מחשבות על אבל לגיטימי

מאת :

1 באוקטובר 2011 | 15 תגובות

אז מה קורה לכל אותם כאבים שנשלחו לפינה אפלה בנפשנו? לכל אותן דמעות חנוקות וזעקות מושתקות?

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון, מקצועניות מדברות, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

אפתח בסיפור: 

במאה הקודמת חי חכם הינדי שחזיונותיו ומסירותו היו לאגדה בהודו. הוא ישב ימים רבים על גדות נהר הגאנגס הקדוש, כשהוא שקוע בתפילה ומבקש שפניה של האם האלוהית, בוראת החיים עצמם, יתגלו אליו.

לפתע, ברגע מדהים אחד, רעדו פני המים ומתוך הנהר עלתה אלה ענקית ויפהפייה, שיערה הבוהק נוטף מי נהר וענייה כמו אגמים המכילים את הבריאה כולה.

היא פסקה את רגליה ויצורים חיים החלו לצאת מגופה – ילדים ובעלי חיים, זרם של לידות מכל סוג. ואז ברגע נורא אחד, היא הושיטה את ידה מטה, הרימה תינוק שזה עתה נולד, הכניסה אותו לפיה והחלה לאכול אותו, דמו נוזל על פנייה ועל שדייה. זו הבוראת היא גם זו המשמידה. היא מקור החיים כולם, המשכם וגם סופם.

אחר כך שקעה האלה בחזרה לתוך המים והותירה את החכם יושב והוגה בעוצמתה.

נרצה או לא, החיים והמוות כרוכים זה בזה. כנשים, גופנו מיצג מדי חודש את המעגל המחזורי של לידה, חיים, מוות ולידה מחדש. אנו, שניתנה לנו מתנת הבריאה, פוגשות במחזורים אלו שוב ושוב במהלך חיינו.

כשאני מדברת על מוות, אני לא מדברת רק על מוות גשמי של אדם יקר שאובד, אלא על המוות שאנו פוגשות במעגלי החיים, על הצער שנולד ממוות שאין לו קבר ואין לו שיבה, על הריק של נשים רבות שחודש אחרי חודש מגלות ששוב אינן נושאות חיים ברחמן, על אמהות לעוברים שלא יזכו לסיים את מסעם לעולמנו ועל לידות שקטות. על הכאב של חלום הלידה שהתנפץ, על החלל הגדול שנפער בנו ובגופנו אחרי לידה משמחת, על איכות המוות שאנו פוגשות בסופו של כל מחזור חודשי הקושרת אותנו לכל הצער והפרידות שאנו חוות בחיים, על פרידה משלב הפוריות, על חלומות שאנו נושאות כל חיינו ונפרדות מהם מסיבות שאין לנו שליטה עליהם ועל כל מה שהיה לנו ואבד.

בזמן שאיכות זאת כל כך נוכחת בחיינו אני לא יכולה להימנע מלשאול:

פרידה, סוף, מוות, ריקות… כמה אנחנו באמת נותנים לזה לגעת בנו?

 לרוב אנחנו לא. נושאים אלו הם טאבו בחברה בה אנו חיות ואנו מתרחקות מהן עד כמה שאפשר. אני פוגשת בעיסוק שלי בסביבה שלי ובעצמי שוב ושוב את החלק שלא מכבד ומכיר בצורך לעצור, להיפרד, לכאוב, לבכות, להתאבל ולקונן על מה שאבד, את המאבק בין הצורך והנטייה הפנימית לבין החינוך, ההרגל וההתניה.

אז מה קורה לכל אותם כאבים שנשלחו לפינה אפלה בנפשנו? לכל אותן דמעות חנוקות וזעקות מושתקות?

אנו ממשיכות בחיינו כאילו לא קרה דבר, אבל פעמים רבות הכאב לא באמת נותן לנו מנוח. הוא צף ומציף ומתבטא בחיינו, בנפשנו ובגופנו בצורות רבות, הנפוצה שבניהן בתחושה שלי היא דיכאון.

בשעת ערב, אני יושבת בנוחות על הספה בביתי וצופה בחדשות מצערות. אישה מהמגזר הערבי שכלה את בנה, צילום מהרחוב מגלה המון נשים זועקות ומקוננות את המוות ואת האבדן של היקר להן. אני מתבוננת באופן בו האם מבטאת את הכאב שלה, בנשים והקהילה שעוטפת אותה, רואה אותם "מתלכלכים" עם הכאב ומרגישה מבפנים שככה זה צריך להיות. שככה אפשר בזמן כלשהו גם להמשיך עם החיים.

