היפופוטם, יעל ואני

מאת : לימור לוי אוסמי

23 באוקטובר 2011 | 13 תגובות

מתוך לכל אמא

לפני כמה ימים עלה בי הדימוי של היפופוטם, על כך שהתכלית שלו היא לרבוץ במימי האגם ומידי פעם לצאת משם כדי ללחך קצת עשב. התחושה שהיתה נוכחת עם הדימוי הזה היתה שלפעמים זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות- לרבוץ וללחך. רק לשהות בתוך המים (באופן אישי, מעדיפה מים נקיים ולא ביצה עם ירוקת..), להינות מהם, וכשיש צורך, לצאת וללחך עשב שכבר נמצא שם, ללא מאמץ מיוחד להשיגו.

אתמול, כשהיינו במדבר יהודה, הבחנתי באחד הטיפוסים ביעל שיושבת לה על קצה המצוק ופשוט מביטה, כמו נושמת לתוכה את כל הנוף המדהים הזה. כל כך רציתי להיות במקומה באותו רגע, רק לשבת על הקצה, כשהנוף המרהיב הזה משקיף לרגליי וממלא את ריאותיי. לנשום עוד ועוד ולספוג את היופי והמרחב הזה, את הטבע בראשיתו. בלי לטפס, בלי להתנשף, בלי לרצות להגיע לחניון שלמעלה, בלי להתחשב בקבוצה שכבר הקדימה אותי בהרבה, אלא רק להישאר בגובה הזה, להביט ולספוג את כל היופי הזה.

הדימויים האלה, של ההיפופוטם והיעל הרגישו לי משמעותיים. מה יש בדימויים האלה שמרגיש לי כל כך קוסם ומפעים ?

 

הבוקר בחרתי לשהות עם הדימויים האלה. העליתי בדמיון את הדימוי של ההיפופוטם הרובץ במים ומלחך עשב ואת היעל שיושבת ומביטה ממרום המצוק ושהיתי איתם. הדימוי של ההיפופוטם הביא איתו בעיקר שקט, תחושה כזאת שלא צריך להספיק שום דבר, אין שום משימה או עבודה באופק, תחושה שכל מה שאני צריכה נמצא ממש כאן, איתי. בלי לרוץ, בלי להספיק, בלי לרצות להתקדם ולשאוף, בלי לחפש ולשאול. הכל הוא ממש כמו שצריך להיות עכשיו, ממש ככה, בדיוק. לא צריך להיות משהו אחר, מה שיש ממש מספיק ומספק.

השהייה עם הדימוי של היעל הנכיחה מייד את המרחבים, את הנוף העצום המדברי, את הטבע. עלה מרחב מרחב מרחב כשההתבוננות בו, היא כמו ספיגה שלו פנימה.

הזמנתי את עצמי לשהות עם הדימויים האלה עוד קצת. סיקרן אותי עוד מה יש שם שכל כך קורץ לי, מעורר בי כמיהה ורצון להיות הם, להיות במקומם לרגע או אולי לתמיד. שהיתי איתם בסבלנות לכמה רגעים וזה עלה בצורה מאוד ברורה: "בלי דאגה".

המילים האלה הרגישו לי מאוד מדויקות וברורות: "בלי דאגה". זאת הכמיהה, לשם הלב שלי יוצא, לשם הוא מבקש. להיות בעולם ללא הדאגה הקיומית הזאת שהיא כמו חלק בלתי נפרד ממני היום. בלי מינון היתר של הדאגה שמשתלטת לעיתים קרובות מדי.

אני כותבת, קוראת את מה שכתבתי וכבר עולה בי דאגה שאולי זה לא 'מספיק', אני מחייכת ומסיימת את הכתיבה להיום.

