רוצה למצוא את הדרך שלך

מאת :

3 באוקטובר 2011 | 20 תגובות

לעשות דברים שאת אוהבת, להיות מי שאת רוצה, אבל לא באמת מעזה...

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

יתכן שזו עבודה שאת לא אוהבת או אולי זוגיות שלא מפרגנת ולא נכונה לך, מתקשה למצא את עצמך בשלל המטלות של להיות אמא טובה, בת זוג תומכת , עובדת מסורה, בת להורים שצריך לדאוג להם ועוד ועוד. אולי יש וויתור מראש על דברים שנראים לך כי אינם ניתנים להשגה. חששות לבטא את הקול הפנימי שלך, לדבר על הקשיים. והשקט גדל בפנים והופך לרעש גדול, בלבול, כעס, תחושת חנק, חולשה ופחד.

כשאת נמצאת במצב הזה, שהוא לא פעם מתסכל, ישנן שתי שיחות שמתנהלות.

האחת בראש- את יודעת לאמר לעצמך שאת לא מרוצה, מגדירה ומסבירה במילים את הבעיה ואת הביטויי שלה בחייך, וכאן אני מצטטת מעט אתכן, וממש לא משנה מה הנושא המדובר-

 "אני ממש לא יודעת .., אם זה מתאים לי, מרגישה תלושה, ולא סגורה על עצמי בכלל. מתלבטת".

"יש לי פחד מלהתחייב קדימה לשנתיים שלוש של לימודים", "הקורס הקטן, זה סתם בזבוז כסף וזמן".

"השגרה עם התינוק מושכת אותי ואני לא מצליחה להתנתק ולהשקיע בקריירה חדשה".

 

השיחה השנייה מתקיימת עמוק בתוכנו ולא פעם איננו מודעות אליה.

בשיחה זו טמונה הסיבה שבעטיה התעוררה הבעיה בחיינו, הסיבה לחזרתה בתחומים שונים בחיינו, והסיבות שבשל קיומן קשה לנו לסלול את הדרך לשינוי ולפתרון הבעיה. כיוון שאיננו יכולות לשנות משהו שאיננו מודעות אליו, השלב הראשון יהיה הצפת השיחה הפנימית למודעות. התכנים הללו, הנמצאים בתוכנו, הם הבסיס לעבודה מדויקת ומכוונת, שמאפשרת לקבל תובנות על דפוסי ההתנהגות שלנו, על מקור הבעיה והחסמים המתלווים אליה.

 כך את עשויה לגלות, כי ייתכן שלמרות שאת אולי יודעת מה הכיוון שלך, את לא מעיזה לעשות את הצעד הראשון כי בעבר שמעת בבית, ואולי גם היום, שתחום העיסוק הזה הוא לא טוב, הוא סתם שטויות, או אולי זה לא תחום שעושים ממנו כסף… או ייתכן שאת חוששת כי העבודה תדרוש ממך השקעה של הרבה שעות וזה "יהפוך אותך לאמא לא טובה", או אולי את חוששת מחוסר הפרגון של בן הזוג שעלול להתנגד לדרכך החדשה. ויתכן כי תגלי שהצלחה בחוויות הילדות שלך נתפסה אצלך כמביאה משהו רע, ולכן את נמנעת מלבחור משהו שיוביל אותך להצליח. ועוד ועוד.

כל אחת והסיבה האינדיבידואלית שלה, אך אפשר כבר להבין, שאין לזה שום קשר עם כסף, זמן, ידיעה מה מתאים לי. הבעיה נמצאת במקום אחר לגמרי, ועד שלא ניגע בה ונעבד אותה יהיה לנו מאוד קשה לזוז מתחושת התקיעות והבלבול. דיבור על הדברים הללו הופך אותם, לנגישים. למשהו שהוא חלק מחיי היומיום, ניתן להתבונן בהם, לחשוב עליהם ולהביע דעה לגביהם.

כשאת מודעת, את נמצאת במצב של בחירה. את יכולה לבחור אם דפוסים אלה מתאימים לך או שאת מעוניינת לשנות. עכשיו את יודעת מה צריך לשנות על מנת שתאפשרי לעצמך לבחור את מה שמתאים לך. למעשה, אין אישה שלא יודעת מה טוב לה ומה נכון לה, מה שיש והרבה זה שכבות על גבי שכבות של פחדים וחששות, שנובעים מדברים ששמענו בילדות שלנו על עצמנו, על העולם, על מקצועות כאלה ואחרים, דפוסי התנהגות, שלמדנו והפכו להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו, ביקורת שאולי היתה חלק בלתי נפרד מחיינו או לחילופין חוסר מקום לבטא את עצמנו ואת הרגשות שלנו.

