למה לא מספיק להיות "רק" אמא?

מאת : שירה דרוקר

28 באוקטובר 2011 | 36 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, מתמודדות עם הסביבה

האמא שאני שואפת להיות אמא כזאת שתמיד פנויה לילדיה. כזאת שמניקה עד כמה שאפשר, כזאת שמחזיקה קרוב, כזאת שרואה כל צעד חדש בהתפתחות במו עיניה.

כזאת שמלמדת את ילדיה הכול, כזאת שמתווכת להם תמיד את העולם הגדול והלא מוכר.

כזאת שמכינה בעצמה את האוכל שהילדים אוכלים, כזאת שבעצמה אחראית על ניקיון וסדר בבית, ועל לוח הזמנים של הילדים.

בינתיים אני כזאת כבר חצי שנה. אני אמא לתינוקת אחת קטנה. זה קשה, אבל אני שמחה שאני מצליחה. מקווה שאמשיך להצליח גם כשזה יהפוך למאתגר יותר.

הבעיה היא, שיש לי איזה רעיון שמסתובב בראש, מן תפיסה כזאת שגדלתי עליה, ואני לא מצליחה להשתחרר ממנה, שלהיות אמא זה לא מספיק.

אני מצליחה בקושי להשתלט על כל מה שיש לי לעשות בבית, על הטיפול בהילה, על עבודות הבית. לא רואה איך אפשר לשלב אימהות טוטאלית כזאת עם לימודים או עבודה?

אז אני מנסה לומר לעצמי – אז לא צריך. תהיי רק אמא.

אל תחשבי כרגע בכלל על "מה תעשי כשתהיי גדולה". זה לא הזמן, הרי זה לא ריאלי לעשות עם זה כרגע משהו, אז למה להטריד את עצמך במחשבות כאלה?

ומשום מה זה גורם לי להרגיש מאוכזבת מעצמי. כאילו אני עושה משהו לא בסדר אם אני לא מצליחה להשתלט על הכול.

אני קצת מבואסת שהעולם משדר לנשים שלהיות אמא זה לא מספיק. נראה לי שבתקופות אחרות או בחברות אחרות שבהן מקובל להיות רק אמא, ולנשים אין שאיפות אחרות לקריירה או לימודים, הן הרבה יותר מאושרות ושלמות עם הייעוד שלהן. גם אני רוצה להרגיש ככה. כי אז אוכל להיות אמא שלמה, לעשות זאת באהבה גדולה ומלאה, מבלי לחשוב שמשהו חסר בחיים שלי, שאני לא מגשימה את עצמי, שאני לא מפרנסת, שאני לא מספיק טובה.

אני גם מפחדת שאנשים יחשבו שאני עצלנית אם אגיד שאני רוצה להיות רק אמא. במיוחד כשכרגע יש לי רק תינוקת אחת. אבל זה באמת ממלא את כל זמני ודורש את כל האנרגיות שלי. כבר עכשיו.

אני רוצה להיות רק אמא ולהרגיש שזה זה. זה הייעוד שלי! זה מה שהייתי צריכה לעשות בחיים שלי. כל כך רוצה להרגיש את ההרגשה הזאת של "מציאת מקומי".

במקום זה אני מרגישה שאני נלחמת בעצמי יום יום. משכנעת את עצמי שאני צריכה ויכולה להיות מאושרת אם רק אפסיק לחשוב שאני אמורה להיות מסוגלת לעוד. ולא ממש מצליחה…

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

עוד אמהות כותבות:

אני בוחרת להיות "רק" אמא/ אולגה רגלמן

אמא טובה דיה/ עלמה

בבקשה תפסיקו להעביר ביקורת / שירה דרוקר

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות? / שני אביטל יעקב

אשמה תמיד / ענת גל-און, התמקדות בבית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

36 תגובות ל- “למה לא מספיק להיות "רק" אמא?”

  1. שירה יקרה ומקסימה.
    ראשית כל, אני חייבת לומר לך שאת אמא מדהימה, ומהכרותי איתך אני יכולה לומר שרואים ומרגישים כמה את אוהבת את הילה וכמה חשוב לך להיות אמא ב 100%, לחשוב ולהחליט החלטות מושכלות ומודעות, ולהיות שותפה פעילה ומשמעותית בחייה של הילה.
    שנית, אני מבינה את ההרגשה הזאת שאת מתארת שלהיות אמא זה לא מספיק. אבל תזכרי שכשאת אומרת את זה את משקפת את מה שאחרים (אולי) חושבים, ולא את מה ששירה חושבת, צריכה ורוצה.
    ושלישית, אני חושבת שמה שאת מייצגת הוא בדיוק ההיפך מעצלנות. אני יכולה להגיד לך שלהיות בעבודה זה הרבה יותר קל מלהיות בבית עם הילדים, ואם כבר מישהו פה "עצלן" אלה אנחנו, האמהות העובדות…

    נטע

  2. שני דרעי הגיב:

    תיאור מדויק של הרגשות שלי. בדיוק היום דיברתי עם כמה חברות אמהות על רגשות אלה ואכן נשים רבות מתחבטות בשאלה, מה לעשות וכיצד למצוא את האיזון, האיזון בין ילדים לעבודה.
    אני מרגישה שאני לא רוצה למצוא את האיזון, אני רוצה להיות עם התינוק שלי כל הזמן!
    מזל שכרגע אנחנו יכולים להרשות את זה לעצמנו…

    תודה על המילים המעודדות שלך.

    שני

  3. היי יקרה,
    אני שומעת אותך כמו אומרת: "מצאתי את הייעוד שלי ! אני כל כך נהנית מזה, איך הגעתי למצב כזה שאני מאוכזבת מעצמי ??". זו באמת תחושה שיכולה להיות מאוד מוזרה..

