. מהגוף, מהמערכת, מההחלטות שנלקחו באותם רגעים. אבל רוצה להזכיר לך. את עדיין אישה, את עדיין אמא ובכל זאת, ילדת את ילדייך. גם אם לא בדרך שרצית או קיווית. אני מאמינה באמונה שלמה, שיש איזושהי סיבה לכך שהדברים קורים באופן שבו הם קורים, לכל אישה ולכל אדם מסיבותיו הוא. יום אחד זה יתחוור. בינתיים, היי סלחנית יותר כלפי עצמך, נסי לאהוב את עצמך ואת לידותייך, אף על פי כן ולמרות הכל.
    ליבי אתך.

  10. סיון קונוולינה הגיב:

    נטע יקרה,
    קראתי והרגשתי שעם כל מילה משהו נפער בי, התחשק לי לצרוח על אנשי הצוות, ללטף לך את הראש, ללחוץ לך את היד חזק-חזק וללחוש לך באוזן מילים שינחמו, או לפחות ירגיעו.
    לא חוויתי ניתוח קיסרי, אבל בלי לדעת על זה הרבה פחדתי פחד מוות שאצטרך לעבור אחד כזה. אני חושבת שזה קשור בצורך שלי להיות בשליטה על מה שקורה לי, ואת תיארת כל כך במדויק איך השליטה הזו נלקחה ממך.
    מיכל איתם עמרני כתבה בפוסט האחרון שלה שגם לניתוח קיסרי צריך הכנה, ואני חושבת שזה כל כך נכון. יש לי תחושה שנשים רבות היו זוכרות וחוות את הקיסרי שלהן אחרת אם הן היו מכינות עצמן טוב יותר. אולי אפילו ברמה של לדעת לשחרר, להתכנס פנימה, לעבור תהליך עם עצמך ולנסות לנטרל את ההמולה שמסביב מהחוויה הזאת.
    זה וודאי לא קל, אבל כל הכנה מוקדמת עוזרת, ממש כמו בלידה וגינלית.
    אני חושבת שבקורסי הכנה ללידה יש מקום להקדיש יותר זמן ועבודה לתרחיש הזה של ניתוח קיסרי, בפרט שבמדינתנו הרופאים בבתי החולים מפנים לקיסרי הרבה יותר ממה שצריך…
    מקווה שהכתיבה תעזור לך לעבד את החוויה הזו ולצמוח ממנה מחוזקת!
    חיבוק גדול!
    סיון

  11. יפית הגיב:

    נטע, את צריכה להכריח את עצמך להאמין שתחושות שהיו לך בזמן הלידה- תחושות שפעלת, זזת והפעלת את הצירים כך שיעזרו לבייבי שלך לבוא אלייך. רצית אותו שיגיע ועשית כל מה שיכלת בשביל זה. אין אמא שלא פועלת מתוך רצון להכי טוב לתינוק שלה וכך את גם פעלת. מה לעשות שבתי חולים זה בתי חולים ולעיתים זה סוג של סרט נע לידה שאורכת זמן, פתיחה קטנה וקצת האטות בדופק (שבכל מקרה זה קורה כי הילד מנסה לרדת בתעלה) הם סיבה להאטה בבית החולים, האטה בחדרי הלידה וכו' וממהרים לצערינו להעביר היום לקיסרי. נשים רבות לא מודעות לזה ומתוך חרדה ודאגה לתינוק מסכימות לכך ביגיון רב א-ב-ל עדיין עם האמונה השלמה שעושים כל מה שניתן כדי שהתינוק יגיע שלם ובריא לעולם!!!!וזה מה שחשוב לזכור. אני מאחלת לך שיגיע יום ותביני שעשית הכל..ומעבר לזה אם מתישהו תתכננו עוד ילדון תמיד יש סיכוי לויב"ק:-)

  12. שירה דרוקר הגיב:

