אני כועסת על אמא שלי. כועסת עליה מאוד.
לא מצליחה להעביר את זה או להתגבר על זה.
אני כועסת על עצמי כי אני כועסת עליה. ורע לי כבר כמה ימים. אף אחד לא מבין למה, ואני בוכה ומתעצבנת, ולא טוב לי עם עצמי…
אני לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליה, להתפוצץ עליה, כמו פעם. לא מסוגלת לצעוק עליה, לבכות, לריב, כמו פעם.
כי אני אמא עכשיו. ואני רק מתחילה להבין את גודל המילה הזאת, את ההשקעה, את האהבה העצומה של אמא לילדה שלה.
אבל אני גם ילדה. ולא מבינה איך אמא יכולה להתנהג ככה לילדה שלה.
לפעמים היא פוגעת כל כך… לא יכול להיות שהיא לא שמה לב… איך יכול להיות שלמחרת היא מתקשרת כאילו הכול כרגיל? בלי לדבר על זה? בלי להתנצל? בלי לשאול איך אני מרגישה?
אני מרגישה שמאז שילדתי והבאתי לעולם את הנכדה הראשונה שלה, אני כבר לא קיימת.
כשהייתי בהריון היא הייתה כל כך אוהבת, כל כך מפנקת, הייתה מוכנה לעשות הכול בשבילי…
היא גם ליוותה אותי בלידה, היינו מאוד קרובות, רציתי אותה ברגע הזה. רציתי שתחבק אותי, רציתי לתת לה מתנה גדולה – את הזכות להיות שם כשהנכדה שלה יוצאת ממני.
ועכשיו היא מבקרת המון, אנחנו נפגשות המון, היא לוחצת שנבוא, רוצה לראות אותה.
ואני? אני רק משהו שנמצא שם כדי להאכיל. לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מניקה היא הייתה נועלת אותי איפשהו, מעלימה אותי, ולוקחת לי אותה.
יכול להיות שיש לה איזשהו חסך שהיא גוררת עוד מהאימהות שלה?…
היא כל הזמן מבקרת. כל הזמן "עושה פרצוף" על הבחירות שלי. נעלבת ומזלזלת כשאני עושה משהו שונה ממה שהיא הייתה עושה כשגידלה אותנו. לפעמים אומרת דברים כל כך מרושעים שפוגעים בי ומכאיבים לי. וכשאני לא מסתכלת – עושה דווקא את מה שהיא רוצה למרות שיודעת שאני עושה אחרת.
ואני שותקת. לא מסוגלת להתמודד מולה כמו פעם…
ניסיתי לדבר איתה כמה פעמים. פעם ניסיתי לשתף אותה בקושי שלי. עברו עלי ימים קשים ורציתי שאמא תגיד לי שהכול בסדר, שתבוא לעזור שוב כמו בהתחלה.
היא לא נתנה לי את מה שרציתי. במקום זה קיבלתי נזיפה – איך אני מרשה לעצמי להתלונן כשהילדה כל כך טובה (חמסה חמסה חמסה)? ומה עם ההיא, שהתינוק שלה לא הפסיק לבכות במשך חודשים בגלל גזים? ומה עם ההיא, שנולדו לה תאומים והיא לא ישנה כבר חצי שנה? איזו זכות יש לך להתלונן עם ילדה נוחה כזאת?
ניסיתי לדבר איתה על האימהות שלה. על איך היא הצליחה לעשות את זה, צעירה ממני בעשר שנים, כמעט לגמרי לבד, כי אבא שלי עבד המון? איך התמודדה כשהגיעה אחותי בהפרש כזה קטן? איך הרגישה כשנסעו לחופשה והשאירו אותי אצל סבתא?
אמא קשוחה. "הסתדרתי". לא מדברת, מסרבת לשתף, להיפתח.
אמא, אני יודעת שגם עלייך עברו דברים, שגם את הרגשת את כל מה שאני מרגישה.
אני כבר יודעת שלא רק אני מרגישה ככה, ושכל האימהות מרגישות כאלה דברים.
וכל כך כואב לי שאת מסרבת לתת לי את מה שאני הכי צריכה עכשיו.
אני צריכה את האמא היחידה שאני מכירה מקרוב וסומכת עליה, האמא שלי, שתהיה שם בשבילי. שתדבר איתי גם על הדברים האלה ולא רק על "מה הילדה עשתה היום?".
אני צריכה שתהיי רגישה אליי, כי אני יודעת שגם את היית במקום הזה. שתתייחסי אליי, שתביני מה אני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.
אני צריכה שתאהבי אותי כמו אמא. אני צריכה שתאהבי אותי כאמא.
עוד אמהות כותבות:
אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה?/ אוסי הורביץ
עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום
זה לא פינוק זאת הישרדות / סמדר
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.