    רוצה להתייחס לשני דברים שכתבת.
    אחד זה "אני לא מצליחה להשתחרר ממנה, שלהיות אמא זה לא מספיק", ורוצה להגיד לך: בלתי אפשרי לשחרר משהו שרוצה להיות שם. אין לנו יכולת להעיף דברים שלא מתאימים לנו, במידה והם רוצים להיות. ייתכן שהמקום הזה שמרגיש ש'להיות אמא זה לא מספיק', עדיין לא רוצה ללכת. אולי יש לו משהו להגיד לך, אולי הוא פה רק מכוונה טובה, אולי יש לו מטרה מסוימת עבורך.

    רוצה להציע לך משהו, תבדקי אם זה מתאים לך. סומכת עלייך שתשימי את זה בצד אם לא מתאים. ההצעה שלי היא לשהות עם המקום הזה שחושבת שלהיות אמא זה לא מספיק, להיות איתו בסבלנות, קבלה ואמפטיה כמו שפוגשים ידיד רחוק מהעבר ומתעניינים בשלומו. לשהות עם המקום, לשבת איתו ולהרגיש אותו. אפשר רק להיות עם הנוכחות שלו ואפשר גם ממש לראיין אותו, להתעניין מה כל כך חשוב לו להגיד. התנאי היחיד שזה 'יעבוד' הוא אם תצליחי לפתח כלפיו איכות באמת סבלנית ומקבלת.
    במידה ואת שמה לב שעולה בך המון שיפוטיות, כעס, עצבנות וכד' כלפי המקום הזה, אפשר לשהות גם איתם.

    הדבר השני שרציתי להתייחס אליו הוא מה שכתבת "לא רואה איך אפשר לשלב אימהות טוטאלית כזאת עם לימודים או עבודה?". גם אני לא רואה.. אני גם לא חושבת שזה אפשרי. כשרוצים לשלב, אז יש בחירה לחלוק את הטיפול בתינוק/ת עם השותף/שותפה לחיים, עם בני משפחה אחרים, עם מטפלת או גן וכד'.
    תודה על רשומה מרגשת,
    לימור

    • שירה דרוקר הגיב:

      לימור,
      תודה על הדברים שלך, שתמיד מניעים את הגלגלים וגורמים לי להבין יותר לעומק מה אני מרגישה.
      אני מרגישה שנכון לעכשיו אני מאוד שלמה ומסופקת מהאימהות. זה ממלא אותי, וכמו שאין לי זמן לדברים אחרים, גם אין לי מקום. בגלל זה כל מחשבה שעולה אצלי בנוגע ל"מה אעשה בנוסף?" נדחית על הסף.
      התחושה של "לא מספיק" נמצאת ככל הנראה כי קשה לי להתנתק מתפיסה שחונכתי לפיה וחייתי לפיה עד כה (מתחבר מאוד למה שכתבה סיון כל כך יפה…). אני מרגישה שכל השנים שעברו, בהן שמתי השכלה וקריירה במקום הראשון בסדר העדיפויות, היו קצת "בזבוז". מרגישה שכל מה שעשיתי עד כה לא באמת קידם אותי בחיים. אין לי כל כך מה לעשות עם ההשכלה שרכשתי, היום כשכל מה שאני רוצה לעשות זה להיות אמא…
      כנראה שקשה לי "להחליף סרגל".

      • במקום לנסות לנחש, אפשר פשוט להיות עם התחושה.
        הנה כמה צעדים ל'משתמשת מתחילה' 🙂 – את יכולה לנסות לבחור ייצוג לתחושה הזאת ש'זה לא מספיק', משהו פיסי שקיים בבית כמו כוס, צעצוע וכד' שיכול לייצג את התחושה הזאת בעינייך. הניחי את החפץ לפנייך ותתחילי 'לראיין' את התחושה המיוצגת הזאת- לתאר אותה, לשאול אותה שאלות סקרניות וכד'. הרבה אינפורמציה מפתיעה מגיעה בדרך הזאת. אפשר גם להשתמש בכתיבה ככלי.

        • סיון קונוולינה הגיב:

          לימור, איזה רעיון נפלא! לייצג תחושה באמצעות חפץ ולראיין אותה! אני אתחיל ליישם את זה בעצמי (ממממ…פתאום קלטתי שכל החפצים שלי כבר ארוזים בתוך קופסאות 🙂 טוב, אז איך שאני פורקת בדירה החדשה אני אתחיל :-))

  4. ליאת אלחנתי הגיב:

    מאוד התרגשתי שקראתי את זה. אני נמצאת בדיוק במקום ההפוך, אחרי שכבר חשבתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה ועשיתי. עכשיו אני מתלבטת אם הצעד הזה היה נכון – ? האם על השעות שאת מבלה בעבודה על מנת לפתח קריירה, את לא משלמת אח"כ שהילדה לא מוכנה לעזוב אותך גם אצל חברים טובים , שאת מפספסת המון המון רגעי התפתחות חשובים ומסבי נחת, שאת לא מבינה איך ביום בהיר אחד הילדים שלך גדלו כ"כ והכי כואב , זו התחושה האיומה הזו שאת מרגישה כשהבת שואלת אם תבואי למסיבת הסיום שלה, כאילו זה בכלל לא מובן מאליו.
    כך שלכל מקום יש את החסרונות שלו ואני אכן מסכימה עם שני שצריך למצוא את האיזון בין שני העולמות , שהרי את צריכה פיתוח אישי ובסופו של דבר, צריך לשלם על כל תענוגות הילדים שעולות לא מעט בחברה של היום .

  5. סיון קונוולינה הגיב:

    שירה יקרה,
    כבר אמרתי שאני אוהבת אותך? אם לא אמרתי אז הנה, אני אומרת!

