אמהוּת,  התבוננות עצמית בהורות

אני נחשבת למובטלת ומסכנה בגלל שהחלטתי לעשות משהו טוב לעצמי?

לפני 3 וחצי חודשים ילדתי את בתי השנייה מיקה. כל ההריון והלידה שלה היו בעצם תיקון לכל מה שעברתי עם דניאלה. הכל הלך כל כך חלק והיא כזו ילדה טובה ושקטה שבאמת הפעם הגעתי להחלטה ואחרי 15 שנה התפטרתי ממקום העבודה.

החלטתי שהפעם אני רוצה לגדל את הילדה שלי, לראות אותה צומחת , לראות את ההיפוך הראשון שלה, את השן הראשונה שמתחילה לבצבץ, את המילה הראשונה ואת הצעד הראשון. לא רציתי שוב לחוות את הגדילה שלה מיד שנייה.

אז לפני שבועיים הגשתי מכתב התפטרות לעבודה ועדיין כולם בהלם, כי לא מאמינים שעשיתי את הצעד הזה. יש הרבה תגובות תומכות, בעיקר מהחברות ומהאחיות שלי, אבל, וזה אבל גדול, אני שמה לב שהסביבה החיצונית לא מקבלת את ההתפטרות שלי ורואה בצעד הזה מעשה טיפשי והדבר המפתיע הוא שהרוב אלו הן נשים.

 

כאשר פניתי לחברת כוח אדם כדי לעדכן קורות חיים בבוא הצורך היא אמרה: "אני לא מבינה למה עזבת עבודה כזאת אחרי כל כך הרבה שנים, בטח היית מוערכת שם ובטח היה לך וותק, אני לא חושבת שעשית צעד נכון..". היום פגשתי עוד אישה שגם נתנה בי מבט מרחם, ו"אל תדאגי, את תמצאי עבודה אחרת".

אני כועסת על חוסר הפרגון. למה אני צריכה להסביר את עצמי אחרי כל כך הרבה שנים ? הקדשתי את חיי למקום עבודה שלא תיגמל אותי מבחינה כלכלית וגם לא מבחינה נפשית, אז עכשיו אני נחשבת למובטלת ומסכנה בגלל שהחלטתי לעשות משהו טוב לעצמי? לנפש שלי? לילדות שלי ולמשפחתי? למה אני צריכה לספר שאני התפטרתי ובאותה נשימה להסביר גם למה עשיתי את זה ולהבטיח שאני אמצא עבודה אחרת ולא לדאוג, אני לא אשב בבית ואחיה על חשבון בעלי.

 

לא יודעת, אני מתחילה לפקפק בעצמי אבל כנראה שהצד העיקש שבי לא רוצה לוותר הפעם ואני מתכוונת לגדל את מיקה לפחות עד שהיא תגיע לגיל 10 חודשים ואז …אני אמצא עבודה.

תודה שנתת לי ולכולן מקום לשפוך בו את הלב.

אמא של דניאלה ומיקה.

 

 

עוד אמהות כותבות:

למה לא מספיק להיות "רק" אמא? / שירה דרוקר

אני בוחרת להיות "רק" אמא/ אולגה רגלמן

האמהות של פעם הן לא האמהות של היום/ אמא אנונימית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

5 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    יקרה, מאוד התרגשתי לקרוא את מה שכתבת וזה התחבר לי באופן ישיר אם מה שכתבה עטרת ליפשיץ כאן רק אתמול, יצא לך לקרוא ?
    http://www.medabrotimahut.co.il/2011/09/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%A9%D7%98%D7%A3-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A2%D7%A6%D7%A8%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%97%D7%A9%D7%95%D7%91-%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A0%D7%97%D7%A0%D7%95/