כל אחת וחוויותיה היא, חוויות שאותן יהיה להעלות אל המודעות על מנת למצוא את הסיבות האמיתיות: למה אני לא קמה ועושה? למה אני חוששת? למה אני מתלבטת כל כך ולא מחליטה?

 

אם נחשוב רגע לעומק, נגלה כי להגיד בקול רם "ככה אני רוצה לחיות" ,"זה מה שאני רוצה לעסוק בו", "זה מה שעושה לי טוב", זה אומר לשים את כל העולם הפנימי שלי "על השולחן", קלפים פתוחים, והם הופכים חשופים עכשיו לביקורת, להרמות  גבה, אולי לחוסר פרגון, זה מאוד מאיים על רובינו. החברה מצפה מאיתנו כנשים להתנהגות מסויימת, לשליטה ברגשות שלנו ולמתן קדימות לצרכים של הסובבים אותנו.

כל אלה מלמדים אותנו לאורך השנים להתרחק מעצמנו ומהחופש להיות מי שאנחנו, ולשים עלינו מסכות שיתאימו לדרך שבה החברה רוצה לראות אותנו- חזקות, מתפקדות באין סוף תפקידים תוך נתינה מתמדת ותשומת לב לצרכים של הסובבים אותנו. לא קשות מדי, לא רכות מדי…

 

כל הציפיות האלה, הדברים שלמדנו בדרך על מה זה אשה ואיך היא צריכה להתנהג, מלווים אותנו בכל תחום בחיינו, מחדר המיטות שבו לכאורה אנחנו נמצאות עם מי שאנחנו אוהבות, במצב שאף אחד לא רואה ולא מבקר (שזה נושא לפוסט בפני עצמו), ועד בחירת מקצוע. פה וגם פה, לא תמיד אנחנו פתוחות להגיד מה נכון לנו, ופועלות ממקומות שנראה לנו שככה זה צריך להיות. התוצאה של ההתנהגות הזו שלנו, היא ההתרחקות מעצמנו, ופגיעה באני המאוד מאוד פנימי שלנו, מה שמוביל לבלבול, עצב, כעס,תסכול…

עם מסרים כאלה מושרשים עמוק עמוק בתוכנו, לא קל להגיד "זה אני, ככה אני רוצה להיות". יהיה עליי לעבור תהליך פנימי על מנת להתחזק בדעתי ובבטחון האישי שלי, באפשרות שאני נותנת לעצמי לחיות את החיים שאני רוצה ולא אלה המצפים ממני, על מנת שאוכל באמת ללכת את הדרך שלי. לכן כשאני אומרת לעצמי, "אין לי זמן להתקדם, יותר מדי מטלות, אין לי כסף, לא יודעת מה אני רוצה" ועוד ועוד, אני למעשה מתרחקת מעצמי, אני מסרבת לשמוע מתוך תוכי מה באמת אני רוצה, אני למעשה נמצאת במקום שאני עדיין לא מסוגלת להכיל את האפשרות שמגיע לי לחיות בדיוק, אבל בדיוק איך שאני רוצה ומחליטה.

בניסיון להתאים את עצמנו לתכתיבים החברתיים, אנו שוכחות לעיתים את הידע הפנימי העמוק ביותר שלנו שיודע מה טוב ומה הכי נכון עבורנו. זהו ידע שנמצא בכל אחת ואחת פנימה, ולמרות שאולי נראה כי נשכח, או איננו קיים, הוא נמצא שם בפנים וניתן להגיע אליו. מפגש עם המקום הזה מאפשר לנו להבין איפה אנחנו יכולות להיות אנו עצמנו, באמת, בלי מסכות, בלי הצורך להוכיח לאף אחד שאנחנו חזקות ויכולות, פשוט להיות אנחנו.

 אצל כל אחת מאיתנו המקום הזה הוא שונה.

אצל אחת הוא עשוי להיות לבד בטבע, בים או אולי בקריאת ספר, אצל השנייה בחברת אנשים קרובים ואצל אחרת הוא מקום מאוד לא מוגדר ולא ברור. זו פשוט תחושה פנימית שמתקיימת בזמנים מסויימים, בהם את מאפשרת לעצמך לפגוש את העולם הרגשי שלך ולתת לו ביטוי. לא לכולנו קל להגיע , ולהתחבר למקום הזה, אך מי שמעזה אפילו רק לרגע לאפשר לעצמה לחוות את החיבור לעצמה מתחילה לגלות את הדרך שלה, את מה שמדוייק עבורה, את  העולם שבו הבחירה והביטוי האישי אפשריים, ותחושת השמחה והחופש מאוד עצמתיים.

 

אשמח לשמוע תגובות ושיתופים מחייכן שלכן, כיצד אתן מתחברות לכתוב ואילו רגשות עולים אצלכן בעקבות הקריאה. אם תרצו להתייעץ  בהקשר לנושא או בכל נושא אחר, אני כאן.