    לפני כמה ימים הגבתי על פוסט של לימור (לוי אוסמי) וכתבתי בו שלפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי כמה מהדברים שאנחנו עושות או בוחרות לעשות הם בחירה טהורה שבאה לנו מהקרביים וכמה הם תולדה של ההשפעה הסביבתית שלנו, בין אם אנחנו מודעות לזה או לא. כתבתי שם, שלפעמים יש לי תחושה שאם היינו חיות בחלל מבודד היינו עושות הרבה פחות, נחות הרבה יותר, ובוודאי שחיות עם עצמנו הרבה יותר טוב. הבחירה באימהות היא בעיניי דוגמה מצויינת. אבל אני חושבת שזה לא באמת רק מה החברה מכתיבה לנו על "נכון" ו"לא נכון", זה לפעמים באמת בא מתוך תוכנו הקונפליקט הזה, כי עד לא מזמן היינו נשים עצמאיות ופעילות, שההישגים שלהן נמדדו בסרגל אחר, שהערכנו את עצמנו ואת ההצלחה שלנו על פי מדדים אחרים, ופתאום בא משהו מאוד מאוד גדול שמחייב אותנו לעשות איפוס מערכות ולעבור למערכת מדידה עם קואורדינטות לא מוכרות, עם קנה מידה חדש…לפעמים בקנה המידה החדש אנחנו מרגישות קטנות ומתגמדות לעומת הקודם, אבל זו אשליה אופטית.
    אני חושבת שכשאישה באה להחליט אם מתאים לה להיות אמא במשרה מלאה – זה לא בהכרח רק הבחירה בין עבודה ללא עבודה. כשאני החלטתי להתפטר מהעבודה ולהיות אמא במשרה מלאה – הבנתי שאני אוכל לעשות את זה רק אם אני אעשה משהו גם בשביל עצמי, בשביל הנפש והנשמה שלי. משם באה הבחירה שלי להתחיל ללמוד, פעמיים בשבוע, משהו שמאפשר לי להיות עם הילדה רוב הזמן ובכל זאת מאפשר לי גם עיסוק וזמן בדברים שלא קשורים אליה ושכל מטרתם לעשות ל-י טוב.
    ואגב, אני לא בטוחה שבעבר לנשים שהיו "רק" אמהות היה יותר קל. ממש לא. הרי התנועה הזו של נשים לצאת לעבוד, לפרוץ את המסגרת הביתית, לא באה יש מאין – הן שילמו מחיר כלשהו על המקום שלהן בשרשרת החברתית, על ההזדמנויות שהיו או לא היו להן.
    אני מייחלת, כמוך, לזה שכשאמא בימינו מחליטה להיות "רק" אמא – זה יזכה להערכה ולכבוד שהמקצוע הזה שנקרא "אמהות" ראוי להם. זה עניין של תרבות חברתית, ואני מייחלת לכך שזו תהיה התרבות כאן, ומי אם לא אנחנו הנשים צריכות להוביל את המהלך הזה.
    אני לא אשכח, שכשעזבתי את העבודה שלחתי מייל לכל הקולגות שלי בארה"ב (כולם גברים) והסברתי שאני עוזבת את התפקיד לטובת אמהות. ציפיתי לצקצוקי לשון..כל כך הופתעתי שקיבלתי כל כך הרבה תגובות מעודדות מהם, שמפרגנות לי על הבחירה שלי, שאומרות שאני עושה את הבחירה הנכונה, שמסכימות עם זה שאין מקצוע מתגמל יותר מאמהות… כולם גברים!!! ואילו פה בארץ – רוב הגברים הגיבו: "לא חבל? אחרי כל מה שהשגת? אחרי שכל כך התקדמת? היו כל כך הרבה תכניות מרחיקות לכת בשבילך, ככה לוותר על הכל?"
    זה רק הבהיר לי שאנחנו עוד לא שם כחברה, אבל אני רוצה להאמין שנגיע לשם.
    בינתיים – אני מציעה לך לסגור את התריסים לעולם החיצון ולהקשיב עמוק-עמוק פנימה. ולא לשכוח, שאף החלטה היא לא גורלית. את יכולה להחליט שעכשיו מתאים לך "רק" אמא, ואם אחר כך תרצי – לשנות! 🙂
    חיבוק ענק!
    סיון

    • כל כך אוהבת את מה שכתבת "כי עד לא מזמן היינו נשים עצמאיות ופעילות, שההישגים שלהן נמדדו בסרגל אחר, שהערכנו את עצמנו ואת ההצלחה שלנו על פי מדדים אחרים, ופתאום בא משהו מאוד מאוד גדול שמחייב אותנו לעשות איפוס מערכות ולעבור למערכת מדידה עם קואורדינטות לא מוכרות"
      תודה, מקסים

      • שירה דרוקר הגיב:

        סיון, מאוד אוהבת את התגובות שלך. את תמיד כזאת מתנסחת חדה ומאבחנת למופת!!

  6. גילי הגיב:

    ראיתי פעם תכנית דוקומנטרית על אשה בריטית שהיא אמא ל 30 ומשהו ילדים….כולם שלה , יש הרבה תאומים וכמה שלישיות. זכור לי שהיא אמרה על הילדים ועל עבודות הבית "I immerse myself"
    זה התרגום המורכב של immerse:

    tr.v., -mersed, -mers·ing, -mers·es. 1. To cover completely in a liquid; submerge.
    2. To baptize by submerging in water.
    3. To engage wholly or deeply; absorb: scholars who immerse themselves in their subjects.

    זוכרת שממש קינאתי בה אפילו בלי לדעת למה, לגמרי מזדהה 🙂

  7. שלום שירה.
    מזדהה עם מה שכתבת. אני אמא לשתי בנות (אחת בת 11 ואחת בת 9 וחצי). הייתי אמא טוטאלית. הגדולה הייתה בבית עד גיל 3 והקטנה עד גיל שנתיים וגם אז הן הלכו לגן רק עד הצהריים למרות שהגן איפשר לינה ושהייה בגן עד ארבע. הייתי מעורבת ומסורה וכל הזמן זה כירסם בי שזה לא מספיק. גם הסביבה לא ממש פירגנה.
    כשהן גדלו יצאתי שוב ללמוד והיום אני עצמאית. כדי שאוכל לשלב ולהמשיך ולהיות שם עבורן בצהריים.
    מה שאני רוצה לומר זה שהיום אני מצטערת על כל רגשות האשם האלה שכירסמו בי שזה לא מספיק! היום אני יודעת בודאות שכולם הרוויחו מזה שהייתי איתן בבית ואני רואה את התוצאות וקוטפת את הפירות. יש בינינו קשר מדהים ולבנות יש בסיס איתן ויציב ואני נהנית משני העולמות! בעלי יכל להשקיע בעבודה שלו ובקידום שלו ולהיות שקט ורגוע שיש מישהי בבית עם הבנות.
    אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום לא הייתי מבזבזת רגע אחד על הרגשה כזאת של "לא מספיק" ונהנית מכל רגע!
    תהני לך, את בתפקיד חייך ולכי עם הרגשות שלך להיות אמא! אחר כך יגיע גם הזמן והדחף לעשות דברים נוספים!