    נטע יקרה,
    אני תמיד קצת חוששת להגיב, כי מפחדת שאולי לא נעים לך (או בכלל למי שעברה ניתוח קיסרי) לקרוא תגובה ממישהי שילדה בלידה טבעית, ולא רוצה לדרוך על הפצעים. אבל הפעם בכל זאת רוצה לנסות.
    קראתי כבר את סיפורי הלידה שלך, וידעתי שכך את מרגישה, ובכל זאת יש לי גוש גדול של דמעות בגרון עכשיו.
    אני זוכרת שמיד לאחר הלידה של הילה, בעודי סובלת מכאבים ומהטראומה שהגוף שלי עבר, אמרתי לאחותי (תוך כדי בכי ורחמים עצמיים) שמי שיולדת עם אפידורל או בקיסרי פשוט מקבלת מתנה, כי בסופו של דבר לשתינו יש תינוק בידיים, והיא לא הייתה צריכה לעבור את כל הסבל הזה שעוברים בלידה טבעית.
    אני מבינה מהסיפורים שלך שזה לא ממש ככה…
    נראה לי שבכל לידה, לא משנה אם טבעית או בניתוח, אנחנו מתרסקות לגמרי, פיזית ונפשית. נראה לי שצריך להגיע למקומות הקשים ביותר בתוכנו כדי להביא לעולם חיים חדשים. רק הכלום הנמוך הזה יכול לפנות מקום לחדש וטהור.
    ואפשר לומר שגם את וגם אני היינו במקומות האלה באיזשהו אופן…
    כחסידה של לידות טבעיות, ומאמינה גדולה בגוף האישה וביכולתו ללדת, קשה לי מאוד עם הסיפור שלך. אני יודעת שהתכוננת היטב ללידות שלך, שרצית ותכננת לידות טבעיות, ולא ברור לי איך זה קורה, מבחינה פיזיולוגית, שהצירים כל כך תכופים וכואבים ואין פתיחה…
    אני מבינה לגמרי במובן הזה את האכזבה. גם אני מאוכזבת איתך…
    אני מרגישה שאת מסתכלת המון על הדברים שקרו בשאלה "ומה היה אם?…" מתלבטת אם החלטת נכון או אולי עשית טעות איפשהו בהתנהלות שלך בצירים או בקבלת ההחלטות בביה"ח, ואני רוצה להגיד לך שמזמן החלטתי להניח לשאלה הזאת בחיים שלי.
    אין "מה היה אם". מה שקרה, הדרך שבה קרו הדברים – היא הדרך היחידה שבה הם היו יכולים לקרות. כך זה היה אמור להיות וכך קרה. בדרך הנכונה היחידה (שהיא לא תמיד הדרך שחשבנו שהיא הנכונה).
    אני מוצאת שמאוד קל לי להתמודד ככה עם דברים שלא הלכו לפי התוכניות.
    (ומי צריך תוכניות בכלל? יש לנו נטיה מעצבנת לתכנן ולהתאכזב, כי ברור ששום דבר לא הולך לפי התכניות…)
    אני מאחלת לך שתגיעי בסופו של דבר למקום שבו את שלמה עם עצמך. זה בטח יקח זמן, וזה בטח תהליך מאתגר הכרוך בעבודה, אבל אני מאמינה שאת יכולה ורוצה להיות שם, ולכן תגיעי.
    אוהבת, שירה.

  13. רינת הגיב:

    היי נטע..
    גם אני אמא קיסרית (: אומנם הבת שלי כבר בת שנה ו 8 חודשים אבל את כל טראומת הלידה זוכרת כאילו הייתה אתמול….
    אני עברתי גם זירוזים, גם את הבדיקות וכל מה שעוברת מישהי לפני לידה רגילה ובתור "פרס" גם נכנסו אני והילדה למצוקה ולניתוח חירום…הקרן אור היחידה שהייהה לי היא באמת הצוות הרפואי, בבי"ח רמב"ם, הרופא הנהדר והמרדים שליווה אותי כל הלידה, ליטף אותי, הרגיע, הסביר לי כל שלב ושלב מה עושים לי ולילדה הכל!!! בקיצור…. ללדת בקיסרי זה לא נעים באף שלב לפני, בזמן ואחרי…
    מאחלת לך המון בריאות!!! ושתגדלי את ילדייך בבריאות,נחת ואהבה ….

