"חיבור לטבע תמיד היה עבורי מקור של שקט פנימי והשראה, שמאפשר לי להרגיש מחוברת יותר לעצמי ולסביבה שסביבי. בטקסט הזה, אני משתפת אתכם במחשבות על דימויים מעולם הטבע – היפופוטם ויעל – ומה הם מלמדים אותי על רוגע, נוכחות והצורך בשקט פנימי.
לפני כמה ימים עלה בי דימוי של היפופוטם,
שנדמה שהתכלית שלו היא לרבוץ במימי האגם ומידי פעם לצאת משם כדי ללחך קצת עשב.
לפעמים זה בדיוק מה שהייתי רוצה לעשות- לרבוץ וללחך.
לשהות בתוך המים, ליהנות מהם, להתחבר לטבע, וכשיש צורך,
לצאת וללחך עשב שנמצא בסביבה, בלי מאמץ להשיג אותו.
ואתמול, כשהיינו במדבר יהודה,
הבחנתי ביעל היושבת לה על קצה המצוק ופשוט מביטה,
כאילו נושמת לתוכה את כל הנוף.
כל כך רציתי להיות במקומה, רק לשבת על קצה הצוק.
לנשום את היופי והמרחב הזה, את החיבור לטבע בראשיתו.
בלי לטפס, להתנשף, לרצות להגיע לחניון שלמעלה,
בלי להתחשב בקבוצה שכבר הקדימה אותי.
רק להישאר בגובה הזה, להביט ולספוג את היופי.
הדימויים האלה, של היפופוטם ויעל הרגישו לי משמעותיים.
העליתי בדמיון דימוי של היפופוטם הרובץ במים ומלחך עשב
ואת היעל שיושבת ומביטה ממרום המצוק.
הדימוי של ההיפופוטם הביא איתו בעיקר שקט,
תחושה כזאת שלא צריך להספיק שום דבר,
אין שום משימה או עבודה באופק,
תחושה שכל מה שאני צריכה נמצא ממש כאן, איתי.
בלי לרוץ, להספיק, לרצות להתקדם ולשאוף, בלי לחפש ולשאול.
הכל כמו שצריך להיות עכשיו, ממש ככה, בדיוק.
לא צריך להיות משהו אחר, מה שיש הוא מספיק ומספק.
השהייה עם הדימוי של היעל העלתה את הצורך במרחבים, בטבע.
עלו בי המילים: "בלי דאגה". זאת הכמיהה, לשם הלב שלי יוצא, לשם הוא מבקש.
להיות בעולם בלי הדאגה קיומית, שהיאכמעט חלק בלתי נפרד ממני היום.
אפילו ברגע הזה אני כותבת, קוראת את מה שכתבתי
וכבר עולה בי דאגה שאולי זה לא 'מספיק',
אני מחייכת ומסיימת את הכתיבה להיום.
שלכן,
לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, שמשתדלת לדאוג קצת פחות. לבלוג שלי
לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות