למה כל מיילדת היא בעצם אישה פמיניסטית ?

מאת : חנה ספרן

25 באוקטובר 2011 | 14 תגובות

חדר הלידה הוא מקום מרכזי בחייהן של נשים רבות. מה שמתרחש בו ואיך, איננה שאלה פרטית שבין היולדת לצוות שמסביבה, זוהי שאלה של מדיניות, זוהי שאלה פוליטית

מתוך חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

"הפמיניזם," אומרת רובין מורגן, פמיניסטית אמריקנית ידועה, "הוא הרעיון הרדיקלי שנשים הן בנות אדם".

כמה פשוט, כמה מובן מאליו.  כולנו רוצות להאמין, ומשתדלות להרגיש, שאנחנו בנות אדם.  אבל מה בעצם מסתתר מאחורי הרעיון הזו? שוויון בין נשים לגברים? שכר שווה? הפסקת האלימות כלפי נשים? ואיך כל זה שייך למיילדות…?

הרעיון שאנחנו, הנשים, הננו בנות אדם נראה לכאורה ברור ומובן מאליו, אך כשעלינו להתמודד עם מציאות חיים מורכבת, עלינו ללמוד ולרכוש לנו כלים כדי שנוכל לחשוב חשיבה ביקורתית ולא לקבל דברים כמובנים מעליהם.  הפמיניזם (בניגוד לדעות הקדומות נגדו) עוסק במאבק למען חירותן של נשים. חדר הלידה הוא המקום הראשון בו נשאלות שאלות על חירותן של נשים, איך נולדנו לתוך העולם ואיך אנחנו יולדות את הדורות הבאים.

המקום הראשון במעלה בחשיבותו, המקום שבו נוצרים חיים חדשים, היה מאז ומעולם מקום של נשים. נשים הן אלו שילדו, נשים היו אלו שתמכו ביולדות. רק במאות ה-17-18, בעקבות צמיחתה של הרפואה המודרנית, החלו  גברים-רופאים לדחוק את מקומן של המיילדות. ההיסטוריה של תפקיד המיילדות ושאר הנשים בבית ובקרבתו, לא נמצאה חשובה מספיק כדי שכל אחת/ד מאתנו ילמדו על כך בבית הספר. שם למדנו על מלחמות והסכמי שלום ועל פוליטיקאים וגנרלים. חיי היום יום של נשים, כמו גם של גברים, נחשבו כבלתי ראויים לספרי ההיסטוריה.

עם תחילתו של הפמיניזם החדש של שנות ה-60, החלו נשים לשאול שאלות על מה שמתרחש בחדר הלידה. הן החלו לחקור, ללמוד וללמד את ההיסטוריה שלנו, את החשיבות והמשמעות של חיי היום יום. נשים החלו לתבוע מן הממסד התייחסות לנקודת המבט הנשית, לצרכים של נשים ולעולם שאותו אנו רוצות לחיות.

חדר הלידה הוא מקום מרכזי בחייהן של נשים רבות. מה שמתרחש בו ואיך, איננה שאלה פרטית שבין היולדת לצוות שמסביבה, זוהי שאלה של מדיניות, זוהי שאלה פוליטית. לא לשווא היתה אחת הסיסמאות של הפמיניזם החדש "האישי הוא פוליטי".  הקריאה הזו באה מן התחושה שהחירות של נשים לבחור את חיינו מוגבלת על ידי החברה ומוסדותיה יום יום. לא אנחנו קובעות כיצד נלד, לא אנחנו קובעות האם אמצעי מניעה יחולקו חינם, לא אנחנו קובעות את התשלום למעונות ולא את אורכו של יום הלימודים או חופשת הקיץ… גם לא את קיצור שבוע הלימודים לחמישה ימים.

מה שקורה לנו בחדר הלידה איננו מנותק מן המציאות של החיים שלנו כאן. הקיצוץ בהשקעה הציבורית בבריאות לא נעצר בפתח חדר הלידה. הבדלי השכר והסטאטוס בין נשים לגברים אינם נעלמים בחדר הלידה. מקומה של האחות המיילדת וחשיבותה, יכולתה להשפיע על הנהלים ולקחת אחריות שלמה על הלידה אינה תלויה רק באחיות או ביולדות. כולנו תלויות בממסדים המנהלים את החברה באופן אלים וכוחני.

עכשיו הזמן להציע אלטרנטיבה?

 

חנה ספרן, חיפה

 

אולי גם יעניין אותך:

מי גנב את הלידה שלי?/ ד"ר אומי לייסנר

לבחור מהבטן- האם את ממששת את זכות הבחירה שלך בלידה?/שירה דרוקר

המאבק על הזכות ללדת בבית הוא המאבק של כולנו/ שירה דרוקר

האם הרופאים בלידה נגדי? / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

14 תגובות ל- “למה כל מיילדת היא בעצם אישה פמיניסטית ?”