    • שירה דרוקר הגיב:

      מאוד ריגש אותי לקרוא את התגובה שלך, שרונה. אני כל כך רוצה להיות במקום הזה, והלוואי שאוכל לעשות זאת בלי, או עם כמה שפחות רגשות אשם.

  8. גלית הגיב:

    מזדהה בדיוק עם כל מילה.
    את חופשת הלידה שלי הארכתי לתשעה חודשים ורציתי יותר, אבל בדיוק בגלל ההרגשה הזו, שזה לא מספיק, והאילוצים הכלכליים כמובן, חזרתי לעבוד.

    אני עדיין נלחמת בתחושת האכזבה מעצמי, כי אם לומר את האמת- אני עדיין (ועברו כבר 10 חודשים!) לא מבינה איך עושים את הכל ומתוסכלת מזה שאני לא "רק" אמא. כי אני רוצה להיות. זה הדבר הכי חשוב ומלא משמעות שעשיתי בחיי, אז למה זה לא מספיק?

  9. שירה יקרה, אלו מילותיי אלייך: "הייתי בת 26 כשישבנו, אבי ואני, לשיחה בנושא: "מהו הצעד הבא עבורי מבחינה מקצועית". לאחר שאמרתי לאבי שברצוני להיות אמא, תשובתו הייתה: "אמא זה לא מקצוע, זהו משהו שקורה בזמן שחיים את החיים… תוך כדי התפתחות מקצועית."
    בן־רגע הוצפו עיניי דמעות וחשתי כאילו נכרכו חמישים אצבעות סביב גרוני, שלא אפשרו למילים לצאת החוצה. ראשי נמלא בכל זיכרונות הילדות שרציתי לשכוח, והוצפתי רגשות שליוו אותי משחר ילדותי — רגשות של בדידות וכעס, פחד ואכזבה מהוריי ודחייה מצדם — ובעיקר תסכול מהידיעה הברורה כי ההורות, על כל המשתמע ממנה, יכולה להיות אחרת.
    תקופה ארוכה חייתי בצל חוויות ילדותי והתקשיתי לשאת את המחשבה שאביא ילדים לעולם. רציתי בכל מאודי להימנע מתחושות הכאב הפנימי, שהיו מנת חלקי בילדות, ופחדתי לחזור על אותן טעויות של הוריי כאמא עם ילדיי.
    לאחר שנים של דיאלוג פנימי עמוק, שהפגיש אותי מחדש עם חוויות ילדותי, התאפשר לי להבין למה כמהתי כילדה. משם החל להיבנות השלד להורה שבחרתי להיות ולעקרונות שינחו אותי בהורות.
    לאחר שהרגשתי בשלה ומוכנה לתפקידי החדש — "אמא", קיבלתי את בנותיי היקרות, תאומות העונות לשם צליל ומשי. כמעט שלוש שנים לאחר מכן הגיח פלא נוסף לעולם — כרמל נולדה.
    היום, כשאני אמא לשלוש בנות, אני יודעת בבירור כי אִמהוּת זה מקצוע ומטרה בפני עצמה….תהליך החקירה וההתבוננות בעולמי הפנימי, סייע לי להגיע בשלה ומוכנה לשלב ההורות. לאחר כתשע שנות נישואין ותשע שנות פיתוח קריירה עצמאית אמרתי בלבי, שהמקצוע הבא שאני רוצה לעצמי הוא "אמא".
    הבשלות הנפשית יצרה הורות, שקוויה המנחים היו ברורים והמצפן מדויק מאוד, כך שהיא אופיינה בביטחון ובשלווה פנימית, בהרמוניה ובזרימה….(מתוך הספר: "ההורה שבחרתי להיות") באהבה. שני

    • סיון קונוולינה הגיב:

      שני, תודה תודה תודה על הציטוט הזה! כל כך קולע, לא הכרתי את הספר אבל אני אדאג להכיר 🙂

  10. יחיאל מדר הגיב:

    שירה אהובה.
    השאלה למה לא מספיק להיות רק אמא משקפת אמונה לפיה לא מספיק להיות רק אמא.
    "לא מספיק להיות רק אמא" זוהי אמונה מגבילה.האם זאת האמת? האם באמת לא מספיק להיות רק אמא? ואולי כן מספיק להיות רק אמא? ואולי המילה "רק" עושה את תפקיד האמא קטן מדי? בואי נלך על "מספיק להיות אמא" מספיק? זה ציון 6. מה, להיות אמא זה ציון 6? לפחות 8 אם לא יותר. בואי נתפשר על 9. טוב מאוד. "טוב מאוד להיות אמא" ואני הייתי אומר "טוב להיות אמא טובה".
    ואת שירה אמא למופת. היי מוכנה לשלם את המחיר ואז לא תהיה לו משמעות עוד.
    לא יהיה לך צורך לחשוב כשאת אמא מה את לא? כשתגיע העת, אם תבחרי, תמיד תוכלי להיות אמא+. עכשיו את אמא טובה וזה טוב. תודה על השיתוף. אבא

