בן הזוג- דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אישה

מאת : תמר קלר

10 באוקטובר 2011 | 18 תגובות

הכתובות כבר היו שם על הקיר, בעצם על כל הקירות, רק אני מבחינתי לא יכולתי לראות

מתוך דיכאון אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

בתקופה זו של השנה של בקשות ,תחינות, חשבון נפש, משאלה,

זה בלתי נמנע – הפוסט הזה מתבקש להיוולד לו כבר תקופת מה.

ועכשיו, לאחר שלושה חודשים שעזבת את העיר אני נזכרת

בתמונות מחיינו ממש כמו בסרט…

בתמונה הראשונה אנחנו צעירים ורעננים,

הייתי מאוהבת מעל הראש ולא עסקתי במה לדרוש

הייתי רק במקום של נתינה אינסופית הזורמת אל ומתוך הקשר

כשלכל דילמה או סוגיה מצאתי את הגשר.

בתמונה השנייה החלטת שדי לך ומספיק,

לכן ממני נפרדת אך לא לתמיד.

כעבור חצי שנה שרת לי סרנדה מתחת לחלון

ולא הסכמת לזוז ממקומך עד שהסטתי את הוילון.

בתמונה השלישית סיימנו צבא,

הצעת לי נישואין,

אך לא חשבתי לעומק איך באמת בונים חיים.

די מהר השבתי בחיוך לבבי,

כי כל דבר אחר פשוט נראה לי לא טבעי.

בתמונה הרביעית נולד בנינו הבכור,

לידתו הגבירה אצלך את הצורך בחופש בלתי פוסק, בנדודים ובדרור.

נולדו גם דפוסי התנהגות מורכבים

שמן הסתם הגיעו מ"בנק" הילדות שלך

בצבירת ימים רבים.

לא ידעתי כיצד לעצור את עצמי .. אותך,

כי חייתי על המיתוס

"שכביסה מלוכלכת משאירים בתוך המשפחה"

אז…

המשכנו ל"כבס" את הכל בתוך הבית,

עוד שנה ועוד שנה

כשבמקביל עברנו עוד 100 פעמים דירה.

הכתובות כבר היו שם על הקיר,

בעצם על כל הקירות

רק אני מבחינתי לא יכולתי לראות.

מסונוורת מאהבה, מאמונה,

מנורמות חברתיות מיושר ומתום,

חיי באיזושהי צורה קפאו להם דום.

בתמונה החמישית הריון שני,

רחוקה ממשפחה ועוד יותר מה"אני,"

עסוקה בבריחה אל ניהול הבית, הספורט, הכושר,

שלא משאירים נשימה לבדוק מה אם האושר.

מסתכלת במראה ותוהה,

מי זו הדמות שם בתוך הבועה?

בתמונה השישית –אנחנו בארץ חדשה, יפה

עם נוף מהמם, קריירה מרהיבה!

אבל בינינו הסדקים הולכים וגדלים.

כן, אתה ממשיך להעמיד פנים.

מבחינתך עולם כמנהגו נוהג,

מבחינתי הכחשה מוחלטת לכאב.

אתה זוכר איך ניסו לעזור לנו מלמעלה?

נתנו לנו אות כדי שלא נמשיך סתם כך הלאה.

איזה יהירים היינו, בורים , כסילים,

מה? שני אינטליגנטים שכמונו לא מבינים סימנים?

בתמונה השביעית – הריון שלישי לאחר 5 שנים של המתנה,

כי התעורר בי הרצון להוריד עוד נשמה לי, לך, לילדים למשפחה.

אני כבר לא בת 28, אלא ממש לקראת אמצע השלושים,

והמקום החדש אליו עברנו שוב…מקהה לי את כל החושים.

לא מרגישה שייכת, לא לכאן, לא לעכשיו,

כל מילה ממני אליך שנאמרת כאילו נאמרת לשווא.

היית עסוק בלהגשים חלום,

בכל מחיר, בכל פינה בקור רוח,

בלילה וביום.

זה מה ששבר אותי באופן חד משמעי,

זה מה שעזר לי לקחת אחריות על גורלי.

משם כבר מגיעה התמונה השמינית,

איתה אני מתחילה להבין כמה הייתי איטית.

במחשבה, ברצון, בעשייה, בכוונה, ביכולת.

דגרתי על הביצה ללא הרף כמו איזו תרנגולת.