בנוסף אם ישנם נושאים שתהיו מעוניינות שאכתוב עליהם, אתן מוזמנות לכתוב לי ואני מבטיחה להתייחס בפוסטים הבאים.

 

מצפה לתגובות שלכן,

שנה טובה לכולן

עטרת

 

עטרת סנפיר- ליפשיץ M.A לימודי מגדר, מכללת לסלי, מלווה ומקדמת נשים בתהליכי שינוי והתפתחות אישית. מנחה מעגלי העצמה לנשים. מלווה נשים נפגעות אלימות לעצמאות והשתלבות במעגל העבודה- עמותת ל.א

www.women-way.co.il  050-8915537.

לבלוג שלי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

20 תגובות ל- “רוצה למצוא את הדרך שלך”

  1. שלום עטרת,

    אני מאוד מתחברת למה שכתבת. אני מרגישה שיש לי את החיבור לעצמי ואת הידיעה האמיתית הזו של מה טוב ונכון בשבילי, והחשש שלי, בנוסף לכל הדברים שציינת הוא שמא מה שאני רוצה מאוד היום ידעך עם הזמן, ואז אחרי שאני אשקיע בשינוי כיוון על כל ההכשרה הכרוכה בו, בסופו של דבר אני אגלה עוד חודש, שנה או עשור שזה כבר לא מרגש אותי כמו עכשיו. תוכלי להתייחס לנושא הזה?

  2. נטע יקרה,
    תודה על התגובה שלך.
    אני בוחרת כאן גם להגיב אבל גם לשאול אותך בסוף ומקוה שתלכי איתי ותעני כדי שאוכל להעמיק איתך עוד.

    אז ככה קודם כל אני אגיד שבעולמנו המשתנה ללא הפסקה בממוצע אדם מחליף תחום עיסוק כל 7 שנים בערך.
    ומנגד אני אומר לך שאם תגלי אחרי חודש שמה שבחרת לא באמת מעניין אותך, זה כנראה לא היה ממש ממש זה ותוכלי לרדת מזה בלי נזק גדול.

    אבל אם תעסקי/תלמדי עכשיו שנה או כמה שנים במשהו שהוא באמת בנפשך אילו שנים יעברו עלייך? איך תרגישי? איזה אמא תהיי? איזה ערך עצמי יהיה לך? מה תוכלי לתת הלאה למשפחה לחברה?..

    לחוות שנה או כמה שנים משהו שהוא מאוד מדוייק לך זו תחושה שרובנו לא מגיעים אליה ואת תוכלי לחיות מתוך שלמות עם עצמך.

    אבל וכאן השאלה שלי אלייך, נגיד שהשקעת בעצמך, השקעת בשינוי, ואחרי כמה זמן אותו תחום כבר לא ירגש אותך ,
    אז מה יקרה רע מזה?, מה תרגישי? מה תגידי לעצמך? מה תגידי למשפחה שלך?
    ומה את חושבת שהם יאמרו לך? ממה את באמת באמת חוששת?מה מונע ממך לעשות את הצעד? (אל תעני בשלוף, תשבי עם עצמך כמב דקות בשקט ותני לבטן לדבר,
    מה עולה לך משם? אילו תשובות? אם תשתפי בהן אוכל להעמיק ולעזור לך יותר).

    אני בכוונה לא נותנת פה תשובה ממש מלאה, מקווה שתעני קודם, שזה יבוא ממך ואז אני ארחיב. לא רוצה להכניס את המילים שלי לפני.

    מחכה לתגובתך
    בהצלחה
    עטרת

  3. אני חושבת שהחשש שלי נובע מכמה דברים –
    ראשית – כבר עשיתי בעבר איזשהו שינוי מקצועי, ולמדתי משהו שמאוד משך אותי, וגם עלה לי הרבה, ובסופו של דבר עקב שינוי מקום עבודה, לא עסקתי בתחום שלמדתי בכלל. לכן יש לי איזה חשש שאני שוב אשקיע משאבים ובסוף לא אעסוק בתחום, למרות שכרגע הוא מאוד קוסם לי ומושך אותי.
    כמו כן יש לי גם חשש מלהיות עצמאית. מאז ומתמיד הייתי שכירה, ופה מדובר על תחום שבו אצטרך לבנות את עצמי מאפס, וכמובן גם הביטחון הכלכלי משחק פה תפקיד.
    דווקא מבחינת תמיכה של המשפחה אני חושבת שבעלי מאוד יפרגן, יעזור וידחוף אותי להצליח.
    מה שכן, יש בי איזה משהו שקצת מפחד שאולי אני לא אצליח מספיק, ואולי הצעד יסתבר כטעות, מבחינה כלכלית. בכל זאת יש משפחה לפרנס, וכרגע אני מרוויחה לא רע…

    • היי נטע מופלאה,
      מרגיש לי שהקול הזה שאומר כרגע בגלוי "אבל מה אם בסוף זה לא זה?" טומן בחובו מידע נוסף ממה שכתבת כאן ושיש מקום לתת לו עוד קצת ביטוי ומקום. כשקראתי את התשובה שלך הרגשתי כאילו הקול הזה כבר חיכה הרבה זמן שתקשיבי לו ופתאום יש לו הרבה מה להגיד 🙂 והרגיש לי שהוא עוד לא סיים את דברו.. תבדקי אם זה מדויק לך, פשוט ככה זה הדהד אצלי.