  11. שירה מקסימה
    למרות שהחוויה האישית שלי הייתה מאוד שונה ואולי אפילו הפוכה משלך אני יכולה להזדהות ובגדול,
    אני מרגישה עד כמה כחברה אנו מאוד מחוברים לאמונה הפנימית הבסיסית שאנחנו לא בסדר וזה לא ממש חשוב מה אנחנו עושות או מה אנחנו בוחרות העיקר שיהיה שם משהו חיצוני שייתן לנו אישור לחוש את מה שאנו חשות או לבחור את מה שאנחנו בוחרות.
    לכל בחירה של אם או אישה לצורך העניין יהיו אין סוף דעות, גישות מחשבות ואמונות, האופן שבו אנו בוחרות ללדת, להניק או לא, לחנך ולגדול את ילדנו ולנהל את חיינו משום מה הפך להיות מושא להבעת דעה וביקורת אין סופית,
    כשקיים הגרעין של הצורך באישור (מכיוון שאני לא באמת יודעת) בשילוב עם השפע של הקולות והדעות נטמן הזרע של האשמה, הבלבול והספק שבמובנים רבים כל כך נוכח בחייהן של אמהות ונשים היום.

    לעזר אני יכולה להמליץ לך לזכור את ההשתנות המתמדת של הדברים, היום בכאן ועכשיו של החיים שלך האמהות ממלאת את ההוויה שלך ומעוררת עונג וסיפוק, החוויה של הרגע הזה היא כל מה שיש כרגע ואין היא אומרת דבר על מה שהיה בעוד יום, שבוע או שנה, האם באמת המחשבות על מה יהיה ולאן אנו הולכים מפה הכרחיות כרגע?

    באופן אישי, אני רואה אותך כברת מזל, את יודעת מה את רוצה, מה עושה לך טוב וממלא אותך, בבסיס את מאושרת מהמקום ומהחוויה בה את מצויה, זה כשלעצמו נדיר.
    אני מאחלת לך להיות חזקה ולעמוד מאחורי הנכון שלך, להתבלבל פחות מכל הצריך וכדאי ורצוי, להקשיב ללב שלך ולדעת שהוא מדבר את האמת הפנימית שלך.

  12. שני אביטל-יעקב הגיב:

    היי,

    מקנאה בך וברוב המגיבות שבכלל יש בידכן הבחירה… אני לצערי הייתי חייבת להכניס את הקטנה שלי בגיל 4 חוד' למשפחתון מתוך אילוצים כלכליים. ולא כדי שנוכל לקנות לה את הדברים הכי יפים אלא מתוך צורך השרדותי בלבד… הייתי עושה הכל ויותר על מנת להישאר עם הקטנה שלי בבית ועד היום קשה לי להפרד ממנה כל בוקר. שבוע הבא אני מתחילה ללמוד והמחשבה שיהיה יום בשבוע בו לא אראה אותה בכלל מעוררת בי תחושות שלא הכרתי… אני יוצאת ללמוד מתוך שבע"ה בתום הלימודים אוכל למצוא ולהגשים את עצמי כעצמאית, כאמא עובדת מהבית ואוכל להיות זמינה יותר וערה יותר להתפתחות ילדיי הבאים שיגיעו בע"ה!! מה שכן, אין כזה דבר "סופר אמא" שיכולה לעשות את הכל בלי לוותר על כלום. כשאני מגיעה הביתה ב 5 אני נטו עם הקטנה שלי! לא מעניין אותי ניקיון, כביסות, בישולים… קודם כל היא! גם את זה אני עושה אבל זה אחרון בסדר העדיפויות שלי וכמובן שהבעל משתף פעולה… כשאמא באה ומסננת "כשאתן הייתן קטנות הכל היה נקי ומסודר ותמיד היה אוכל במקרר וגם הייתי עובד" אני מסבירה בעדינות כי הבית משרת אותי ולא אני אותו ואני מעדיפה לבלות יותר זמן איכות עם הילדה שלי מאשר עם הבית שלי וזה כבר משתיק אותה… אני חושבת שהתפקיד אמא בפני עצמו מגיע עם שק של ייסורי מצפון, דאגות וחששות וכל אחת צריכה להיות האמא הכי טובה שבאפשרותה להיות. לא לפי איזו תבנית של החברה… קחי את התנאים שיש לך ועם זה תנצחי… גם לרצות יותר זה נראה לי נכון, כל עוד את שלמה עם עצמך… יש גם לא מעט תיאוריות פסיכולוגיות המדברות על ה"אמא הטובה דיה"… אמא טובה, לפי דעתי כמובן, זו אמא שטוב לה ושלמה עם עצמה ואלו האנרגיות שהיא מעבירה לילדיה… אם טוב לך להיות בבית עם הקטנה שלך- זה מה שהיא מרגישה ממך. ואם טוב לך לצאת לעבוד לעבוד ולהגשים את עצמך ואז לחזור לילדים- זה גם מה שהם יקבלו ממך… נראה לי שכולנו צריכות לרדת מידי פעם מכסא השופט (העצמי בעיקר… 🙂 ופשוט להיות. להיות אמא. להיות אני. להיות סטודנטית. פשוט להיות… ונראה לי שהכל כבר יזרום. מקווה בכל אופן 🙂 בהצלחה ותודה על גילוי הלב…

    • שני, מאוד נגע בי מה שכתבת. נשמע כמו מקום של השלמה מאוד נעים. מעניין אם גם את מרגישה ככה.