  1. היי חנה,
    תודה על הכתיבה, זה לוקח אותי למחשבות רחוקות.
    אני חושבת שרבות מאיתנו מרגישות שבמידה כזאת או אחרת, הצוות הרפואי בבית החולים אינו קשוב דיו לצרכינו, לגופנו ולנפשנו בתהליך הלידה.
    מבחינת נשים רבות המקבלות 'שירות' שאינו מספק בבית החולים, המיילדות הן חלק מהצוות הזה. וכך, נוצרת ונרקמת מציאות חיים מאוד מעניינת בימים אלה ממש, שנשים בוחרות ללדת עם דולה, המספקת להן צרכים שאינם נענים במסגרת בית החולים.
    הדולה מלווה את היולדת באמפתיה, רוך, הבנה, דרך מגע או כלים אחרים, נמצאת איתה לכל אורך הלידה מבלי להתחלף באמצע ונפגשת איתה לפני הלידה, כדי להכיר ולהתכונן ללידה באופן משותף. לאחר הלידה, הדולה והיולדת נפגשות ומעבדות את הלידה, במידת הצורך.
    בתחילת דרכי המקצועית, עוד כשלמדנו על המדיקליזציה של הלידה ודחיקת מעמדן של המיילדות, חשבתי ששינוי בתוך המערכת וחיזוק מעמדה של המיילדת (כפי שכתבת), הוא השינוי הנדרש.
    היום, אני מרגישה אחרת. גם בלידות בית, ישנה מיילדת וישנה דולה במידת הצורך, לפי צרכי האישה, ותפקידן ומהותן שונה.
    מכך, אני תוהה האם חיזוק מעמדן של המיילדות הוא זה שיביא לשינוי המיוחל.
    כיום, ישנם בתי חולים רבים שרואים בכניסה של דולות כגורם מפריע ללידה והאמת, יש גם דולות רבות שרואות בפרקטיקות רפואיות בלידה, גם על ידי מיילדות, כפרקטיקות שהן אינן מסכימות איתן.
    אין ספק בכלל ששינוי נדרש בהקדם האפשרי, השאלה היא איזה שינוי.

  2. גלית הגיב:

    אני ממש לא בטוחה שהמיילדות הן התשובה.
    כשילדתי את בתי, טרחתי והכנתי מבעוד מועד תכנית לידה, כמומלץ ע"י כל כך הרבה אמהות. בחרתי שלא ללדת עם דולה כי סמכתי על עצמי. גם קורס הכנה ללידה לא לקחתי. ידעתי מה אני רוצה ואיך.
    כשנכנסה המיילדת לחדר הלידה, מבלי להסתכל עליי פנתה לקלסר בו אוכסנו כל המסמכים שלי (תוך שירה נוראית וקולנית של שירים זוועתיים אותם אני ממש לא זוכרת, רק את ההשפעה העצבנית שהייתה להם), שם גם הייתה תכנית הלידה. דאגתי להפנות אותה ספציפית אליה (לא תכנית לידה מסובכת. גם לא דורשנית בכלל).
    היא אפילו לא הסתכלה עליה! רק החזיקה אותה בידה ואמרה "ברור לך שאף אחד לא יסתכל על זה, נכון?" וקברה אותה מתחת לערימת המסמכים.

    למזלי הרב, הלידה שלי הייתה מצויינת וקלה, על אף(!!) נוכחותן של המיילדות (ברבים! שלוש או ארבע מיילדות והלידה שלי ארכה רק 4 שעות). שקעתי במן רוגע שאני לא מכירה מחיי היומיומיים, נשמתי, ועברתי את זה עם עצמי ועם בעלי. המיילדות לא הפריעו כי פשוט התעלמתי מהן.

    קשה לי להעלות בדעתי לעבור לידה קשה ללא תמיכה רגשית מצד הנוכחים ועם תחושה שהן שם, מטפלות בעצם דומם ולא חי, שהרצונות והצרכים שלי פשוט נדחפים לתחתית ערימת בירוקרטיה.

    השינוי פה צריך להיות מערכתי- את מקומן של ה'מיילדות' צריכות לתפוס 'נשים', או דולות, כפי שהן נקראות היום (גם גבר יכול להיות דולה מצוינת- הנשיות פה מתבטאת במענה על הצורך הרגשי ולא רק הגופני). זה לא צריך להיות שירות בתשלום, אלא הדיפולט.