  14. התגובות שלכן מאוד מרגשות אותי

    • ואותי על אחת כמה וכמה…
      לא ציפיתי שהפוסט יעלה כל כך הרבה תגובות מחממות לב.
      תודה, בנות. כרגיל – אני יכולה לסמוך על האתר הזה בשביל להרגיש בבית, ולהתעטף בחום ואהבה.
      נטע

  15. קרן הגיב:

    הי נטע- אני בוכה עכשיו…… קראתי את דברייך והתרגשתי מאוד….גם אני אמא ל-2 קיסריים מהממים וגם אני התכוננתי ל-2 לידותיי מאוד ברצינות! עד היום מצחיק אותי לראות על המדף של ספרי הריון ולידה את : "לידה פעילה"….. יודעת אותו בע"פ אבל זה לא ממש עזר לי….עד היום לא ברור מה הסיפור אצלי כי הלידות התפתחו נפלא אבל ההתברגות שלהם בתחילת התעלה כנראה לא היתה טובה, שניהם אם הקף ראש גדול מאוד יחסית [ירושה מסבא שלהם… ] אל שני הניתוחים נכנסתי אחרי ניסיונות רבים ללידה רגילה. צירים מטורפים, נשימות, צעקות, קולות, תנוחות ו…. כלום הבנים שלי לא יורדים בספינות ואין לי שום בעייה של אגן צר [רופא אמר לי].זהו….היום אני ממש בתחילתו הריון שלישי [טפו..טפו…] ומתכוננת לקראת הניתוח השלישי שבעזרת השם יגיע כבר עם תאריך…החלטתי לא לנסות יותר, לא מתוך תבוסה אלא מתוך אחריות.אל תשכחי- ילדנו בלידה קיסרית! שולחת לך חיבוק גדול וד"ש לקיסרים בבית (-:

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית ראשונה- "אני לא מוצאת את המקום שלי". לידה טבעית- מסע אישי. חלק 8

מאת : לימור לוי אוסמי

8 בדצמבר 20106 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי

אני זוכרת שהייתי בשירותים. הייתי צריכה פיפי והיה לי ציר והיה לי ל-א נ-ו-ח. וזה מה שהטריף אותי כל הלידה. ניחא הכאב, אבל ל-א נ-ו-ח. אני לא יכולה לנוח בין ציר לציר, למצוא את התנוחה, אני מתחרפנת ולא נוח לי, אני לא מוצאת את המקום שלי. זה הטריף אותי. לא נוח לי על הרצפה ולא נוח לי לעמוד ולא נוח לי שום דבר. אני זוכרת שהיתי רוב הזמן על הרצפה. אני זוכרת ציר אחד שהיה שיר אחד ברקע ואמרתי לעצמי שבא לי לרקוד וניסיתי לקום וניסיתי לזוז וממש הכרחתי את עצמי. היה לי כל כך קשה. פשוט הרגשתי שאני לא מוצאת את עצמי. "

הפוסט (פארטום) מאיים לבלוע אותך אליו

מאת : בטי גורן

22 בדצמבר 20148 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

הפוסט (פארטום) מאיים לבלוע אותך אליו
כמו תנין ענק
שפותח את לועו
התינוקת שלך בולעת אותך
עוד קצת
ועוד
ומה נשאר ממך
חלקים חלקים
פזורים פזורים
מחפשים להידבק מחדש
ולהרגיש שוב אסופים.

"לא הרגשתי שאני אוהבת אותך"

מאת : אמא שעכשיו אוהבת

1 בנובמבר 20103 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

לא אוהבת את התינוק, אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, אמהות

בימים הראשונים הייתי בהלם לא ידעתי מה נעשה איתי. הרגשתי קצת זרה…אז עוד לא ידעתי וגם אף אחד לא הכין אותי לכך שאני אמורה ללמוד להכיר אותך ולהתאהב בך. חשבתי שכשתינוק נולד, אז מהשנייה שמקבלים אותו ליד כבר מאוהבים בו… מה אגיד לך אהוב נפשי ? הרגשתי קרובה אליך מאוד, הרגשתי אחריות גדולה, הרגשתי מסירות נפש כלפיך, הרגשתי אכפתיות אמיתית, אבל אהבה שמתפוצצים ממנה… את המשהו החזק הזה שבגללו קוראים לי אמא- עוד לא הרגשתי.