      • שני אביטל-יעקב הגיב:

        היי לימור,
        אין לי ברירה! בשביל הבת שלי… ברור שהייתי מעדיפה להישאר איתה בבית אבל נוכח הנסיבות אני חייבת לעבוד…. מה הטעם שגם את השעות הבודדות שיש לי איתה אני אעביר במירמור ובשאלות "מה אם?". זה מה שיש ועם זה ננצח! :)אני כן שלמה עם הסביבה שהבת שלי נמצאת בה שזו סביבה מלאה באהבה וחום ורואים את זה בהתפתחות שלה. היא ילדה/ פעוטה/ תינוקת חברותית ונעימה! הולכת כמעט לכולם, כל אחד מקבל ממנה את החיוך שמיוחד רק לו והיא ממלאה רק טוב את האנשים שסביבה ומקבלת חזרה! אז כן, אין לי ספק שהבחירות/ אילוצים שלנו עשו לה בסופו של דבר רק טוב 🙂

        • היי,
          אני מבינה שבתחושה שלך לא היתה לך ברירה, אבל מהמקום האישי והמקצועי שלי, אני יכולה להגיד שבוודאי היתה לך ברירה, למעשה הרבה ברירות. היתה שם איזה בחירה נפלאה לחוות את מה שהמציאות הביאה בצורה שלמה ומקבלת וזה מצב שבעיניי מאוד ראוי להערכה. הרי בקלות יכולת להרגיש מירמור על החיים, על העולם, על הבת, על הבן זוג על ההורים והיקום ובקלות יכולת גם לפעול בפרקטיקות אחרות שפחות נעימות מזו שבחרת. בקיצור- מבחינתי, לגמרי מלאת הערכה.
          אשמח אם תבחרי לכתוב על זה בהרחבה, נראה לי שכולנו יכולות ללמוד מזה. אם תרצי שאעלה משהו שתכתבי, תכתבי לי למייל medabrot.imahut@gmail.com

  13. בטי גורן הגיב:

    שירה נפלאה,

    הפוסטים שלך תופסים אותי המון פעמים בהזדהות אדירה. אני נזכרת בעצמי, פחות או יותר בשלב האמהות שבו את נמצאת עכשיו, מתחילה לחשוב מחשבות מאוד דומות. ברגע שהחלו לבצבץ המחשבות האלה, לא זוכרת אם הבנתי את זה כבר אז או שזו איזו הבנה של בדיעבד, אצלי הן הנכיחו איזושהי יציאה משלב האמהות הראשוני הטוטאלי שמתאר כל כך יפה דניאל סטרן בספרו "הולדתה של אם".

    המחשבות האלה לפחות אצלי הגיעו כי התחילה תנועה מסוימת גם אצלי וגם במקביל אצל התינוקת שלי. התנועה שהתחילה אצלי היא תנועה שנזכרת בעוד צדדים שבתוכי מלבד היותי אמא. ואותה תנועה הובילה לעיסוק המרכזי שלי היום שהוא אמא עובדת מהבית: שהוא שילוב בין הנחיית קבוצות של אמהות לאחר לידה והיותי אמא.

    הזכרתי את התנועתיות שהחלה במקביל גם אצל התינוקת שלי. אני לא חושבת שזה מקרי, ואני פוגשת את זה המון אצל אמהות במחצית השניה של השנה הראשונה באמהות שלהן. כשהתינוקות שלנו מתחילים לזחול, להיות תנועתיים הרבה יותר, ופחות סימביוטיים אלינו, זה עשוי לעורר בנו בדיוק את אותם חלקים שלא סימביוטיים אליהם. החלקים שהם שלנו. שהיו שם קודם. שאולי לובשים היום צורה חדשה.

    החלקים האלה עשויים לעורר בנו כעס, דחיה, ואף תחושה של התאבלות על השלב הקודם. מדוע איננו יכולות להיות כה טוטאליות כפי שהיינו קודם לכן? מדוע החלקים החדשים-ישנים האלה מגיעים, מתפרצים, ומפרים את האיזון?

    לטעמי, הם החלקים שמבשרים את התנועה. את השינוי. חלק מהמסע הלא ידוע.

    תודה לך על האפשרות להיזכר ולהרהר ותודה על פוסט מרגש כרגיל.

    • שירה דרוקר הגיב:

      וואו בטי, איזו תגובה מעניינת…
      אהבתי את הקשר שאת מוצאת בין התנועה של הילד לתנועה שמתחילה אצל האמא.
      הילונת רק מתחילה את שלב העצמאות שלה, אז אני מבינה שלפי התיאוריה שלך, מצפה לי תקופה מאתגרת… וללא ספק מעניינת.

  14. עידית סברדליק הגיב:

    הי שירה,

    אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת.
    ואני חשבתי שההתחבטות הזו היא רק אצלי, שאני קצת שונה ומוזרה. תודה שהארת את עיני.
    דרך אגב, לדעתי, אמא טוטאלית זה אופי 🙂
    הייתי מרחיבה, אבל אני אמא טוטאלית מאוד עייפה לשלושה, שמנסה לשלב עבודה מהבית ולהיות עם הילדים 🙂

    עידית

  15. ליפז מושקט הגיב:

    הי שירה,

    מצאתי את עצמי כותבת לך תשובה ועוצרת וניגשת לתינוקת שלי ,
    ומאז היא נמחקה וכעת חוזרת לכתוב לך ( ולי, ולכולנו ) שוב.

    בדיוק הייתי עם דמעות בעיניים,
    כנראה שזה "דמעות של אמא" , דמעות שרק אימהות מבינות

    הסתכלתי על התינוקת שלי וכאב לי לחשוב על זה שהקיאה לא מזמן והרגישה לא טוב,
    על זה שלפעמים היא אולי פוחדת, או מבוהלת,
    על זה שהיא חסרת אונים וכל כך זקוקה לי.
    יש בי משהו רגיש מאד ( ואולי כך זה אצל כולן) , לדעתי לאור העובדה שאבדתי את אמא שלי לא מכבר.
    הצורך והרצון שלי כאדם בוגר באמא שלי משליך ומשקף לי עד כמה תינוקת כה פעוטה זקוקה לאמא שלה, להיותה עימה מכל הבחינות.
    כיוון שאני אבדתי את אמא שלי , זה טבעי שיש בי פחד שהבת שלי תאבד אותי.
    זה לא קיצוני, קראתי גם בספרים שזה טבעי שזה כך כעת.

