אמהוּת

מה אפשר לצפות מילדה בת שלוש ?

 

כרמל שלי, בת שלוש, הפכה באחת מתינוקת לילדה ברגע שאחיה יצא לאוויר העולם. כבר בבית החולים, כשהיא באה עם בעלי לבקר, היא פתאום נראתה לי גדולה יותר, כאילו בין לילה גדלה והתבגרה, והפכה לפתע לאישה קטנה.

מן הסתם, כשנולד במשפחה תינוק, אז האחים שלו נראים פיזית גדולים יותר, פשוט בגלל שהוא כל כך קטן.

פתאום הפנים שלה נראות לי ממש כמו פני אדם מבוגר, הגוף שלה כבר לא עגלגל כמו גוף של תינוק, השיער שלה ארוך ושזורים בו פסים של זהב, והעור שלה שזוף, ממש כמו נערה צעירה.

אבל זה לא רק המראה החיצוני שהופך אותה לבוגרת פתאום. יש אצלי משהו שמצפה ממנה עכשיו להיות ילדה גדולה, להתנהג כבוגרת.

 

לעיתים נדמה שהיא דווקא מבסוטית מהסטטוס החדש שלה, "האחות הגדולה". בהתחלה היא אפילו סירבה שנמשיך לקרוא לה כרמל. אִמרו "האחות הגדולה", היא דרשה. אני חושבת שעצם ההימצאות של המילה "גדולה" בצירוף המילים הזה, הוא שעשה את העבודה, והעובדה שהמילה הזו כל כך מבדלת אותה ממנו. הוא הקטן, התינוק, הבכיין, ואילו היא הגדולה, הבוגרת.

אנחנו גם מנסים להעצים אותה על ידי השימוש בתואר "גדולה", ולהחדיר בה את האחריות הנלווית אליו. למשל בכך שהיא צריכה להוות דוגמה לאחיה הצעיר, ללמד אותו דברים, להראות לו איך מתנהגים, ועוד.

שמתי לב שאני משתמשת ונעזרת בה לעיתים קרובות  לצורך הטיפול באחיה, במתכוון ושלא במתכוון. היא עוזרת לקלח אותו, להחליף לו חיתול (היא אוהבת במיוחד למרוח לו את המשחה על הטוסיק), לתת לו מוצץ כשצריך, היא יודעת להרגיע אותו כשהוא בוכה, לנגב לו את הפליטות, ואחראית גם לעדכן אותי על מצבו כשהוא לא בטווח ראיה, למשל באוטו ("אמא, תבור עשה לבריאות").

מסתבר שהיא כנראה מסתכלת עליי כשאני מטפלת בו, לומדת, מפנימה ואז מנסה בעצמה. ראיתי אותה הופכת אותו מהבטן לגב באוניברסיטה כשהוא התחיל להשתעמם. כמובן שאני משגיחה עליהם כשהם ביחד, אבל נחמד לראות איך כזאת פצפונת מתנהגת לאחיה בכזאת רצינות, חדורת משימה, ומוצאת פתרון לכל בעיה.

מה שכן, כל הקידום הזה שהיא קיבלה פתאום, כנראה משפיע על ההתייחסות שלי אליה ועל הציפיות שלי ממנה. בגלל שאחיה הקטן הוא תינוק, וזה נורמאלי ומובן שהוא בוכה או מקטר, ההשוואה היא כעת בלתי נמנעת. היא הגדולה, הבוגרת ומצפים ממנה להתנהגות של אדם בוגר.

הוא תינוק, הוא לא יכול לדחות את סיפוק צרכיו, ולכן מצופה ממנה שהיא תדחה את סיפוק צרכיה ורצונותיה, כי צרכיו של התינוק קודמים לצרכיה, והטיפול בו דחוף יותר מההתייחסות אליה.

אני מצפה ממנה להבין את זה, לוותר על תשומת הלב הבלעדית שהיתה מנת חלקה עד לא מזמן, לחכות בסבלנות, להתנהג באיפוק.

אני מצפה ממנה ללכת ברגל לצידי, כי אחיה אצלי בידיים ואני לא יכולה להרים אותה.

אני מצפה ממנה לצאת לבדה מהאמבטיה, כי אני מלבישה עכשיו את אחיה.

אני מצפה ממנה לקחת לבד משהו לאכול, כי אחיה בדיוק יונק.

אני מצפה ממנה להיות בשקט כשהוא בוכה, כדי לשמור על רמת דציבלים נסבלת.

אני מצפה ממנה לשחק בשקט בזמן שאחיה ישן.

אני מצפה ממנה לנהוג בסלחנות כשהיא באה אלינו בבוקר למיטה ומגלה שאחיה כבר הקדים אותה.

אני מצפה ממנה שתבין שבגלל שהוא קטן, הוא דורש יותר תשומת לב וזמן.