    ובנושא סטטוס הגברים בחדר הלידה- אין לי יותר מדי מה לומר כי רופא ראה אותי רק פעם אחת- הציץ לחדר, שאל אם הכל טוב וזהו. ה"גבר" כפי שהוא מצטייר מהמאמר, היה דווקא המיילדת.

  3. שלומית הגיב:

    לימור, השינוי הראשון שדרוש הוא ההבנה של הצוות הרפואי ששלומה והרגשתה הנפשית של היולדת חשובה בדיוק כמו מצבה הפיזי! שאם יולדת מרגישה ומגיבה כמי שעברה טראומה נפשית לאחר לידה שמוגדרת "רגילה" אז כנראה שמשהו בטיפול לקוי! כשאיכות הטיפול תימדד גם לפי הפרמטר הזה, זו תהיה התחלה של שינוי.
    חנה, מאוד הזדהתי עם דבריך במיוחד לגבי מה שלא מלמדים בבית הספר – לא מלמדים כל כך הרבה דברים חשובים לחיים כמו תזונה נכונה, אסרטיביות, שפת גוף והרשימה עוד ארוכה… מישהו בכלל זוכר משהו משיעורי היסטוריה?

  4. וואו. הדיון הזה נוגע בדיוק לנושאים שמעסיקים אותי מאוד בימים אלה.
    במשך כמה דורות ניתק הרצף הכל-כך מהותי וחשוב בין נשים ולידה. ידע בסיסי שהיה זמין לכל אישה הפך להיות מצרך נדיר בעולם המערבי. כיום כל התפיסה לגבי לידה מבוססת על פחד וההסתכלות עליה היא כעל מצב מסכן חיים. איך הגענו כל-כך רחוק? השינוי בעיניי יגיע דרך נשים שידרשו חזרה את הבעלות על גופן, על נפשן, על הלידות שלהן. בכל רגע בחדרי הלידה בארץ ובעולם נשים מחוללות, נשדדות, מופקעות מכוחן. בכל רגע מגיע תינוק לעולם הזה בחוסר כבוד. זה לא מרוע, ממש לא. כולם חושבים שהם עושים את "טובת החולה", רק נשכח הפרט החשוב וה"קטן" שלידה היא לא מחלה, להפך! לידה היא בריאות, היא מהלך של יצירת חיים. אני הרבה חושבת בימים אלה על איך להחזיר את הלידה למקומה. הפחד הזה מחלחל לכל מקום כמעט, אפילו ללידות הבית לפעמים. כל תהליך ההכשרה של מיילדות ורופאים מבוסס על פחד, על פתולוגיה. המיילדות המסורתית כמעט ונכחדה. אני מרגישה שכשנצליח להשיב את הלידות למקומן, באמת נשנה את העולם מבסיסו, מהשורש, מהמקום בו הכל מתחיל. זה שובר לי את הלב לפעמים לראות את התהום הזאת שנפערה, לראות נשים שהקשר הזה לגופן כבר כל-כך התרחק שהן אפילו לא מבקשות אותו חזרה. ואני גם יודעת ומאמינה בכל ליבי ונשמתי שהשינוי הזה כבר קורה ומתחולל. המיילדות, הדולות וכל הנשים שעובדות עם נשים סביב ההריון והלידה הן בהחלט שליחות חשובות של השינוי הזה- קודם כל בתוכן ומהן לכל הנשים שהן באות איתן במגע סביב הרגעים הכל-כך עוצמתיים של הלידה. השינוי לא יבוא מהמערכת, הוא יבוא מהנשים שידרשו את הלידה בחזרה ומתוך כך תשתנה המערכת.
    וואו, יש לי כל-כך הרבה מה לכתוב על זה. זה בוער בי, בעצמותיי, בליבי. הגיע הזמן לספר לנשים את האמת על הלידה, את האמת על כוחן. יש משפט שאני מאוד אוהבת-

    “We have a secret in our culture, and it’s not that birth is painful. It’s that women are strong.” Laura Stavoe Harm

    תודה על העלאת הנושא החשוב הזה

    • רות, ראשית, את מוזמנת בחום להרחיב ולכתוב על הנושא כאוות נפשך. אשמח לתת לזה את הבמה.
      אשמח גם אם תבחרי להרחיב על מה שאת קוראת 'השינוי יתחיל כשנשים יתחילו לקחת בעלות על גופן'. נגיד שאני וחברותיי הן נשים שמאוד בעניין הזה, מה את מציעה לנו ?

