"זה היה רגע של שבר, ישבתי אצל הפסיכולוג שלי, מספרת את סיפור חיי, מתארת את  הכאב, את הפחד, את חיי היומיום הנעים מקיצוניות אחת לשנייה, את המילים הקשות הנזרקות לחלל האוויר והייאוש, הייאוש שהיה כל כך גדול".

"לרגע הייתה שתיקה", כך סיפרה לי ד', שהגיעה אלי לפגישת היכרות. "הבטתי בעיני הפסיכולוג שלי והוא בעיני, ושנינו ידענו שמשהו גדול עומד להיאמר כאן, משהו שעומד לשנות את חיי. ד', הוא אמר, את נמצאת במצב של אלימות במשפחה."

"מה, אני"? נבהלתי. איך זה יכול להיות? על מה הוא מדבר? לא יכולתי לקבל את המילים הללו. אני, שחשבתי על עצמי כי אני מודעת, דעתנית. אני בחורה משכילה, אמא לשני ילדים, עבודה מכובדת, ובכלל גדלתי במשפחה טובה, תומכת, איך המילים הללו קשורות אלי??".

ד' החרישה לרגע, הביטה בי, ואז המשיכה: "המילים הללו מילאו את החדר ודחסו את האוויר עד כי חשתי שאני נחנקת, הרי לא יתכן. סיפורים כאלה תמיד ידעתי, שייכים לאוכלוסיות חלשות, אלה סיפורים ששומעים עליהם רק בחדשות, מהנהנים בראש לאות סלידה וכעס. אני אישה מוכה? הרי מעולם לא היכו אותי, מעולם לא ראיתי עצמי עם פנים נפוחות מול המראה..".

תמיד הרגשתי שמשהו לא מתנהל כשורה 

"הפגישה עם הפסיכולוג שלי הסתיימה ואני הסתכלתי עליו וידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותו. קמתי, יצאתי ולא חזרתי יותר, פשוט ברחתי ממנו, מעצמי..". 

ד', הגיעה אליי נסערת וחסרת מנוחה. חלפה חצי שנה מאז אותה פגישה אחרונה, תקופה שבה היה עליה לבדוק בדיקה מחודשת את מערכת היחסים שלה עם בן זוגה, את האופן שבו מתנהל ביתה, לחקור את נפשה פנימה בניסיון לדלות את פרטי האירועים מהעבר ולנסות להפנים את המצב אליו הגיעה.

"תמיד הרגשתי שמשהו מתנהל שלא כשורה, שהדרך שבה הוא מדבר אליי, משתיק אותי, מכנה אותי לעיתים במילות גנאי, מעיר לי על בזבזנות יתר, שופט את הדרך בה אני מתלבשת, מונע ממני מפגשים עם חברות, מרחיק אותי ממשפחתי, מתפרץ כשהוא כועס, שובר חפצים בבית, וזוהי רשימה חלקית שנהגתי לסלוח עליה ולהעביר הלאה את היום". 

"היו תקופות טובות יותר ופחות, רגעים של שקט ואהבה, ופתאום התפרצויות, שלא ידעתי מהיכן הגיעו. איך קרה שאמרתי את המילה הלא נכונה וזו הביאה להתפרצות שלו. כיוון שאינני זוכרת שהיו מכות, ובדרכי ידעתי תמיד להיראות טוב, לא הבנתי שאני נמצאת במצב כזה. לא ידעתי לקרוא לילד בשמו, הרי אלימות איננה רק פיסית היא גם רגשית- אבל מתי זו אלימות? לא ידעתי לאמר לעצמי". 

אני אישה מוכה?? זהו צירוף המילים הכי קשה שפי אמר אי פעם בחיי

לא רציתי לעצור את ד', שאפשרה לעצמה לרגע לדבר ולהיות עם החוויות הקשות שעברה. הדיבור על חייה בפניי, אפשר לה לחוות את עצמה בדרך מחודשת ולהגדיר טוב יותר את המצב אליו הגיעה. לכן בחרתי להקשיב ולהכיל אותה, בעודי מאפשרת לה לספר לי את עצמה כפי שנזקקה באותו רגע.

"הכתובת היתה על הקיר, אך אני בחרתי שלא לראות אותה. קראתי לה בשמות אחרים, ייחסתי אותה לאנשים אחרים, שכנעתי את עצמי כי זה לא נורא, שאולי זו אשמתי, שהוא עובד כל כך קשה ואולי עלי להקל עליו ולא להרגיש אותו. אמרתי לעצמי כי אם אנסה להיות טובה ומעניקה יותר, התנהגותו ודאי תשתפר, אבל דבר לא השתנה. לא ק שלא השתפר אלא הלך והחמיר. אני אישה מוכה?? זהו צירוף המילים הכי קשה שפי אמר אי פעם בחיי. זה בלתי נתפס". 

ד', ישבה מולי, דמעות בעיניה, מתקשה לאמר בקול רם את שתי המילים הללו שאותן שומעים רק בטלביזיה, קוראים בעיתונים, אך מאוד קשה לשייכן לעולמנו. אחזתי בידה והייתי איתה ברגע הזה, רגע קשה להפנמה, קשה לקבלה, אך הוא הרגע שבו מזדמנת האפשרות לעמוד בפעם הראשונה באומץ אל מול המילים הללו, אל מול מצבה, לדבר על כך בגילוי לב ולהכיל את המשפט שכל כך קשה לה לאמר. זה היה הצעד הראשון עבורה במסע האישי שלה, אשר התחיל באותו יום..

נושא רגיש זה לעיתים מעלה רגשות עזים, ואף שאלות רבות.

אני מזמינה אתכן לשאול ולשתף במה שמילים אלה עושות לכן.

עטרת סנפיר- ליפשיץ, M.A לימודי מגדר, מכללת לסלי, מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית. מנחה מעגלי העצמה לנשים. מלווה נשים נפגעות אלימות לעצמאות והשתלבות במעגל העבודה- עמותת ל.

http://www.women-way.co.il/   050-8915537

 לבלוג של עטרת ליפשיץ- דרך משלך- לגלות, לבחור, להרגיש

אלימות רגשית:

כשאת לא יכולה להוציא כסף על עצמך/ עטרת ליפשיץ

אלימות במשפחה: ליצור לעצמך ולילדייך חיים חדשים/ עטרת לפשיץ

איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?/ עטרת ליפשיץ

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.