    ולמה אני כותבת לך את זה? כי אני חושבת שכל עוד את חשה שזה מה שאת רוצה, פשוט תהיי שם ותעשי את זה.כל עוד את יכולה להרשות לעצמך להיות עימה, פשוט תהיי. החיים מזמנים לנו הפתעות. וחלילה, אינני רוצה להיות פה פאסימית, אבל כותבת לך מעומק ליבי,
    שימי פס על העולם ועל מה יגידו. החיים האלה שלך, התינוקת שלך.
    ההתמודדויות, האתגרים..השמחה, הגידול. הכל הוא שלך.

    בסופו של יום זה את ובעלך מול התינוקת
    כל אותם אנשים, ועצות ודיעות לא נמצאים שם ברגעי האמת. אלא את. לטוב ולרע.

    אם זה מה שאת רוצה תעבדי על שינוי האמונה לכדי אמונה שתשרת את הרצונות שלך.

    שיהיה לך במון בהצלחה , נחת ואושר מהבת שלך
    וחיים נהדרים!
    ממשיכה לעקוב אחרייך
    ליפז

  16. סול רפאל הגיב:

    שירה יקרה,
    הפוסט מאד נגע לליבי, כמו שמישהי כבר כתבה כאן, ולמרות שחיי נמצאים בכיוון שונה לחלוטין, התחברתי מאד למה שכתבת.
    אני בחרתי להיות "לא רק אמא", מהמקום העמוק ביותר שלי, עוד לפני שהתינוקת נולדה, שארצה לחזור לעבודה. התינוקת נשארה במהלך הבקרים וכמעט כל יום עם אביה, ו-3 פעמים אחרי הצהריים נעזרנו במטפלת בביתנו. בגיל שנה, בוביק שלנו עברה למשפחתון חם, אוהב ומקסים. היא פורחת, וגם אנחנו. אני עוד לא מרגישה שהגשמתי את עצמי, אני עובדת ומתפתחת אבל עוד רוצה להמשיך ולעשות זאת. להרגשתי, להיות אמא אינו "במקום" דברים אחרים או אחריהם בתור. יחד עם היותי אמא אני גם אישה, וגם רעיה, וגם סול. ובגלל זה חשוב לי לפתח את עצמי, בלימודים שלי ובעבודה. מצד שני, אני גם מהרהרת לא מעט על המחיר. 8 שעות במסגרת לתינוק זה לא קל (אם לא לה, לנו). מאידך, אני יודעת שבחרנו במסגרת הטובה ביותר עבורה (חוץ מהבית כמובן) וכי האושר שלנו, שלי ושל אביה, מביא לאושר שלה.
    משהו אחרון שרציתי להגיד, הוא שלדעתי אין בחירה מושלמת. אני מתקשה להאמין (ויש סיכוי שאני טועה:)), שנוכל מתישהו להגיע לבחירה אולטימטיבית שלא תגרור אחריה הרהורי חרטה או התלבטות. ההרהורים האלה הם חלק מהחיים שלנו, מהאישויות השונות שטמונות בכל אחת מאיתנו, האימהות, והם אלו שבסופו של דבר עוזרים לנו להחליט מה טוב יותר עבורנו.

    אז שירה, אל תדאגי שאת מתלבטת. כמו שלימור אמרה, באופן מדהים, חבקי את ההתלבטות וההרהורים ותני להם לקדם אותך הלאה.

  17. ליפז מושקט הגיב:

    הי שירה,
    ועוד משהו שעולה לי..

    אנחנו אנחנו ( כלומר מי שאנו) לכל מקום ודבר שנעסוק או נהיה בו אנחנו מביאים את עצמינו.

    האם העבודה שלנו היא אנחנו ?

    היא חלק מאיתנו, אבל מקום העבודה שלנו הוא אינו הכל.
    אנחנו מכלול של דברים..

    הייעוד שלנו אינו מקום העבודה שלנו או התעסוקה שלנו, אלא משהו רחב יותר מכך.

    אני בטוחה שיש דרכים לממש את עצמך , להגשים את עצמך גם כשאת אמא במשרה מלאה. יש המון דברים שניתן לשלב תוך כדי האמהות והטיפול בילדה ולהגשים את עצמך גם מבלי לצאת לעבוד או לטפח קריירה כרגע.

    עשי מה שאת רוצה!
    מותר הכל!
    גם לשנות דיעה כשצריך..
    🙂

    ליפז

  18. אני? אמא? אני חדשה בעסק... הגיב:

    שלום לכולם,
    רציתי רק להוסיף לדיון הער והמרתק הזה שיש שני צדדים למטבע התרבותי והשפעתו על בחירתנו בעיסוק. כמו שיש מי שמרגישה שהיא רוצה להיות "רק אמא" ואין לזה מקום בחברה שלנו יש גם מי שמרגישה שרשימת המטלות הכלולה בהגדרת ה"אמא" בכלל לא קשורה אליה, או שבאמת אינה מסוגלת או שאינה מעוניינת לעמוד בכל דרישות התפקיד.
    וכמובן שכל אי התאמה להגדרה עלולה לגרור אחריה רגשות אשם ונחיתות עד אין קץ.
    אני חושבת שהיו כאן כמה תגובות שמאוד נוגעות לעניין הזה, בעיקר אלה שעוסקות במקום שמאפשר את הביקורת הפנימית ובודק מאין באה ומה היא מנסה להגיד.
    אני באופן אישי חדשה בעסק הזה 🙂
    יש לי תינוקת בת כמעט חודש, מקסימה וטובת לב (טפו טפו טפו טיפשה ומכוערת היתה אומרת סבתי ז"ל) ואני מאוהבת בה מעל לראש ולא יכולה לדמיין את עצמי עוזבת אותה או לדמיין את עצמי חוזרת לעבודה,
    אבל ההגדרה של "אמא" שהיא גם עקרת בית ותמיד אצלה 4 סירים על האש וכמובן ירקות חתוכים ושלושה סוגי סלט, הכביסה מבהיקה על החבל ומקופלת כמו חיילים על המדף, הרצפה מצוחצחת, המצעים מתוחים ותמיד יש גם עוגה במקרר למקרה שיבואו אורחים – מצטערת חברות, זאת לא אני וזה גם ממש לא מעניין אותי. למעשה גם עכשיו יש כביסה על החבל שמחכה שאקפל אותה (ברישול) ואתלה את המכונה שסיימה לפני חצי שעה כבר, אבל אני מעדיפה להביע רגע את דעתי…