אני מצפה ממנה לסלוח לי על כך שזה בא על חשבונה.

אני מצפה ממנה להתנהג בבגרות שהיא מעל ומעבר למתבקש מילדה בגילה. אני שוכחת שמדובר כאן בפעוטה בפני עצמה, שגם היא עדיין זקוקה לפינוק, שגם היא עוד רוצה לפעמים "על הידיים", שגם היא עדיין בוכה לפעמים כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה, שגם היא עדיין לא עצמאית במאה אחוז, שגם היא עדיין תלותית בנו במובנים רבים, שפיזית ומנטאלית היא עדיין לא מסוגלת לעשות דברים מסוימים, ואף יותר מכך – ישנם דברים ייחודיים לגילה שבהם היא אף זקוקה לנו יותר מאשר אחיה התינוק.

אני מודה שלעיתים קרובות אני שוכחת את כל אלה, ומצפה ממנה להתעלות מעל הצרכים והרצונות שלה, ולהתנהג כמבוגרת, ולפעמים אני כל כך מצפה שהיא תתנהג כך, עד שאני מוצאת את עצמי כועסת עליה אם היא בוכה, מתנגדת, דורשת את המגיע לה, אם היא חוזרת להיות הילדה שהינה.

ואז, בדרך כלל אני תופסת את עצמי ומזכירה לעצמי שהיא בעצם רק ילדונת בת שלוש, שהיא פעוטה, ושעלי לשמוח בחלקי על כך שהיא עוזרת כשהיא עוזרת, על כך שהיא מתחשבת כשהיא מתחשבת, ועל כך שבדרך כלל היא משתפת פעולה בלי לעשות מהומות, ומקבלת את עניין האח התינוק בהשלמה ובאהבה, עד כמה שניתן לצפות מקטנה שכמותה.

ואני גם משתדלת להזכיר לעצמי שהיא זקוקה לי עכשיו לא פחות, ושהיא ראויה שאקדיש לה תשומת לב וזמן עבורה בלבד, בלי אף תינוק בסביבה. ואני מתחייבת מעל פוסט זה שלא לשכוח את זה לעולם.

** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן, 'לא רק אמא'

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

לא התאהבתי בה | אחרי לידה / רויטל

אהבה ועוד / ניצן רדזינר

ביום שנולדת/ שירלי יהלום

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

4 Comments

  • Avatar

    שירה דרוקר

    וואו נטע, כל כך התרגשתי לקרוא…
    מדהים לראות דרך עיניים של אמא לשניים את תשומת הלב המיוחדת שדורש כל אחד מהילדים. אני חושבת שהאימהות לילד ראשון רק מכינה אותנו לביה"ס האמיתי של החיים – אימהות לשניים.
    למדת את הפטנט? יאללה, תתחילי לרוץ על שניים, שלושה במקביל!
    זה מאתגר, זה תובעני כל כך… זה מדהים אותי שזה אפשרי!

    תוך כדי קריאה הערצתי אותך על היכולת שלך לשים לב. את כל כך מודעת לכל מה שקורה אצלה, אצלך, וזה מעולה, כי זה מאפשר לך להתמודד עם כל הסיטואציה הזאת בדרך הטובה ביותר.

    כבכורה אני יכולה לומר לך שפעמים רבות (אמנם בגיל בוגר יותר) הרגשתי שמצפים ממני להרבה יותר משמצפים מאחותי (הצעירה ממני בפחות משנתיים), ושזה לא הוגן, בכיתי וקיטרתי.
    היום, אני יודעת שהרווחתי מזה, שהתפתחתי אחרת בזכות זה.
    אני דורשת מעצמי יותר, וגם מהחיים.
    אני חווה דברים עד הסוף.
    זה אולי מאתגר יותר, אבל זה יתרון עצום בעיניי.

    כשמסתכלים על זה לטווח הרחוק – החוויות האלה, של גדילה והתבגרות כאחים, של תחרות, השוואה, קנאה, ציפיות, אהבה, שותפות, הן ממש אלה שמעצבות את הבנאדם שאנחנו.
    לכן כהורים אנחנו צריכים להיות מאוד מודעים ל"איך אנחנו מעצבים את החומר".
    ונראה לי שיש לך את זה…

  • Avatar

    talya

    מאד מזדהה עם מה שכתבת.יש לנו בדיוק את אותם הפרשים בגילאים,וזה קשה מאד!!!
    רגשות האשמה חוגגים להם במחול,אבל אני יודעת לטווח ארוך,שיהיה להם כיף ביחד.תהיי חזקה….אותי העייפות חיסלה.

    • Avatar

      גלעד

      יפה כתבת,נטי.
      ושכחת לציין שתבור,רק נולד,ויודע יפה מאוד לרכז את כל תשומת הלב אליו.
      ממנו אין לך צפיות? או קיי אז נא להתחיל לחנך גם אותו(:
      אבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