  5. לימור יקרה, השינוי הנדרש הוא עמוק, עמוק מאוד. כדי להכניס שינוי למערכת כל-כך גדולה ומשומנת כמו מערכת "הבריאות" בישראל, צריך הרבה אנשים שיאמרו "די!!" ויבקשו אחרת. אנסה להרחיב על המשפט הזה- "השינוי בעיניי יגיע דרך נשים שידרשו חזרה את הבעלות על גופן, על נפשן,על הלידות שלהן." כיום המצב הוא שמה שמסופר לנשים ומוטמע בתודעה זה שלידה=כאב, לידה=סכנה, לידה=פחד. אישה באה ללדת ובעצם עוברת שורה ארוכה של התערבויות רפואיות שאין בינן ובין לידה שום קשר ושום צורך. האמת היא שלידה היא דבר מאוד מאוד בטוח. הסיכוי לפגיעה בלידה כל-כך נמוך שבכל נסיעה ברכב את מסכנת את עצמך הרבה יותר. הפחד מהכאב של הלידה הוא כל-כך גדול עד שנשכחה הלידה ונעקרה ממקומה כדבר שנשים עשו מאז ומעולם, כמקור כוח ועוצמה שאין לה שיעור. אני מאוד מכבדת את הבחירה של כל אשה בדרכה. אני ממש לא שופטת את הבחירה ללדת כך או אחרת, אבל מרגישה שהרבה מהבחירות האלה נשענות על שכחה עמוקה של הכוח שיש לכל אשה. לידה היא דבר נפלא. יש בה הזדמנות להיזכרות. יש בה הזדמנות למפגש עם הכוח הפנימי של כל אחת. השינוי יגיע כשנשים ידרשו זאת ולא יסכימו יותר ללדת במקומות שלא מכבדים את הלידה כמאורע הכל-כך מקודש שהיא. מה שקורה במרבית בתי-החולים היום זה שאשה בריאה לגמרי באה ללדת ובעקבות המון התערבויות מיותרות נוצר מצב של סיכון ואז המערכת הרפואית "מצילה" את האשה והתינוק ואז אומרים- "איזה מזל שהיה רופא" ו-" מה היה קורה אם לא הייתי בבי"ח".
    נגיד שאת וחברותייך נשים כאלה שמבקשות לקחת בעלות על גופן, מה הייתי מציעה לכן? הייתי מזמינה אתכן לשיח פתוח על לידה, על נשיות, על דיכוי. להסכים באמת לראות מה הושתל בכל אחת לגבי לידה ומה היא האמת הפנימית של כל אחת. כמה סמכות כל אחת נותנת למי שמחוצה לה. אני מרגישה שלידה היא מפתח גדול בגלל שהיא דבר אדיר שמאפשר לכל אשה מפגש עם המקומות העמוקים ביותר בה ועם הפלא הגדול ביותר של ליצור חיים והאחריות שלה כאמא.
    תראי, 1 מכל 4-5 נשים בישראל יולדת בניתוח קיסרי. אחוזי השימוש באפידורל מרקיעים שחקים. אחוזי הנשים שסובלות מדיכאון אחרי לידה הולכים ועולים. ישראל היא המדינה שנערכות בה הכי הרבה בדיקות בהריון. השימוש בזירוז בלידה הוא גבוה מאוד שלא לדבר גם על וואקום, חתך, ניתוק של התינוק מאמו, עלייה בצהבת יילודים ועוד כל-כך הרבה התערבויות שקורות בכל רגע. הלידה הפכה להליך רפואי בו נשכחו הנשים והתינוקות וזה לא נשכח רק ע"י המערכת, זה נשכח גם ע"י הנשים עצמן. רוב הנשים תופסות את הלידה כדבר מסוכן. לרוב הנשים יש פחד עמוק מלחוות את הלידה ופחד עמוק מכך שמשהו יקרה לתינוק שלהן. אני מאמינה שכל אשה עמוק בתוכה עדיין זוכרת ושהידע קיים, רק צריך לעורר אותו. אני מרגישה שהשינוי מגיע ברגע שאשה אומרת "די", אני רוצה אחרת, משהו בתמונה הזאת לא טוב ומתחילה לשאול שאלות, לשים סדק במה שסיפרו לה על לידה ועל כל-כך הרבה דברים נוספים. למשל המון נשים עברו טראומות והפרה של זכויותיהן בבתי-חולים בזמן לידתן. הרוב הגדול חוץ מבודדות, לא רק שלא תובע את המערכת הרפואית, אפילו לא שולחים מכתב תלונה. כשנשים ירימו את קולן ויאמרו בקול גדול- את זה אסור לעשות לי, זה לא בסדר, זה פלישה, זה עבירה, זה חילול של גופי אז השינוי יקרה. עוד ועוד נשים יבינו מה מותר ומה אסור לעשות להן. 1 מכל 3 נשים עוברת תקיפה מינית בחייה. זה נתון מזעזע. כמה נשים מדברות על זה? חילול גופן של נשים מתבצע בכל יום בחדרי הלידה מבלי שאף אחד יודע. אני בוכה כשאני רואה איך נשים מחוללות לידי בבית החולים. איך לא מכבדים את גופן, איך פוגעים בהן. וזה לא מרוע של אף אחד, פשוט מבלבול עמוק והמון פחד. יש הרבה עבודה לעשות והיא צריכה בעיניי להעשות דרך נשים, דרך מפגשים ודיבור בקול רם על כל מה שמושתק, על כל מה שנרמס וחולל ונלקח. גם אני ככה. גם אני שתקתי הרבה שנים. ועכשיו מרגישה שהגיע הזמן. הגיע הזמן לאמר בצעקה גדולה ולחולל שינוי מבפנים החוצה. לא כנגד הממסד, לא מתוך שנאה החוצה וחוסר כבוד, מתוך אהבה אליי, מתוך כבוד לנשים, מתוך כך שאני לא מוכנה לשתוק יותר, מתוך שאני מאמינה שכשנשים יסכימו לספר בקול גדול מה עשו להן ומה הן לא מוכנות יותר ומה מגיע להן, אז באמת ישתנה העולם.