      דרך ההקשבה ההתמקדותית גיליתי שלכל הקולות שעולים בנו יש כוונה חיובית עבורנו. נכון שזה ממש קשה לראות את זה ככה בהתחלה, אבל מה שקורה בדרך כלל זה שאם אנחנו יושבות אם אותו חלק שמודאג ממשהו, שמרגיש לנו שהוא "סתם" שם רגליים בלי סיבה מובנת, יושבות איתו בקבלה, סקרנות והקשבה מלאה, אז אפשר לגלות שהוא בעצם בא מכוונה ממש טובה ויש לו סיפור או מסר או משהו חשוב להגיד לנו.

      הרבה פעמים קשה לנו לשבת עם ה"קול" הזה באיכות סבלנית ואמפתית (כי בא לנו לבעוט אותו לכל הרוחות..) ולפעמים הקשבה של מישהי מבחוץ יכולה לעזור להנכיח את האיכות הזו של ההקשבה.
      אגב, כתיבה היא דרך נהדרת לתת ביטוי לקול מסוים.

    • כשאני לא מצליחה מספיק מה קורה? מה אני מרגישה? מה אמרו לי על חוסר הצלחות שלי? למה אני כל כך חוששת לנסות, לטעום, לחפש?

      נטע תודה על התשובה שלך, אני עדיין מאמינה, בדומה למה שלימור כתבה לך שעדיין לא הגעת לתשובה האמיתית שלך. הגורמים עדיין חיצוניים מדי.

      שימי לב איך כל פעם קורה משהו מבחוץ שמונע ממך לעסוק במה שבחרת- שינוי מקום עבודה, הבטחון הכלכלי.. הפחד הוא יותר עמוק מזה ושם טמונה התשובה האמיתית שלך, למה את חוששת כל כך לא להצליח? למה את כל כך חוששת לטעות?.

      מציאה לך להמשיך לחפש עם עצמך את התשובה האמיתית. בסופו של דבר החשש שלך הוא לבחור, לבחור את עצמך.

      כשאת בוחרת תחום עיסוק חדש את יכולה ללכת אליו בהדרגה. לא חייבים לעזוב הכל ולבנות את עצמך מאפס. את יכולה בהדרגה להמשיך להתפרנס, אך גם ללמוד או להתחיל לעסוק/להרגיש את התחום החדש. כך חששות הפרנסה קטנות. כשמשהו הוא בנפשך את יכולה לעשות אותו גם בלי כסף. לא באמת חייבים לשים על מה שאנחנו אוהבות את כל החבילה, גם אהבה, גם הגשמה, גם פרנסה, לפעמים צריך לעשות הפרדות ולהגיד יכול להיות לי בחיים גם זה וגם זה. מזה אני אתפרנס, מזה אני ארגיש הגשמה וכן הלאה.

      אבל קודם כל מצאי את מה שעובר לך בגוף כשאת חושבת על הבחירה שלך? איזה משפטים עולים? תקשיבי להם ותכתבי לך.

  4. היי עטרת, תודה רבה על רשומה נפלאה.
    הכי הדהד אצלי מה שכתבת: ""ככה אני רוצה לחיות" ,"זה מה שאני רוצה לעסוק בו", "זה מה שעושה לי טוב", זה אומר לשים את כל העולם הפנימי שלי "על השולחן", קלפים פתוחים"". זה פגש אותי במובנים שאפילו קשה לי לתאר.

    בשנה האחרונה התחברתי לנושא של המגע והתחלתי דרך עיסוי שבדי, עם הזמן, המגע דייק את עצמו וממשיך לדייק את עצמו ויחד עם השמחה על התהליך המופלא הזה, אני מוצאת את עצמי מקשה להכריז, בעיקר בפני עצמי ש"זה זה". אני דווקא פחות מרגישה את החשש מהסביבה, אלא דווקא משהו שקשור ביני לבין עצמי.
    אני שומעת את עצמי אומרת לעצמי ( :)):"מה, זה מה שאת ? עושה עיסוי שבדי ?" במין טון כזה נורא מזלזל וביקורתי. כאילו שהעיסוק מגדיר אותי ובכיוון הזה, מגדיר אותי לא טוב מספיק..
    יחד איתו, יש בי גם מקום שמרגיש שקורה דרך המגע משהו מופלא, אבל מכיוון שהוא לא מוגדר עדיין ולעיסוי שבדי יש כבר "שם" ידוע, זה יוצר איזו השתלטות של הגדרה מקצועית שאני לא מרגישה שלמה איתה וקשה לי לשים אותה על השולחן, לשים את כל הקלפים על השולחן איתה ולהגיד "זו אני".
    מקווה שהצלחתי להסביר..