    הבחירה הזו שלך היא לא מובנת מאליה ויכול להיות שהיא מהדהדת כפי שהיא מהדהדת אצל האחרות, בגלל שהיא כל כך לא מובנת מאליה. כמה נשים מאפשרות לעצמן לעשות את מה שהן רוצות לעשות ?
    בעיניי, העיקר הוא איך שאת עם זה, מערכת היחסים שלך עם הבחירה. ברגע שתהיי בקשר טוב עם הבחירה, תדייקי לך אותה, תרגישי אותה, תתיידדי איתה, התגובות הלא מפרגנות יטלטלו אותך וייכנסו אלייך פחות ופחות. נכון, יהיה עדיין מקום שמרגיש שזה לא נעים לקבל תגובות כאלה, אבל זה יישאר רק ברמה הזאת ואולי אפילו התגובות תעזורנה לך לחזור לאמצע, למרכז שלך ויעזרו לך לדייק את עצמך יותר.

    בחרת בעצמך- זו בחירה נפלאה. הכי נפלאה שיש !
    את מרגישה שאת ראויה ליותר- ליותר פרגון, יותר הוקרה, יותר הנאה בעבודה וגם יותר זמן אמא. לכי על זה 🙂

  • Avatar

    עטרת סנפי-ליפשיץ

    אמא יקרה, בהמשך למה שלימור כתבה לך אני רוצה להאיר לך שני משפטים שאת כותבת:
    "אני כועסת על חוסר הפירגון"
    "אני מתחילה לפקפק בעצמי"
    אלה שני משפטים מאוד חזקים שמשקפים לך את הדרך שבה את רגילה לפעול. רובינו פועלות ככה, כולנו חונכנו לשקול את מעשינו על פי מה שאחרים אומרים לנו שנכון ולא נכון לנו. על מנת לשמוע פרגון במיוחד מהקרובים לנו, אנחנו מוכנות ללכת מאוד מאוד רחוק- לוותר על עצמנו, לעבוד במשהו שאנחנו לא ממש אוהבות, לעיתים להיות בזוגיות שלא טובה לנו ואפילו לגדל את ילדינו לא כפי שבאמת היינו רוצות.

    אז כל הפרגון לך כאן, שאת מעיזה לבחור. בחירה ושינוי באים למרות מה שאומרים מסביב. אף אחד לא אוהב שאנחנו משתנים הרי כל כך הרבה שנים הרגלנו את כולם למשהו מסויים שהלך והפך מאוד נוח, ופתאום אנחנו רוצות להיות משהו אחר, משהו שלא מתחשב באחרים אלא מתחשב בעצמנו, אף "אחר" יהיה מי שיהיה לא אוהב את זה.

    כשאת לקחת את ההחלטה לעזוב בסופו של דבר ישבת עם עצמך והחלטת. ברגע הזה של ההחלטה מי היית שם? מה אמרת לעצמך? מה חשבת על עצמך? ברגע הזה ממש את ידעת, את לא פקפקת בעצמך ולא העברת בראש את הסרט של מה יגידו על זה.

    ואילו עכשיו כשהיום יום חוזר לשגרה פתאום המילים של האחרים מערערות אותך ואת ההחלטה שלך ופתאום את מפקפקת בעצמך, שימי לב למה שקורה אצלך. נסי לחזור לאותו רגע של החלטה ולהחזיר לעצמך את הכוחות. ברגע הזה טמונים הכלים שלך להמשיך את התהליך שלך בלי רגשות אשמה, בלי הכובע של "מובטלת" ובעיקר עם הרגשה נהדרת ועצמתית שבחרת לעשות את מה שאת רוצה.

    כשתהיי שוב בטוחה ולא מפקפקת, המילים והביקורת יעברו לידך ולאט לאט יעלמו, כי הן יפלו על אזניים שלא מקשיבות.
    על אישה שיודעת, על אמא שמאוד מאוד בטוחה בדרך שלה.
    ואז תפסיקי לשמוע נשים מבקרות שאולי בסתר ליבן היו ממש רוצות להיות במקומך ותתחילי למצוא את אלה שיפרגנו לך ובגדול.

    בהצלחה
    עטרת

  • Avatar

    תמר קלר

    אמא יקרה,

    קודם כל מזל טוב ענקי להולדת הבת.