 

 לימור לוי אוסמי, שמשתדלת לדאוג קצת פחות. לבלוג שלי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

13 תגובות ל- “היפופוטם, יעל ואני”

  1. מקסים ביותר ומספיק בהחלט

  2. סיון קונוולינה הגיב:

    את מהממת, אני פשוט מתה עליך!
    כל כך מתחברת למה שכתבת, וגם לחיות שבחרת, ובדיוק מאותן סיבות.
    ובהקבלה לשורה האחרונה שלך:
    השבוע הייתי אצל מטפלת נפלאה ברפואה סינית (שיאצו ודיקור), שאמרה לי שמרגישים בגוף שלי שאני מעמיסה על עצמי המון, ואני חייבת לשחרר, להקל על עצמי. ועניתי לה בלי לחשוב: "את כל כך צודקת, אני אוסיף את זה לרשימת המטלות של דברים שאני צריכה לעשות"…….. 🙂
    מאחלת לך שהייה נעימה ומענגת עם ההיפופוטם והיעל, שיהפכו לחלק ממך בכך מקום שתלכי!

    • את מהממת בעצמך ! חייבות לדבר על זה !
      כשכתבת את ה"חייבת לשחרר", זה נשמע לי כל כל הגיוני, אבל אחר כך שכתבת את התוספת, זה נשמע לי עוד יותר הגיוני !! זה כל כך מתעתע !
      כדי לחיות 'נכון', אנחנו "חייבות" לעשות ספורט, לאכול נכון, לתחזק בית, בעל, ילדים למופת וגם- להירגע 🙂
      מה יהיה עם ה"חייבות" הזה ?

  3. סיון קונוולינה הגיב:

    לא יודעת! עדין לא מצאתי דרך לספק את כל היצרים, צרכים, רצונות, שאיפות שלי, ובבד בבד להיות היפופוטם… אולי אני צריכה (או שמא חייבת) לקבל את זה שאי אפשר גם להיות היפופוטם וגם להיות נמלה. אולי צריך לבחור,ואז פשוט לוותר על החיה שאני לא, ולא לחיות בתסכול וכמיהה תמידית לאיך ומה שהיא. לעשות בחירה מושכלת, לפי מה שהכי מתאים לי ולטבע שלי, לטיפוס שאני, ואז בכל פעם שמבצבצת הקנאה בחיה האחרת – להזכיר לעצמי למה בחרתי להיות החיה שאני ולא החיה ההיא.
    זה גורם לי להרהר בזה שאנחנו כל הזמן בתנועה לעבר כל מיני מטרות שסימנו לעצמנו, ואיכשהו אף פעם לא מסופקות, תמיד יש עוד, תמיד לא מספיק. לפעמים אני תוהה לעצמי כמה מהדברים שאני עושה או שסימנתי לי כמטרה – הייתי בוחרת לעשות אם הייתי חיה בחלל ריק, בלי השוואות ובלי נקודות ייחוס. במילים אחרות – כמה מהדברים אני עושה מתוך יצר פנימי וכמה מתוך השפעה סביבתית. יש לי תחושה שאם הייתי עושה רק מה שמניע אותי מהקרביים ומנטרלת השפעות מבחוץ (אף על פי שהגבול יכול להיות קשה להבחנה) – הייתי רגועה ונרגעת הרבה יותר…

    • היי סיון, תודה שהרחבת, בגלל שזה נוגע למקום אחר ודומה אצלי.
      אין לי צורך או רצון כללי להיות היפופוטם או יעל, אלא רק להתחבר לאיכויות שהדימוי הזה מייצר עבורי. יש בי את הרצון להנכיח את האיכויות הללו, ולפעמים יש בי גם איכויות אחרות לגמרי, שלא הייתי יכולה לממש אילולא הייתי רק היפופטם, לצורך העניין.
      היום אני מבינה יותר שזה לא הגיוני להיות רק דבר אחד והאיכות שנמצאת היא "גם וגם"- גם נמלה, גם היפופוטם ואני מניחה שגם לביאה וסוס ופרפר וכד'.
      מרגישה שעבורי המילה 'איזון' היא מדויקת- איך לאפשר לכולן להיות ולהתבטא מבלי להשתלט או להיעלם. כולמר, צד אחד שואף למידה של היפופטמיות וצד אחד יודע שאם אהיה היפופטם, לא אוכל לספק הרבה יצרים וצרכים אחרים שקיימים בי.