הביצה פקעה לה יום אחד

ומתוכה יצא גוזל מאוד נחמד.

בדמות חיים עשירים ומלאים

בצבעים ממש עמוקים וחמים:

אדום, כתום, צהוב בכלל…כל צבעי הקשת,

הסתדרו להם בשורה לכל מה שנפשי מבקשת.

כך ציירתי ציור בדמעות של כאב ושמחה,

לכשהבטתי עליו ראיתי שאתה…אינך בתמונה.

כעת סוגרת את האלבום, את הסרט,

את חיי ביחד עם חייך,

את זה הפרק.

תמר קלר, הסברה, הכוונה ותמיכה במעברים רגשיים ודיכאון בזמן הריון ואחרי לידה.tamarkeller1@gmail.com  050-8783200

* לבלוג של תמר קלר

עוד אמהות כותבות: 

לדבר איתי/ שיר

כשאת לא יכולה להוציא כסף על עצמך/ עטרת ליפשיץ

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה?/ רות שלו

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

18 תגובות ל- “בן הזוג- דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אישה”

  1. תמר, מאוד התרגשתי לקרוא.
    קראתי כבר כמה פעמים וכל פעם גיליתי משהו חדש שנתפסתי אליו, מקסים

  2. סיון קונוולינה הגיב:

    וואו, זה כל כך מרגש ומיוחד שלא בא לי להגיב כדי לא להרוס את זה 🙂
    מקסים, וכל כך כנה! מתחבר לי מאוד לתחושה שלי, שאין שום קשר בין אינטיליגנציה לבין טעויות שאנשים עושים עם עצמם ועם הקרובים אליהם. לפעמים אני נדהמת עד כמה עמוקה הסתירה הזאת. אני מוצאת שנשים, בפרט, מוכנות לעיתים לסבול ולהתעלם מצורות התנהלות ומאורחות חיים עם בן הזוג או עם הילדים שלא מתיישבות בכלל עם האינטיליגנציה הבריאה שלהן, ואני נתקלת בזה המון. יותר מדי אפילו. מעניין אותי אם יש מחקרים שמפתחים את הנושא הזה. למה זה קורה, ואיך זה קורה…
    תודה על הפוסט, זה תמרור אזהרה לכולנו, לא להתרחק מה"אני" שלנו מעבר לשדה הראייה הפנימי…

    • תמר קלר הגיב:

      אכן סיוון,
      הסתירה הזאת קיימת בין- אינטליגנציה לטעויות.
      לפעמים גם אני נדהמת לפגוש נשים שככל שהן יותר אינטלגינטיות, קרייריסטיות, יושבות ומכהנות בתפקידים כה בכירים דווקא שם כאילו הסתירה יותר חריפה, יותר פוגעת בהן בחוזקה,
      כאילו ה"אני" שלהן טובע לו בכל הכותרות האחרות וככל שהן נמצאות בסביבה הדורשת יותר תחכום ומתרחקות מן הפשטות שבחיים כך המשברים יותר קשים כשם קורים.
      תודה על האמירה המאוד ממוקדת שלך

  3. תמר קלר הגיב:

    הי לימור,
    והנה העלית את הפוסט,
    דמעות חונקות את גרוני כי זה פותח עוד ועוד רבדים וזה מרגש אותי לראות את עצמי עומדת מול עוד ועוד אמיתות וחולקת אותן עם אחרות.
    ,וכעת אין מנוס …מדברים גם על זה ובאמת הגיע הזמן..
    אני מזמינה בזאת את כל הקוראות לשאול אותי את כל השאלות שליבן חפץ , לעלות את חששותיהן, לבטיהן , ייסוריהן, כאבן, תשוקתם, שאיפתם ועוד..ומבטיחה להשתדל ולהתייחס לכל אחת ואחת באופן אישי.

  4. רינת הגיב:

    וואו תמר…
    כל הכבוד על האומץ…על ההבנה על השיתוף…תיארת את הסיפור של רובינו…ניתן להזדהות בכל מצב…כתבת ותיארת ממש יפה מאחלת לך המון המון הצלחה….