    המשפט הראשון שבלט לי :
    "הקדשתי את חיי למקום עבודה שלא תיגמל אותי מבחינה כלכלית וגם לא מבחינה נפשית"….
    אם נפריד לרגע את ענין רצונך בהקשר לגידול בתך מענין העבודה נקבל את התשובה הבאה: ולמה שלא תעזבי מקום כזה? ולמה שתסכימי להישאר שם ?
    וכעת עם נוסיף את בתך לתמונה על אחת כמה וכמה בחירתך מתקבלת מכל הבחינות וכל הרבדים : ההגיון, הנפש והגוף.
    הולדת בתך השניה הזמינה אותך לשינוי וכל שינוי יכול להפחיד ולתעתע, להתל במחשבה המקורית ולתת מקום לאמירות שונות ומגוונו הן בתוך הבית והן מחוצה לו. זה לא סתם קורה..בתך השניה הביאה עבורך ברכה מאוד מיוחדת שלאחר דבר תביני מה היא ואני מאמינה בקרוב מאוד.
    כשאנו לא יודעים לעצור אז מישהו דואג לעצור את הכל בשבילנו-זכית יקירה.
    אנא זכרי:
    Risk-to embrace it is to curve a new path to avoid it is to go no where

  • Avatar

    יפעת ר

    בתור מי שעשתה צעד זהה לפני שלוש שנים והרוויחה שנתים מדהימות עם הילד שלה, אני יכולה להגיד לך שאחרי שהקדשתי הרבה זמן מחשבה, לשאלה למה דווקא אמהות צעירות הן היחידות שלא ממש מפרגנות, הגעתי למסקנה העגומה שזה פשוט מאיים על האמהות שלהן, שאולי הן לא אוהבות, טוטאליות, נהנות עם הילדים כמוך/כמוני. תהני מכל רגע כי רגעים כאלה לא יחזרו!!!

  • Avatar

    סיון בן-אור

    אמא של דניאלה ומיקה,

    ראשית אני מאוד מזדהה עם ההרהורים שלך.
    גם אני עזבתי עבודה ולא יודעת מתי אחזור (אם בכלל), ומקבלת על זה קיתונות של ביקורת מהסביבה. וזה לא פשוט לענות להם. אבל אני עונה בחיוך שזה מה שמרגיש לי נכון עכשיו, ואם אח"כ זה לא ירגיש לי מתאים אחזור לעבוד.

    שנית, את כותבת שאת מבטיחה לכולם שלא תשבי בבית ותחיי על חשבון בעלך.

    הביטוי "על חשבונו" צרמה לי.
    ככל שאני מבינה את זה, הזוגיות היא יחידה כלכלית אחת –
    בה כל אחד נותן ככל שהוא יכול או ככל שמתאים לצרכים של הבית.
    אין בה מקום לחשבונות (כלכליים או אחרים) בין בני הזוג – מי עושה יותר, מי מרוויח יותר, וכו'.
    אם את ובעלך שניכם הסכמתם שזה הדבר הנכון לעשות אז כולם מרוויחים, הילדה, את והוא. אף אחד לא מנוצל.

    בעידן המהפכה הפמינסטית זה נחשב לא תקין שאשה תסתמך על בעלה לפרנסה, ממטעמים הסטוריים של תלות האישה בגבר.
    את כבר יצאת ועבדת, יש לך ניסיון מקצועי, הכרה והוקרה. את לא במצב של עקרת בית נטולת השכלה וכישורי תעסוקה בשנות ה50.
    ממקום כזה את יכולה להרשות לעצמך לבחור באמת-
    דווקא מכיוון שאת יודעת להשתכר בעצמך,
    אבל גם יודעת שלא בכל מצב בחיים זה הכי חשוב,
    ושהיום יש משהו חשוב יותר, והוא טיפול בילדתך.

    שתגדלי את שתיהן בנחת ובאהבה,
    עם כמה שפחות חשבונות ל"נשמות הטובות" באשר הן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