  4. סיון קונוולינה הגיב:

    ואני חושבת שזה בדיוק מה שההיפופוטם עושה, אגב. הוא רובץ בביצה שמבודדת אותו מההבלים של העולם מסביב. בקרירות הזו שמרגיעה אותו ומנטרלת תחושות לא רצויות, או אפילו הסחות דעת.
    הוא מתמקד במה שבאמת חשוב לו כדי לחיות "נכון"…

  5. לימור, הכתיבה שלך כרגיל מאוד מדוייקת, ויפה לראות איך את מגיעה לתובנות ומתחברת לתחושות שלך.
    מה שכן, אני חושבת שהכמיהה לדימויים האלה של היעל או ההיפופוטם היא קצת מטעה. את ראית את החיות האלה בנקודת זמן ספציפית, ברגע אחד, ואולי קיבלת רושם קצת מוטעה. אני חושבת שליצורים הללו יש דאגה בחיים שהיא לא פחותה משלנו – דאגת הקיום. אם זה להשיג מזון או לחמוק מחיות אחרות שהן המזון שלהם. אז אולי היעל המשקיף בעצם תר אחר סכנה פוטנציאלית, וההיפופוטם המלחך היה עסוק במארב שקט אחרי מזון? לא יודעת. בכל מקרה לא יכולתי להתעלם מהמחשבה הזאת בזמן הקריאה, שלא כל הנוצץ זהב, ואם החיים של מישהו אחר נראים לי מושלמים מידיי, אז כניראה אני מפספסת משהו.

    נטע

    • היי נטע,
      מבחינתי, זה רק דימוי 🙂
      דימוי שעלה, ריגש אותו, ולכן רציתי לשהות אותו. מנקודת המבט שלי, פחות מעניין אותי אורך החיים או ההתמודדות שלהם, מכיוון שאין לי עניין להפוך להיות מישהי אחרת או משהו אחר, אלא רק להרחיב את המקומות שמרגשים אותי ולפעמים, גם להבין אותם קצת יותר.
      בהשאלה, זה כמו שתמונה מסוימת מרגשת אותך, מפעימה אותך ואת רוצה להיות עם זה קצת יותר, רק כדי להבין מה שם כל כך נגע וריגש.
      הצלחתי להסביר ?

  6. שפי הגיב:

    תודה שהזכרת לי

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אנחנו זוג צעיר עם ילדים ויש לנו קשיים זוגיים

מאת : אורית כרמי ארואטי (.M.A), מטפלת משפחתית, זוגית ופרטנית

11 בינואר 2011תגובה אחת

מתוך זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

היא רוצה שאני אדע לפתור את הבעיות בעצמי, נמאס לה לסחוב את הזוגיות על עצמה. דיברתי איתה שאולי כדאי שנלך לטיפול זוגי, אז היא אמרה שאם אני רוצה אני יכול ללכת לטיפול זוגי לבד, אבל היא לא הולכת. שוב, היא לא מוכנה שיגידו לה שהיא צריכה "לבוא לקראת" או שהיא צריכה להתחייב למשהו. מבחינתה, היא כבר נתנה הכול על הזוגיות.

מה את עושה מזה סיפור?

מאת : לימור לוי אוסמי

16 באפריל 20148 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

לומדת את הקולות שבתוכי ומרגישה שאני יכולה לכתוב אותם עוד ועוד ועוד, שהם לא יגמרו לעולם. אני לומדת את הצנזורות הפנימיות שמרגישות לפעמים גדולות ממני, חלק מהדם ומהגנים שלי. אני משתדלת לא להיכנע לצנזורות, משתדלת לראותן למרות שהן לפעמים חמקמקות ובלתי נראות.

לעבור הריון ללא בן זוג – מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

5 בינואר 201110 תגובות

מתוך אמהות חד הוריות, הריון, יומן הריון, לכל אמא

איך זה להיות לבד ? לעבור את ההריון לבד ?

בהתחלה, עוד לפני שנכנסתי להריון, כשעמדתי לעשות את כל הבדיקות הגנטיות, אודה שהיו דמעות בעיניים והרגשתי עצב על כך שאין מי שיחלוק איתי בזה ושאני צריכה לעשות את כל הבדיקות לבד. (ובנוסף להידקר לא מעט במקום להתחלק עם מישהו…). חוויתי רגשית את ההחלטה המושכלת שלי להיות אמא ונפרדתי מהחלום לזוגיות ומשפחה "נורמאלית" (אמא, אבא וילדים) והיה בזה עצב.