    כמובן שזו מותרות, רעי (שאני רעייתו) הרבה יותר מתוקתק ממני וזה לא בעיה בשבילו להרים לנו ארוחת ערב או להעביר מטאטא בבוקר כשאני בסיבוב אחרון של הנקת לילה. הוא גם קם איתי בלילה לחתל לפני שאני מניקה ואחראי גם על האמבטיות.
    לקח לי זמן להתגבר על רגשות הנחיתות ולהבין שבמערכת היחסים הזוגית שלנו, שהפכה למשפחתית, התרומה שלי היא אחרת – אני דווקא טובה בדברים הטכניים של להרכיב ולארגן, למשל. ובכל מקרה, ההגדרות שלנו הם אחרות ומתהוות כל הזמן. שנינו אמהיים ושנינו גם אבהיים – אפשר אולי לומר ששנינו הוריים?

    הטוטאליות של החודש הראשון – ואולי זה משתנה, זה בוודאי משתנה – גרמה לי להתגעגע להיבטים האחרים של אישיותי, וכדי להראות שאנחנו לא לגמרי חפים ממגדריות, חלק מהגעגוע הזה שכך כשהחלטתי לחזור להתאפר בכל יום, גם אם זה רק שתינו בבית, ולהיות יפה כשהוא חוזר מהעבודה.
    עדיין לא הספקתי לגמור לכתוב את סיפור הלידה (כבר ארבעה שבועות בחלקים…) וזה מתסכל אותי.

    אבל מה שבעצם רציתי לומר הוא שזה דיון, חשוב ומעניין, שיש לדון בו עם אחרות ואחרים וגם ביננו לבין עצמנו, ולראות כמה מקום משאירים למצקצקים להתערב.
    אני חושבת שזו חוצפה מצד זרים לשאול אותי אם אני מניקה ואיך הולך לי (התשובה היא כן והולך סבבה, תודה. חבל שלא הזהרתם אותי שזה כואב בהתחלה 😛 ) וזו חוצפה לשפוט אם לגבי מתי ואם בכלל היא חוזרת לעבוד, אם זה מוקדם מדי או מאוחר מדי, איך היא משאירה אותו לבד במשפחתון, לא אכפת לה מעצמה? אולי כדאי שתמצא כיוון ולא תתחבא מאחורי ההנקה וכולי וכולי…

    אבל אם אפשר להתייחס לכל זה בסקרנות ולא להשאר רק במרמור או באשמה אז בואו נמשיך לשוחח 🙂
    תודה!

    • ואוו, ואוו, ואוו,
      מה זה תודה על התגובה המדהימה שלך.
      נגעת בכל כך הרבה נקודות מעניינות ורלוונטיות: על המקום של החברה, ובפרט המגדר, בעיצוב ההגדרה והתפקיד "אמא" ו"אבא", על הציפיות שלנו מעצמנו כהורים ועל ההתערבויות מבחוץ. אלו דיונים שכל אחד בפני עצמו פשוט מרתקים אותי.
      גם כל כך מתחברת על האיכות של הסקרנות והתעניינות כמחליפה את השיפוטיות והביקורת לעצמנו ולאחרות.
      מזמינה אותך להמשיך לכתוב לאתר, גם את סיפור הלידה (אפשר בחלקים) לכתובת medabrot.imahut@gmail.com

    • יחיאל מדר הגיב:

      חדשה בעסק? את? נכון הותק האמהי שלך קטן אך המחשבה ההורית שלך מפותחת משל הורים הרבה יותר ותיקים ממך. ישר כוחך! ומזל טוב.ומסרי ד"ש וישר כוח לבעלך התומך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הפגנת האמהות יוצאת לדרך !

מאת : תום אלרום

25 ביולי 20119 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

נבקש את הדברים הבאים:

• חוק חינוך חינם מגיל 3 חודשים

• פיקוח על מוצרי יסוד לתינוקות כתחליפי חלב וחיתולים

• הרחבת חופשת הלידה לנשים ומיסוד חופשת אבהות

• הפסקת תשלום על עגלה בתחבורה ציבורית

האמהות של פעם הן לא האמהות של היום

מאת : אמא אנונימית

29 במרץ 20117 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא

חברות יקרות, ככל שהתקדמנו בשנים אנחנו יותר ויותר משקרות את עצמינו בכל מיני סיפורים על רצון למצות את עצמינו, לפתח קריירה, להתפתח ולהרגיש שיש בנו מעבר לאמהות, אבל!!!!!!! מה רע בלהיות למס' שנים אמהות וזהו??????? למה לשנות את הטבע? למה לבזבז אנריגה חיונית וזמן על דברים כל כך תפלים במקום להשקיע הכל בהעמדת ילדים מאושרים, עם בטחון עצמי וגב חזק שנתמך על היותנו שם עבורם?

ביום שבו נולדת

מאת : שירלי יהלום

15 בדצמבר 2012תגובה אחת

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

עם השנים נפערה תהום בינינו. תהום שלא ראיתי או לא רציתי לראות עד בעצם אותו יום משפחה בביה"ס. שבו כל הילדים רצו להורים לחיבוק, ואתה- לא הסכמת. הייתי האמא היחידה שעמדה מיותמת ללא חיבוק מהילד שהיא כל כך אוהבת ולא מבינה למה.

גדלת להיות ילד מקסים חכם ורגיש, שיודע לעמוד על שלך, ולהתעקש על דרכך. וזו כנראה היתה המתנה הגדולה שלך אליי. מתנה שהבנתי רק מהמסע שעברתי. לא איפשרת לי להפוך אותך למי שאני רציתי. למי שאני כיוונתי אותך.