    • היי רות,
      קראתי בעיון את מה שכתבת- תודה על ההשקעה !
      מתחברת לקריאה להגיש תלונות לבתי החולים ויחד עם זאת, מודעת לכך שהתעסקות עם הדברים הללו אינה מה בכך לנשים אחרי לידה ואמהות בכלל.

      לגבי דברייך הראשונים, יכולה לשתף בתחושות שלי היום. יכול להיות שאם נדבר על כך עוד שנה-שנתיים, דברים ירגישו לי אחרת.
      אני מפרידה בין התערבויות שלא לצורך בבית החולים, בין יחס לא ראוי ולא מכבד לגופה של אישה ורצונותיה, לבין האופן שבו נשים מרגישות כלפי הלידה. כמובן שיש קשר בין הדברים, מפני שחלק מהרגשות מגיעים בגלל יחס המערכת, אבל בעל זאת, אנסה לעשות הפרדה גסה.
      אין לי בעיה עם זה שנשים מפחדות מהלידה, כואבות בלידה או חוששות מהלידה. גם אין לי בעיה עם זה שנשים (בכללן, אני) בוחרות לקחת אפידורל בלידה.
      נשים ילדו מאז ומעולם, אבל לא אני ולא את יודעות מה היו ההשלכות של הלידה מאז ומעולם על גופה ונפשה של האישה. אני מניחה שלא 'סתם' הומצא האפידורל וקפצו עליו נשים רבות.
      יש נשים שמעוניינות לגשת ללידה ללא תחושה של פחד ולבחור ללדת ללא אפידורל ויש נשים שמרגישות שהאירוע הוא עוצמתי מדי עבורן, מסיבות רבות, ובוחרות את בחירותיהן.
      אני מרגישה שלא נכון לי לקשור בקשר הדוק מדיי בין חוליי הרפואה המיילדתית בבית חולים לבין מגוון רגשות שעולים בנשים לקראת הלידה.