    • לימור יקירתי, ביקורת- המבקר הפנימי שלנו, הוא נולד בשלב מאוד מוקדם של הילדות שלנו דרך המילים, התנועות, המסרים שהעבירו אלינו ההורים החברה. אם היו מסרים של זלזול או חוסר רצינות או אפילו חוסר פניות לתחומים מסויימים, דברים שנאמרו או שחווית לאורך השנים הם הופנמו אצלך, ובשלב מסויים, אנחנו לא צריכות את האחרים שיגידו לנו, שיתנו את הביקורת אנחנו אלופות בלתת אותה לעצמנו ולחסום את עצמנו מראש ממה שאנחנו נהינות ממנו.

      וכך השיחה הופכת פנימית ועולה שם "מה נסגר איתך את בסדר?" את והתחום הזה איך זה הולך ביחד?- "זה מגדיר אותי לא טוב מספיק". אני חייבת הגדרה, למה? כי ההגדרה זה מה שאני אצא איתו החוצה כישאלו אותי "מה את עושה?". כך שאומנם השיחה היא פנימית אך היא לגמרי באה מהחשש כלפי חוץ, החברה, המכרים ההורים בני הזוג שמולם אצטרך להגיד את עצמי, להגדיר את עצמי.

      אז רגע לפני שאת מוצאת לעצמך את ההגדרה המקצועית הנכונה, תני להרגשה להיות. תני להנאה להיות שם. את לא חייבת לספר או לשתף את אף אחד שקשה לך להגדיר מולו כרגע. רק לחוות, להינות, לתת לגוף לדבר, לתת לכל תא בגוף למצא את מה שמתאים לו. הגוף שלך יודע מה טוב לו. שחררי את הראש,
      אל דאגה הוא לא הולך לשום מקום. המשהו המופלא הזה שקורה.. תני לו להיות. אל תחפשי להגדיר ולתת לו שם, תכילי אותו בגוף, בלב, בבטן התשובות יבואו משם. הדיוק יגיע משם, מההקשבה המלאה, מההתמסרות לחוויית ההנאה- ההתמסרות לעצמך!! מתוך ההתנסות בחוויה הזו של להיות מי שאני בלי הצורך להסביר מיד על מה ולמהף בלי הצורך להגדיר ולתת שמות, מעצם החוויה נולדת התשובה. והיא רק שלך מיוחדת לך.אחר כך אולי תרצי למצא לה שם כזה דומה שכבר מכירים אבל עם הסבר מחודש ומדוייק משלך.

      אם אני רצה מיד להגדיר, להסביר, אני בשיחה עם הסביבה למעשה, אני כבר מכינה את המגננה שלי מול הביקורת שאני חוששת שתבוא. כשאני מכילה במלא העוצמה את ההנאה שלי, את הידיעה שהדבר הזה עושה לי פשוט טוב, כל ביקורת, כל מילה תמצא את עצמה נופלת על אזניים אטומות, ולא תהווה שום בעיה להמשיך פשוט להינות. (כמה קשה לנו עם זה). כדאי לנסות זה בדיוק זה!!.

      בהצלחה

  5. נני הגיב:

    ובכן, הדבר היחיד שמונע ממני להגשים את עצמי כרגע (ונכון לעכשיו הגשמה עצמית הכוונה שאני ממש רוצה ללמוד וסוף סוף אני יודעת גם בדיוק מה…)
    זה כסף!!!

    • נני יקרה, תודה על התגובה שלך.

      שני הדברים המשומשים ביותר בשפתינו המונעים מאיתנו להגשים את החלומות שלנו הם זמן וכסף. הם תמיד נמצאים שם בשליפה מהמותן לתת לנו הסברים מדוייקים למה אנחנו מונעות מעצמנו להרגיש טוב, אבל בדרך כלל הם רק מפריעים לנו לראות את הבעיה האמיתית, את הדבר האמיתי שעוצר אותנו והוא בדרך כל לא קשור לא לזמן ולא לכסף.

      לגעת במשהו שאוהבים, להתחיל משם, אפשר גם בלי כסף. מדברים עם אנשים שעוסקים בתחום, עובדים אצל משהו שכבר עושה את זה, קוראים ספרים בתחום ומתקרבים אליו ומחפשים דרכים יצירתיות להשיג את הכסף.

