אני כועסת על אמא שלי. כועסת עליה מאוד.
לא מצליחה להעביר את זה או להתגבר על זה.
כועסת על עצמי כי אני כועסת עליה. ורע לי כבר כמה ימים. אף אחד לא מבין למה, ואני בוכה ומתעצבנת, ולא טוב לי עם עצמי.
לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליה, להתפוצץ עליה, כמו פעם. לא מסוגלת לצעוק עליה, לבכות, לריב, כמו פעם.
אמא לתינוקת: למה אמא שלי פוגעת בי ככה?
עכשיו רק מתחילה להבין את גודל המילה "אמא", את ההשקעה, את האהבה העצומה של אמא לילדה שלה.
אבל אני גם ילדה. ולא מבינה איך אמא יכולה להתנהג ככה לילדה שלה.
לפעמים היא פוגעת בי כל כך… לא יכול להיות שהיא לא שמה לב… איך יכול להיות שלמחרת היא מתקשרת כאילו הכול כרגיל? בלי לדבר על זה? בלי להתנצל? בלי לשאול איך אני מרגישה?
מאז שילדתי והבאתי לעולם את הנכדה הראשונה שלה, אני כבר לא קיימת.
כשהייתי בהריון היא הייתה כל כך אוהבת, כל כך מפנקת, הייתה מוכנה לעשות הכול בשבילי.
היא גם ליוותה אותי בלידה, היינו מאוד קרובות, רציתי אותה ברגע הזה. רציתי שתחבק אותי, רציתי לתת לה מתנה גדולה – את הזכות להיות שם כשהנכדה שלה יוצאת ממני.
אמא שלי מבקרת אותי המון
ועכשיו היא מבקרת המון, אנחנו נפגשות המון, היא לוחצת שנבוא, רוצה לראות אותה.
ואני? אני רק משהו שנמצא שם כדי להאכיל. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מניקה, היא הייתה נועלת אותי איפשהו, מעלימה אותי, ולוקחת לי אותה.
יכול להיות שיש לה איזשהו חסך שהיא גוררת עוד מהאימהות שלה?
היא כל הזמן מבקרת. כל הזמן "עושה פרצוף" על הבחירות שלי. נעלבת ומזלזלת כשאני עושה משהו שונה ממה שהיא הייתה עושה כשגידלה אותנו. לפעמים אומרת דברים כל כך מרושעים שפוגעים בי ומכאיבים לי. וכשאני לא מסתכלת – עושה דווקא את מה שהיא רוצה למרות שיודעת שאני עושה אחרת.
ואני שותקת. לא מסוגלת להתמודד מולה כמו פעם.
אמא שלי לא מבינה למה קשה לי
ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים. פעם ניסיתי לשתף אותה בקושי שלי. עברו עליי ימים קשים ורציתי שאמא תגיד לי שהכול בסדר, שתבוא לעזור שוב כמו בהתחלה. היא לא נתנה לי את מה שרציתי.
במקום זה קיבלתי נזיפה – איך אני מרשה לעצמי להתלונן כשהילדה כל כך טובה (חמסה חמסה חמסה)? ומה עם ההיא, שהתינוק שלה לא הפסיק לבכות במשך חודשים בגלל גזים? ומה עם ההיא, שנולדו לה תאומים והיא לא ישנה כבר חצי שנה? איזו זכות יש לך להתלונן עם ילדה נוחה כזאת?
ניסיתי לדבר איתה על האימהות שלה. על איך היא הצליחה לעשות את זה, צעירה ממני בעשר שנים, כמעט לגמרי לבד, כי אבא שלי עבד המון? איך התמודדה כשהגיעה אחותי בהפרש כזה קטן? איך הרגישה כשנסעו לחופשה והשאירו אותי אצל סבתא?
אני רוצה שאמא תהיה רגישה אליי, שתספר לי איך היא הרגישה כאמא צעירה
אמא קשוחה. "הסתדרתי". לא מדברת, מסרבת לשתף, להיפתח.
אמא, אני יודעת שגם עלייך עברו דברים, שגם את הרגשת את כל מה שאני מרגישה.
אני כבר יודעת שלא רק אני מרגישה ככה, ושכל האימהות מרגישות כאלה דברים.
וכל כך כואב לי שאת מסרבת לתת לי את מה שאני הכי צריכה עכשיו.
אני צריכה את האמא היחידה שאני מכירה מקרוב וסומכת עליה, האמא שלי, שתהיה שם בשבילי. שתדבר איתי גם על הדברים האלה ולא רק על "מה הילדה עשתה היום?".
תהיי רגישה אליי, כי אני יודעת שגם את היית במקום הזה. שתתייחסי אליי, שתביני מה אני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.
אני צריכה שתאהבי אותי כמו אמא.
מילה מאשת מקצוע: להתמודד עם מערכת היחסים עם אמא אחרי הלידה
המעבר לאימהות הוא רגע מכונן – לא רק בזהות האישית, אלא גם ביחסים עם אמא שלנו. עבור נשים רבות, התקופה הזו מעלה מחדש רגשות ישנים, זיכרונות ילדות, וגם צורך עמוק באמא – לא רק כסבתא לתינוק, אלא כאמא עבורנו. אנחנו פתאום מבינות מהי אהבה של אמא לילד שלה, ומצפות – לפעמים בלי מילים – שגם אמא שלנו תראה, תבין, תכיל.
בדיוק ברגעים האלה עלולים לעלות גם כעסים, אכזבות, פערים – תחושות שלא תמיד קל להכיל או לבטא. זה יכול להיות קשה במיוחד כשהקשר עם אמא היה פעם קרוב, ועכשיו מרגיש מרוחק או ביקורתי. הרבה נשים מרגישות אשמה כשהן כועסות על אמא שלהן, או קונפליקט בין הרצון להציב גבולות לבין הפחד לאבד את התמיכה.
בטיפול רגשי אפשר לפרק את התחושות האלה, להבין מאיפה הן באות, ולעבד אותן בקצב שלך. אפשר למצוא מקום שבו מותר להיות גם אמא וגם ילדה. מקום שבו יש אוזן רגישה, בדיוק כמו שהיית רוצה מאמא שלך. לא כדי לשפוט אותך – אלא כדי לעזור לך להיות בדיוק מי שאת עכשיו: אמא, בת, אישה – שמחזיקה הכול יחד, ולומדת איך לא ללכת לאיבוד שם.
עוד אמהות כותבות:
אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה?/ אוסי הורביץ
עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום
זה לא פינוק זאת הישרדות / סמדר
גם את מוזמנתלהשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.