  6. לימור יקרה, זה דיון כל-כך עדין ורגיש וחשוב לי מאוד לנסות לפרום אותו בעדינות. בתור התחלה- נכון, זה מאוד לא פשוט לנשים ולאמהות אחרי הלידה להגיש תלונות לבי"ח. אני ממש מבינה את הקושי הזה ואולי מה שיעזור זה להפעיל מקום שירכז את התלונות ויעביר אותן הלאה עבור הנשים. זה מצריך מחשבה וגם העלאת מודעות. נראה לי שיהיה יותר קל לעשות זאת אם זה יהפוך להיות משהו שהרבה אנשים עושים ביחד.
    לגבי התחושות של נשים בלידה. הרבה מהעבודה שלי היא עבודה רגשית לקראת הלידה ובתוכה. גם לי אין בעיה עם מגוון הרגשות והפחדים שיש לנשים מהלידה. אך כשכבר לא נותר כמעט דבר אחר מלבד הפחד, לדעתי, אנחנו בבעיה.
    אני אהיה עם אישה שמפחדת בלידה ואתן מקום מלא לפחד שלה תוך שאני מסתכלת בעיניה ומאמינה בה וביכולת שלה ללדת בכל ליבי.
    אם כל מי שסובב את היולדת מפחד גם הוא, מהר מאוד הלידה תהפוך למפל התערבויות רפואיות.
    אני רוצה להסביר רגע את מהלך המצאת האפידורל. קודם כל מבחינת ההיסטוריה בעולם המערבי, הוצאו להורג המיילדות שנתפסו כמכשפות עד שכמעט ונכחדו לחלוטין. אם תראי פסלי לידה עתיקים, תמיד תראי נשים-אלות יולדות כשהם עומדות או כורעות. כשמתחילים לראות את ספרי הרפואה מהמאה ה-17, כבר לא רואים אישה, אלא רק את הנרתיק שלה וכמובן שבתנוחת שכיבה על הגב.
    הלידות הוצאו מהבתים לבתי החולים שם הפכו להיות להליך המנוהל ע"י גברים וכדי שיהיה נוח לנהל את הלידה, נשים הושמו במיטות, שוכבות על הגב.
    כל מי שילדה ללא משככי כאבים יודעת שאין דבר כואב יותר ונורא יותר משכיבה על הגב בזמן צירים. יש עוד כל-כך הרבה מה לאמר על החסרונות של שכיבה על הגב- עם או בלי אפידורל, אבל לא ארחיב על זה עכשיו. בכל אופן, האפידורל הומצא לתוך המצב בו נשים יולדות ללא כל יכולת להשתמש בכלים שהיו להן להתמודדות עם הלידה, לתוך מצב של חוסר אונים אדיר בו הלידה כבר לא ברשותן. בטח שהאפידורל הציל אותן, השאלה היא ממה?!
    אני לא רוצה להישמע כמו מתנגדת לאפידורל הדוגלת רק בלידה טבעית כי זה ממש לא כוונתי. אני מכבדת מאוד כל אשה בדרכה ויודעת שלכל דבר יש סיבה במסע חיים המאוד ספציפי של כל אחת.
    לצד זה, אני רואה הרבה לידות המתרחשות מחוץ לבי"ח. אני רואה מקומות בעולם שמתייחסים באופן שונה ללידה. אני רואה מקומות שהידע העתיק של הנשים נשמר ולא חולל ונשדד. וכשאני מביטה במקומות האלה אני רואה איך נראית לידה שאינה מבוססת על פחד, לידה ששומרת על הכבוד לגוף וללב של האם והתינוק ואני יודעת שמגיע לכל אשה ולכל נשמה שבאה לעולם הזה להיוולד כך. זה לא אומר לא להעזר ברפואה. זה לא אומר רק לידה טבעית. זה כן אומר שינוי מאוד גדול בכל התפיסה- קודם כל שלי עם עצמי ומשם החוצה לעולם.
    צריך להבין לעומק את ההשלכות של הפיכת הלידה להליך רפואי. יש לי ספר מקסים באנגלית שאת מוזמנת להשאיל שמתאר בצורה סיפורית את ההיסטוריה של הלידה. וגם יש סרט מומלץ מאוד שנקרא – "the buisness of being born" שעשתה ריקי לייק בארה"ב. סרט חובה בעיניי.
    אני שמחה מאוד על הדיון הזה, הוא חשוב מאוד בעיניי. תודה.

    • כפמיניסטית, אני די מכירה את נושא המדיקליזציה של הלידה. ברור שלא לבוריו, אבל מכירה ויודעת. יחד עם זאת, יש בי גם הידיעה שאנתרופולוגיה היא פרשנות ותלוית תרבות ועמדה ולוקחת את זה תמיד בחשבון כשקוראת על התפתחויות היסטוריות שונות.
      אני תוהה איך אפשר לקיים את הדיון הזה והאם הפורמט המתאים הוא בכלל התכתבות, כי זה מרגיש לי מאוד חסר. אולי אנחנו צריכות לדבר על זה בעל פה באופן מוקלט ?
      את יודעת שאני מתה עלייך (יודעת, נכון ?) וזה כמובן לא אישי, אבל יש משהו בדברייך , יחד עם כל העדינות המדהימה שבך, שעדיין מעורר בי אי נוחות.
      מכיוון שאני תמיד מניחה שאני לא היחידה בעולם שמרגישה ככה, באמת כדאי לפתוח את הדברים ולהעמיק ולבדוק איפה העניין שם, כדי לגשר על הפערים. זה מרגיש לי ממש חשוב ואפילו הכרחי.
      חלק מהמחשבות שלי כתבתי כאן" בלידה טבעית- מסע אישי"