      כשאנחנו באמת רוצים משהו והוא מאוד מאוד חשוב לנו בדרך כלל מוצאים את הדרך, ואני אומרת את זה באמת מתוך נסיון גם עם אוכלוסיות שלהן באמת באמת אין.

      אז בואי תנסי לשים לרגע את הסיבה של הכסף בצד, היא כרגע נראית הכי גדולה, ונסי להקשיב לעצמך ולברר לעצמך מדוע את חוששת ללכת ללמוד את מה שאת בחרת? מה מונע ממך להשיג את הכסף? אילו אפשרויות קיימות? מה ניתן לעשות במצב הקיים אפילו אם זה משהו שנראה כרגע מאוד קטן?

      נסי לענות לעצמך ואם תרצי לשתף
      אשמח לעזור לך להמשיך משם

      בהצלחה
      עטרת

  6. שלום עטרת
    כתבת כל כך מדויק. ואני כל כך מזדהה. תמיד ידעתי שיש אצלי את הידיעה מה נכון לי ובמשך שנים לא ידעתי לתמלל מה זה בדיוק. הלכתי ולמדתי כל מיני דברים (גם לי יש תואר ראשון בעיצוב בדומה לשלך…) וידעתי שזה לא זה ולא חשבתי שקיים המקצוע שאני רוצה, ואז בחופשת הלידה נחשפתי לאימון האישי וזהיתי את עצמי שם. מצאתי את המקום שלי וזה פשוט מדהים. וכך קראתי לאימון שלי "אל המקום שלך"… אז כיף לפגוש נפש תאומה כמוך, ואני מאחלת לכל אישה שתהפוך למנהיגה של חייה ותבחר לחיות את מי שהיא מתוך אמונה בעצמה.

  7. תחיה הגיב:

    שלום עטרת,
    אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת ומרגישה בעת הקריאה שה"קול הפנימי" שלי זועק- "אמרתי לך, לכי על זה! אל תקשיבי לאף אחד מסביב…"
    אך זה כל כך קשה, אני בנאדם שאוהב וניזון מפידבקים, אוהבת לפדבק אחרים וחיה מפידבוקים עלי…
    ולכן דעתה של הסביבה חשובה לי… אני יודעת שעלי להתחזק ולפדבק את עצמי, אך בכ"ז.. איך מתגברים על התחושות האלה? איך פורצים את מחסום הסביבה מבלי לפגוע באף אחד ואם רצון לכבד את היקירים לך?..
    תודה!

    • תחיה יקרה

      כולנו אנשים שזקוקים לפידבק, אנשים שזקוקים לחברה,
      אך לעיתים אותם פידבקים הופכים בחיינו לכאלה שמונעים מאיתנו
      לראות שבנסיון לרצות, להיות נחמדים ולא לפגוע באף אחד, אנחנו
      מאבדות ושוכחות את עצמנו לגמרי ולמעשה פוגעות בעצמנו ולעיתים גם בילדינו.

      ממה שאת כותבת אני יכולה להבין כי את חיה כיום מהמקום של הויתור. מהמקום שמאמין שאם את נותנת לעצמך את פוגעת בסביבה ובקרובים לך. במקום שאם את מוותרת
      על עצמך זה אומר שאת מכבדת את הקרובים לך, והאם לא ההיפך הוא הנכון?

      האם לכבד אחרים זה אומר שאני צריכה לא לכבד את עצמי ואת הצרכים שלי?
      האם יש שם משהו מהקרובים והסובבים אותי שגם רואה אותי?

      פריצת המחסומים שאת קוראת להם באה קודם כל ממודעות והבנה של הדרך שבה
      מתנהלים חייך. זהו תהליך של הקשבה והבנה של הדרך בה גדלת וכיצד היא
      השפיע על חייך כבוגרת היום.

      לא פעם הילדים שלנו הם אלה שמאפשרים לנו לפרוץ את המחסום כי דרכם אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות. איך אני אלמד את הילד שלי לכבד את עצמו אם אני לא מכבדת את עצמי?

      הוויתור שלך על עצמך כיום מהווה עבורך מחשול שרק תהליך עם עצמך יוביל אותך להתגבר עליו. זה אפשרי לגמרי ויכול לקחת אותך למקומות נפלאים,
      בחייך. עצם השיתוף שלך כאן הוא צעד ראשון בדרך והוא נהדר, עצם זה שאת כבר מודעת שאת לא מקשיבה לקול הפנימי שלך או נוהגת הפוך למה שהוא קורא לך לעשות זה כבר שלב טוב בתהליך ומכאן כדאי לסלול את הדרך הלאה.

      על מנת באמת לעזור לך להתחזק אני זקוקה ליותר מידע.