  5. חני סער הגיב:

    תמר היקרה,

    תודה על השיתוף, תודה על כתיבה אישית ונוגעת.
    אותי אישית ריגשת עד דמעות…
    גם אני עברתי משבר רציני לאחר הלידה, ואני חושבת שהכתובת הייתה אצלי על הקיר מכיוון אחר. חוויית ההריון והלידה שלי הייתה משברית וקשה מאוד מכל מני סיבות, והייתה תחושה שקבוצת השווים שלי במקום אחר. כלומר- לא היו לי חברות אמהות רבות, ואלה שהיו- נראו כה מאושרות, מהלכות על עננים ממש לאורך כל שלבי ההריון והלידה-לפני, תוך כדי ואחרי, מה שגרם לתחושת בושה אצלי עוד לפני הכניסה למעגל הזה.
    תמר-את אמיצה ומדהימה ! אני שולחת לך חיבוק ענק ומחזקת את ידייך.

    חני
    אני קוראת לכולנו להקשיב לעצמנו ולאינטואיציות שלנו, להתחבר ל"אני" כמו שתמר אמרה כל כך יפה

    • תמר קלר הגיב:

      והנה חני,
      תראי לאן החוויה שלך לקחה אותך..
      למקום כל כך חיובי, מאיר , ועבור אחרים רבים.
      כי כן ידעת להקשיב בסופו של יום ל"אני " שלך, ידעת לנתח ולהבחין את הכתובות שלך שהיו על הקיר ולא מתוך מקום של פחד אלא מתוך מקום של …
      הקשבה עצמית המשלבת גוף ונפש.
      וזה מאוד קשור לאינטואיציות, ואנו כנשים בעלות אינטואיציות כה חזקות כי כך זה הועבר בגנים שלנו, כל שעלינו לעשות זה לסמוך עליהן.
      הסתכלתי באתר שלך ורשמתי את פרטי הקשר…אצור קשר בקרוב ואציע לך דבר מה..לבינתיים מאחלת הצלחה רבה לימים טובים רבים.

  6. חני סער הגיב:

    בשמחה רבה תמר, מזמן רציתי לשוחח איתך… נראה לי שנמצא בינינו מכנים משותפים רבים מאוד.

    אמן לכל מה שאמרת 🙂

  7. תמר יקירה
    תודה על הפוסט המרגש והנוגע, כתבת ממש יפה וחשוף ואמיץ!
    מדהים אותי כל פעם לגלות כמה פנים יכולות להיות לסיפור של דיכאון אחרי לידה וכמה הרצון הכנה להבין מה קרה שם משחק תפקיד חשוב.

    • תמר קלר הגיב:

      אפרת ,
      בכל פעם כשעולה פוסט שכתבתי אני מודה ליקום על הזכות שנפלה בחלקי
      ובדיוק בגלל הסיבה שישנן פנים רבות לחוויית המשבר אחרי הלידה- הדיכאון,
      יש לעודד אימהות לצאת ולספר את סיפורן לכלל הקהילה הנשית. את סיפור הכאב ואת סיפור הצמיחה ,כי דרך פעולה זו יכולות יתר הנשים הנמצאות בזמן המשבר להבין ולקבל לגיטימציה למה שהן חוות ועוברות ומשם לפסוע הלאה ולהתקדם.

  8. Leonie הגיב:

    Tamar, I think all of us has an " album" of our past, that starts making sense once we have the perspective of distance. Your words were very resonant for me, and probably for many many others who feel they are alone with the pain of pictures that took too long to make sense..Thanks!!

  9. עדי שמש הגיב:

    תמר יקרה
    את כותבת מקסים, קולע, מאד אותנטי ועל כן מרגש כל כך… נוגע.
    עברת תהליך אדיר של צמיחה והתחברות לעמקי נשמתך, הצמיחה נתנה לך את הכוח לפרידה ולבניית חים חדשים.. התמודדותך עם חיי הזוגיות שלך נותנת השראה ודוגמה של אומץ ותבונה לנשים רבות אחרות
    תודה על השיתוף והכנות
    עדי שמש

  10. תמר קלר הגיב:

    עדי ,

    ומנקודה זו אותה את מציינת , משתדלת לתת את ההשראה והניסיון,את מה שאני יודעת היום ולא ידעתי אז.
    כי כולנו נקבל את מה שניתן. זה עיקרון יחסי הגומלין שהוא כלל בחיים.
    ויש לתת מתוך היכרות פנימית ועמוקה ביכולות, ברצונות,בתשוקות
    ולא פחות חשוב בגבולות שלנו .