  7. יקרה, כתבתי וידעתי שעדיין זה יגרום לך אי נוחות 🙂 קראתי את מה שכתבת ב-"לידה טבעית-מסע אישי" וכמובן יש לי הרבה מה לאמר, אך אולי באמת לא כך זה הדרך… נורא קשה להעביר את הדברים בכתיבה תוך שמירה על רגישות, אנושיות וחוסר שיפוט. אשמח שתנסי להבין מה גורם לך אי נוחות. רוצה רק להוסיף, אחרי שקראתי את הרשומה שלך, שגם בלידתי הראשונה מה שנראה מבחוץ זה לא מה שקרה בתוכי. מבחוץ ראו יולדת שקטה היולדת לידה טבעית בבית. בתוכי הייתי במצוקה אדירה ובחוסר יכולת לתקשר. חוויתי שם הצפה גופנית של טראומה שרק היום אני מבינה יותר לעומק מה התחולל בי שם. האם זה טוב? האם זה רע? האם היה יותר טוב אם היה לי אפידורל? אולי.. אין לזה תשובה כללית. לכל אחת תשובה אחרת, לכל אחת דרך אחרת שטובה ונכונה לה. לא בזה אני עוסקת. אני עוסקת בתחושה שלי שהבחירה היא לא באמת חופשית, הבחירה נשענת על מודל רפואי\פוליטי ולא באמת על חופש בחירה. אם חופש הבחירה היה אמיתי, לא היה מתקיים ציד מכשפות כנגד מיילדות הבית, לא היה אסור ע"פ חוק להקים מרכזי לידה, לא הייתה מערכת הלוקחת בעלות על הלידה, לא הייתה אפליה בביטוח לאומי כנגד יולדות הבית. אני מרגישה שאי אפשר להפריד את הבחירות של נשים מההתנהלות של המערכת הרפואית\פוליטית. אותו דבר קורה במערכת החינוך שיוצאת לציד כנגד מוסדות אלטרנטיבים. זאת שאלה ממש גדולה על מה באמת מסתמכת הבחירה של נשים? כמה השיקול הכלכלי נכנס לתמונה? כמה חוסר תמיכה יש לנשים שבוחרות בדרך שונה. המון שאלות ומעט תשובות. אני מרגישה שהגיע הזמן להעלות את השאלות האלה לשיח הציבורי. מאוד אשמח שנפגש ואולי נקליט או נכתוב את מה שעולה מתוך השיח שביננו עד שנבין ביחד יותר לעומק מה גורם לך ובטח לעוד נשים לאי נוחות.

    • שמת לב שלידה טבעית- מסע אישי זה תהליך של מספר רשומות ולא אחת ?
      יש בי ידיעה של אי הנוחות, אבל מניחה שעוד גם יתגלה ובכל מקרה, מרגישה שהפורמט הכתיבתי לא מתאים כל כך.
      באמת כדאי שנקבע פגישה

  8. תודה על הדיון המעניין.
    בעיני זכות הנשים על גופן הוא הרבה יותר רחב מאשר בלידה ואינו תלוי מקום לידה.
    זו גם ההכרות שלהן עם גופן שהופקע לטובת רופאי הנשים.באחת הלידות האחרונות שליויתי הזמנתי את היולדת לנסות לבדוק לעצמה פתיחה. בפגישה שאחרי הלידה היא ציינה כמה שזה היה משמעותי עבורה. זה שלנו, זה אצלנו, ואנחנו נותנים למישהו אחר. זר לנו, מנותק מאיתנו, לבדוק מה המצב ו"עד כמה אני מתקדמת" ולתת ציון.
    זה על קצה המזלג

  9. תודה רננית,
    זה יהיה נפלא עם תרחיבי את קצה המזלג הזה

  10. שירה דרוקר הגיב:

    אהבתי את הפוסט, וגם את התגובות המרתקות.
    הנושא הזה כל כך מורכב ומכאיב לי באופן אישי, כי אני מרגישה באיזשהו מקום קורבן של מערכת שלא מאפשרת לנו לבחור בצורה חופשית איך "תיראה" הלידה של ילדינו.
    אני מרגישה מופלית לרעה, מרגישה שאנשים שהתייחסו אלי עד כה כבחורה חכמה והגיונית, מתייחסים לבחירות שלי בנושא של הריון, לידה והורות כאילו אני אישה הזויה שלא ברור מאיפה היא משיגה את הרעיונות האלה… ואני באמת לא חושבת שאני כזאת חריגה. רק חושבת שאנחנו לא מספיק חזקות, לא מספיק בטוחות, לא מספיק מכירות את עצמנו, פיזית ורגשית, כדי לאפשר לעצמנו ולאחרות חופש.
    החופש הזה לבחור, זה שיוביל אותנו, הנשים, אל לידות מעצימות שיתנהלו לפי רצוננו וצרכינו, הוא עניין כל כך בסיסי, כל כך אלמנטרי, הנוגע לזכויות הראשוניות ביותר שלנו כבני אדם.
    כואב לי שבנושא כל כך חשוב, משמעותי, כמעט חד פעמי בחיים שלנו, כמו לידה, אנחנו זוכות לכל כך מעט כבוד.
    כואב לי שאנחנו לא יודעות בכלל שמותר לנו שיהיה לנו כבוד. שתהיה לנו חירות. ברגעים האלה.