      אם תרצי לשתף אשמח להעמיק יותר.

      בהצלחה
      עטרת

  8. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    הי לימור ועטרת היקרות,
    אני כל כך מבינה ברמה של הרגשה בגוף את מה שהעלתן כאן.
    אני כל השנים ה'צעירות' שלי ניסיתי להיות מה שמצפים ממני . יותר יפה, יותר טובה, יותר חזקה, יותר בריאה, יותר חכמה יותר הכל.. ! עד שזה הגיע למצב שזה אפילו פגע לי בבריאות.
    מגיל 24 בערך (היום אני בת 39), אני עושה הפוך. הכל כדי להגיע כדי לדעת כדי להבין כדי לגעת בעצמי , להיות אני הכי אני .
    הדרך לא היתה קלה – בלשון המעטה. אבל אני חושבת ומרגישה שהיום אני די בתחילת הלגעת.. אני כבר 11 שנה עובדת כמזכירת לשכה , בגוף ציבורי. ולפני שנה וחצי התחלתי ללמוד ליווי עם תינוקות באמצעות מגע. החיבור הזה.. גם למגע בעיקר זה שזה עבודה עם תינוקות בפרט , עושה אותי מאושרת . מודעת. נינוחה, פורחת, שמחה, . היום אני בפרשת דרכים – כן מאוד רוצה לעסוק בתחום ה'תינוקות' (מצד שני לא יכולה לעזוב הכל – את העבודה שלי ה'מסודרת' שנותנת לי בעצם את כל התנאים – אך לא דואגת לי במיוחד לנפש.
    היום שאני אישה נשואה, אמא לשתי בנות , אני מרגישה שדווקא היום אני יכולה להרשות לעצמי לעשות מה שמרגיש לי נכון – (לא מבחינה כלכלית) . אך ללכת עם הלב שלי ולהרגיש הכי בסדר- זה לא היה כזה מובן מאליו כשהייתי צעירה יותר…
    אז תודה שהעליתן את הנושא 🙂

    • תודה לךם אושרה על השיתוף שלך,
      זה נפלא לשמוע שמצאת תחום שמעניין וממלא אותך, זכרי תמיד שנגיעה בו
      לא חייבת לבוא במקום הפרנסה, במקום העבודה שנותנת לך בטחון כלכלי,
      זה תמיד יכול לבוא בהדרגה, בשילוב- להתחיל לחיות מהמקום שאפשר גם וגם
      ולא או זה או זה- הדרך הזו מאפשרת ופותחת אין ספור אפשרויות.

      ללכת עם הלב ולהרגיש בסדר בא מבניה עצמית מתובנות, מתהליך,
      תודה שאת משתפת ונותנת כוח למי שנמצאת בתחילת הדרך.

      עטרת

  9. שירה דרוקר הגיב:

    היי,
    גם אני למדתי מקצוע שלא הייתי שלמה איתו, וברגע האחרון קמתי ועזבתי.
    אני מאושרת על הבחירה שלי לצאת ממקום שלא היה לי בו טוב.
    מאז, כבר כמה שנים, אני מחפשת בטירוף את הדבר שיגרום לי להרגיש שאני נופלת למשבצת הנכונה.
    רוצה לדעת מה הייעוד שלי, מה אני אמורה לעשות בחיים. רוצה להרגיש שמצאתי את הדבר הנכון בשבילי.
    כל כך רוצה, שכמעט כל שבוע בא לי רעיון אחר…
    האמת היא, שהדבר היחיד שאני מרגישה בו "במקום" הוא האימהות שלי. אני אמא במשרה מלאה לחלוטין כבר חמישה חודשים.
    זה תובעני וממלא את כל זמני, אני עושה את זה בצורה הכי טובה שאני יכולה. ואני מרגישה שאני טובה בזה (כמובן שיש לי פה ושם רגעי משבר, כמו לכל אמא, אני מניחה…).
    סוף סוף יש משהו שאני עושה טוב, שמספק אותי, ועדיין – לא מניחות לי המחשבות שאני אמורה לעשות עוד משהו בחיים חוץ מלהיות אמא…

    בזמן האחרון אני תוהה – למה בכלל לחפש עוד משהו, כשכבר מצאתי???
    האם נכון שצריכות להיות לי שאיפות נוספות חוץ מלהגשים את עצמי כאמא?
    ואם אבחר באימהות טוטאלית כזאת למשך השנים הקרובות, האם אמצא את עצמי מרירה ומתוסכלת, חסרת כיוון ומקצוע ביום מן הימים? או שאפשר להיות אשת בית במשרה מלאה ולהיות מרוצה מהחיים?
    וכמובן – "מה יגידו השכנים?"
    האם יחשבו עלי שאני עצלנית? לא ממצה את הפוטנציאל שלי?… האם הם צודקים?…

    תודה על המקום הזה שמאפשר לי לתהות,
    שירה.