    תודה יקירה,

  11. גילית הגיב:

    שלום לכולם, בימים אלו אני מסיימת לכתוב עבודה סמינריונית בנושא דיכאון לאחר לידה. חסרים לי ראיונות עם נשים שחוו דיכאון לאחר לידה מכיוון שעדיין נשים רבות מתביישות בכך. חברות רבות ששאלתי אותן אם הן מכירות מישהי שחוותה זאת אמרו לי שלא נעים להן לשאול את חברתם על כך. בבקשה תראו בבקשתי שליחות על-מנת להעלות את המודעות לנושא. אם מישהי מוכנה להתראיין או מכירה מישהי אחרת שחוותה ותהיה מוכנה לכך בבקשה תיצרו איתי קשר במייל. gilittal@walla.co.il , תודה על שיתוף הפעולה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מי עשתה את ההחלטה ללדת בבית ? אני או היא ?

מאת : מירב שרייבר

29 בינואר 2012תגובה אחת

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אגתה כבר בת 9 חודשים. היא ערנית וסקרנית ונראה שהיא יודעת מאד מה היא רוצה וצריכה. את זה כבר חשתי בבטן. ידעתי שיש לה אישיות חזקה. איך? התנועות שלה היו מאד מפוקסות. כשלא אהבה משהו, כמו מוסיקה חזקה או ריח סיגריות, הייתה בועטת מבפנים, כשרצתה שאוכל משהו או אשתה, הייתה מתנועעת בחוסר נחת ומעירה אותי באמצע השנה כדי לאכול. כשעמדתי קרוב מדי למערבל כדי להכין עוגה, היא סימנה לי בברור, שהרעש חזק לה מדי ושאתרחק.

איך הבנתי מה היא אומרת או צריכה ממני? התחושה הייתה שהיא מדברת איתי בלי מילים. לא הייתי צריכה לנחש או לנסות להבין. זה היה חד וברור. זו לא הייתי אני שחשבתי עבורה, אולי זה לא נעים לה, היא פשוט דיברה איתי.

אני מנסה לחזור אחורה להחלטה שלי ללדת בבית ואני שואלת את עצמי, אז מי בעצם עשתה את ההחלטה הזאת, אני או היא? אף פעם לא חלמתי או דמיינתי ללדת בבית. לא הכרתי אף אחת שילדה בבית. אמא שלי אחות בבית חולים והדרך לבית היולדות באיכילוב היה די ברור עם כל הקשרים שיש לנו שם. אך הסיפור שלי מוביל אותי לאיטליה, שם חייתי בארבע שנים האחרונות, שם התאהבתי, הריתי וילדתי.

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך אחרת- חלק ג'

מאת : קרן פרידמן גדסי

27 בדצמבר 20103 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

כשמאיה הגיעה אליי, נראה היה שהקושי טמון בעובדה שהלידה הסתיימה בניתוח קיסרי, והיא כואבת את העובדה שהיא לא ילדה לידה רגילה.

אבל כשעבדנו עם הסיפור, החסר העצום שהופיע נגע למשהו אחר: לרגע שבו שלפו את התינוק מתוכה, והיא הרגישה שאין לה תינוק בתוך הגוף אבל גם אין לה תינוק על הגוף.

הכאב נכח בתחושה של הגוף שהתרוקן מבפנים ומחכה להתמלא שוב עם תחושת התינוק עליו, הידיים שמחפשות את מה לחבק, השתוללות של ההתרגשות, ציפייה ואהבה שמחפשות נואשות לאן לפנות .

נשארתי לבד | אחרי לידה

מאת : שירה דרוקר

25 באפריל 20133 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות, עזרה ודאגה לעצמנו

אני כועסת. על המדינה, על מקום העבודה שלו. איך מפקירים אותי ככה לבד אחרי לידה ? בלי החצי השני שלי?

הוא עצוב. הוא כל כך היה שם בלידה ואחריה. מאוד רוצה להיות חלק מהתהליך הזה שאנחנו עוברים יחד מאז הלידה. תהליך שנקטע כך, באחת, כשהוא חוזר לעבוד.

בבת אחת חיי היומיום שלנו נפרדים. מעכשיו כל אחד יחיה את החיים שלו.

נצטרך גם לפנות מקום להחלפת חוויות ורשמים. אחרת איך נוכל לקרוא לעצמנו "ביחד" בכלל?