    אני רוצה לשתף בחווייה הפרטית שלי.
    אני בחרתי איך אני רוצה ללדת. בחרתי את המלווים שלי, את המקום, את הסביבה, את האווירה, עד כמה שאפשר. ואני מרגישה שהעובדה שהתכנית "יצאה לפועל כמתוכנן" מחזקת אותי כל כך, גם היום, חצי שנה אחרי.
    לדעת שהבחירות שעשית היו נכונות לך.
    לדעת שהתחושה הפנימית שלך, זו שהרגשת חזק בפנים גם כשאף אחד לא הבין, הייתה נכונה לך בסופו של דבר.
    לדעת שכתוצאה מהבחירות הנכונות לך שעשית, נוצר אדם חדש שטוב לו. שמקבל את מה שהוא צריך.
    לדעת שעשית בחירה נכונה, כזאת שתשאיר אותך נטולת רגשות אשמה (לפחות מהחלק של הלידה 🙂
    אני מרגישה שהעובדה שהלידה התנהלה בדרך שבחרתי, ותוצאותיה הן משביעות רצון (חמסה חמסה חמסה) הפכה אותי לאישה הרבה יותר בטוחה בעצמה. אני סומכת על עצמי יותר היום. אני מקשיבה לעצמי יותר. אני מרשה לעצמי להטיל ספק במה שעד היום נראה לי מוחלט.
    אני מרגישה חזקה וחופשיה.

    זה מה שחוויית הלידה שלי עשתה לי. ואני מאחלת את ההעצמה הזאת (ועוד!) לכל אישה.
    יש המון פוטנציאל ברגעים האלה, רגעי השיא הבודדים האלה בחיים שלנו כנשים.
    וחבל לא לממש אותו.
    אנחנו צריכות לדרוש את חופש הבחירה ואת הכבוד שלנו. השינוי יתחיל לדעתי בנשים היולדות ולא במיילדות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מחשבות על התנהלות עם תינוקות, השלכות לעתיד והנקה

מאת : ורד לב

11 במרץ 20118 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

איזו מדהימה היא ההנקה שמאפשרת את כל הדברים האלה, הרבה מעבר לאוכל, כמובן. בזמן האחרון, כמעט כל יום יוצא לי לדבר עם מישהי על כך שהנקה נועדה מראש לשמירה על רמת החיסוניות של הגוף ולא כאוכל. תפקידה כאוכל הגיע יותר מאוחר…

ואנחנו יודעות שההנקה מאפשרת עוד כ"כ הרבה דברים אחרים: מגע, חום, בטחון, חימום/ קירור, אי של שקט בסביבה רועשת, תמיכה במעבר בין שינה וערות, עזרה ביציאות ובעיכול ועוד ועוד.

לידת בית: איך החלטתי ללדת בבית ?

מאת : שירה דרוקר

10 במרץ 20113 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אני תוהה עד היום למה בדיוק התחברתי בגישה הטבעית הזו של לידות בית? אף פעם לא הייתי בחורה "טבעית", אבל תמיד האמנתי שאני חזקה, ובשנה שלקראת החתונה וההריון התחזקתי עוד יותר, הגעתי לרמות חדשות של אמונה בעצמי, של חשיבה חיובית, הגעתי להשלמה עם מי שאני ואהבתי את עצמי. אולי לראשונה בחיי הייתי מאושרת.

הרעיון של "לעשות את זה בדרך שלי", ללדת לפי בחירה ולא באופן פסיבי, לעבור את החוויה הזאת של לידה באופן אבסולוטי, מבלי לברוח מהכאב שאולי צפוי לי, מבלי לברוח מרמות הרגש והאינטנסיביות של החוויה, עם האנשים שאני בוחרת שיהיו איתי, ללא הגבלת כמות ואיכות, במקום הנוח והמוכר לי ביותר. הכול נראה לי כאפשרות הטבעית ביותר עבורי, כהמשך הטבעי לכל מה שעשיתי עד כה בחיי.

החירות הפנימית שלי

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באפריל 201120 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי, מתוך בחירה, מתוך מקום של חופש וחירות פנימית. אולי מפגש עם הבחירה הזו שלא לכתוב יצליח לעזור לי לבדוק מהי חירות פנימית עבורי.