  10. שירה יקרה

    הדבר הכי חזק שעולה מהדברים שלך והזכרתי אותו קודם בדברים שכתבתי ללימור הוא הקושי הכל כך גדול שלנו להכיל את הרגעים שאנחנו פשוט נהנות. פשוט להיות מי שאנחנו לרגע, עכשיו זה מה שמתאים לי ברגע זה, להיות אמא, יכול להיות שבעוד שבוע, חודש מספר חודשים הילד קצת יגדל ואני ארגיש פנויה יותר לחפש לעצמי משהו "לעשות בחיים". אבל עכשיו ברגעים האלה אני מאפשרת לעצמי להנות מהביחד שלי עם הילד, מההגשמה שלי כאמא, וכן כולם אומרים, ויודעים ומבקרים אבל רק אני יודעת מה טוב לי עכשיו. אז בואי תנסי להנות בלי רגשות האשם, בלי השיחות על מה יגידו, מתוך ההכלה שלך את העצמך ואת ההנאה של עצמך יעלו תובנות, תשובות, כיוונים נוספים.

    אז בואי תנסי לרגע, לפני שאת תוהה על העתיד הרחוק שלך,
    ומציפה את ראשך בתהיות ברומו של עול,
    להנות מהרגע הזה שבו את מרגישה הכי כיף שבעולם,

    זה רגע נפלא, איסוף הרגעים הללו הם מה שכולנו מחפשים
    בנרות וקוראים לו א ו ש ר.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הלידה- משקאות, קמעות, מה שיכול לעזור ברוך הבא…

מאת :

20 בפברואר 20112 תגובות

מתוך הריון, סיפורי לידה

אישתי ממשיכה להתפתל, הרופאים ממליצים על הליכה קלה, אנו מדדים לעגלת הקפה. קרואסונים קפה וציר ועוד ציר… מותשים אנו מקבלים את הטפסים ועולים למחלקה. איבדנו תחושה של זמן…..יושבים במסדרון ומחכים שמשהו יתקדם, בנתיים אני שב ומעסה, אנו יוצרים סביבנו מעין בועה. עומדים במסדרון של מחלקת יולדות נושמים, מתחבקים. רק אני והיא כול העולם הופך למעין תפאורה, יחד אנו מטפסים במעין מבוך המורכב מגרמי מדרגות אינסופיים, הרגליים כבר כואבות שנינו עפוצים לחלוטין, מסוממים מעייפות.

שוב התחברות למוניטור, ובין לבין טלפונים ומסרונים, בני משפחה מעבירים מסרים רוצים להתעדכן. אני הופך בהדרגה למעין קשר בחזית, מעביר תשדורות מקו החזית אל העורף. ככל שחולפות השעות הלחץ גובר, האמהות מעבירות הילוך, אין ספור עצות מועברות.

הילה בת חודש

מאת :

5 ביולי 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

מזל טוב הילה ! את כבר בת חודש.

קודם כל – את כבר הילה. כבר לא "חבובה" וגם לא "התינוקת". יש לך שם, והוא יפה והולם אותך. ואנחנו משתמשים בו… את כבר בנאדם נוסף שחי איתנו בבית. ומרגישים בנוכחות שלך עד מאוד…

מצד אחד – נראה לי שעברו מאה שנה מאז הלידה. כבר קשה לי ממש לזכור איך נראו החיים שלי בתור אישה בהריון. מה עשיתי, איך נראיתי, מה לבשתי, לאן הלכתי… חיים אחרים לגמרי…

להיות שחקנית ראשית בהצגת חיי

מאת :

16 באוקטובר 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

לאחרונה איחל לי איש יקר שאמשיך להיות שחקנית ראשית בחיי, במקום במאית, מפיקה או שחקנית משנה.

האיחול הזה גרם לי להפליג במחשבות, ולתהות על התפקידים שאנו כאמהות עוברות, ועל ההצגה הזו שנקראת חיינו.

כשגמלה בלבי ההחלטה להביא ילד לעולם, ידעתי שאעבור להיות שחקנית משנה, שיוולד שחקן ראשי שיאירו עליו הזרקורים בכל המובנים. אהבתי את הרעיון והוא נראה לי טבעי ביותר.

כשהשחקנית הראשית שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי את גודל האחריות שכרוך בכך. התינוקת המתוקה הזו זקוקה לי בכל המובנים, וכאן התחלתי להתבלבל, ולפחד נורא. האחריות הזו נראתה גדולה עליי, ובד בבד נרתעתי מלבקש עזרה. תדמית הסופר-אמא עמדה לנגד עיניי והעדפתי לא לטפל בפחדיי וברגשותיי, האמנתי שכוח האנרציה יעלים אותם.