נזכרת באבל האישי שלי, כמה זמן לקח לי להגיע לשלב הדמעות, כמה רחוק ומבודד הייתי צריכה להגיע כדי להתפרק ולצעוק לשמיים את חוסר הצדק האישי שלי וכמה לבד הייתי שם רוב הזמן.

חושבת על הנשים היקרות שאני מלווה בשלבים כל כך מורכבים בחייהן ועל כמה חשוב לכולן להיות גיבורות וחזקות גם כשכל כך קשה.

בתקופות אחרות, טרום העידן הפטריאכלי, נשים היו חוברות יחד בשערי החיים, מקדשות אותן בטקסי מעבר וחניכה. מהותן של טקסים אלו הייתה לתמוך לעזור ולהתכוונן לשינויים, פרידות ומוות ולידה מחדש בחיים.

היום אנו חיות כאינדיווידואלים, רחוקות מאוד מהשבט הנשי ומטקסי חניכה, כלואות באורח חיים ובחברה שמצפה מאיתנו להמשיך ויהי מה, שחוששת ממפגש ישיר עם הריק.

לפעמים מרגיש לי שהחיים כאן הם מירוץ אין סופי אחרי כלום , העיקר לא לעצור, לא לפחד, לא להישבר, לא להתייאש וחלילה לא לבכות.

כמה מדכא זה להישאר בכאב שלנו לבדנו, כשכל הסובבים אותנו ממשיכים בחייהם, כשאין לנו לא מקום ולא דרך לגיטימית ומקובלת לפרוק ולתת ביטוי מוחצן לכאב הזה, לקונן.

לצד זאת, יש בי התרגשות גדולה. לאט לאט, דברים מתחילים להשתנות, זוהי תקופה מדהימה של התעוררות וחזרה לנשיות, לגוף ולטבע הנשי ולעוצמות של הקהילה הנשית, אינני יודעת עד כמה זה באמת קורה או שחיי האישיים עטופים בזה, אבל נראה לי שיש יותר ויותר קבוצות נשים, שיש שיח הרבה יותר פתוח ושנשמע קול שדורש לגיטימיות לדברים שהיו לא לגיטימיים כמו בין היתר הזכות לכאוב אחרי הפלה או אפילו לידה.

כמוני, רבות מחברותי ומנשות מקצוע יקרות שאני מכירה, חשו לראשונה בחייהן את הצורך בקהילה נשית מתוך התמודדות עם אתגר מורכב בחייהן סביב הנושא של הריון ולידה. כמוני, הן למדו ליצור לעצמן קהילות כאלו.

אנו, הנשים החדשות, מתוך כאבנו מכינות תשתית לנשים נפלאות שיבואו אחרינו שאולי להן הדברים יהיו יותר קלים.

אפרת דבושנאור, אישה ואם, צועדת ברגישות ובכנות בשביל האמהות והנשיות, מטפלת, תומכת ומלווה נשים בדרך להריון, בהריון ובאמהות ומנחת מעגלי נשים.
טלפון 0524711149 האתר שליהבלוג שלי.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי/ אמא ל 3

מכתב לאישה יקרה/ שירה דרוקר

לפני שנהייתי אמא/ שירלי יהלום כהן

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

15 תגובות ל- “מחשבות על אבל לגיטימי”

  1. תודה שכתבת,
    מאוד מתחברת למה שכתבת.
    יש בי תחושה שהניסיון 'להתחמק' מלחוות את האבל הוא חלק מהשאריות של הפסיכולוגיה החיובית של 'תחשוב טוב יהא טוב', שיש רגשות חיוביים ורגשות שליליים כאשר את הרגשות הטובים כדאי לאמץ ואף להגדיל ואת ה'שליליים' להעלים.

    אני מאוד שמחה שכבר התפיסה הזאת היא לא כזאת שלטת ונכנסות במקומה גישות אחרות שמאפשרות מגוון של רגשות, מתוך הבנה שלא ניתן 'להעלים' רגשות, אלא רק לקבל אותם ולנוע מתוכם.

  2. שירה דרוקר הגיב:

    אפרת,
    אוהבת מאוד את מה שכתבת.
    גם אני מתרגשת!

    מרגישה שבתקופה שלנו נפרצים המון גבולות ונוצרים סטנדרטים חדשים וטובים יותר, שיהפכו את הדור הבא של הנשים לנשים מדהימות, שיש להן המון ידע, המון בחירה, המון חופש להרגיש את כל קשת הרגשות, ויכולת מדהימה לבטא את כולם…

    גאה להיות אישה היום, ומתחזקת מאוד מהידיעה שאגדל את בתי לעולם טוב יותר (לפחות מהבחינה הזאת…)

    • לימור ושירה יקרות, אגיב לשתיכן יחד,
      כפי שכתבתי, אני באמת לא יודעת כרגע להבחין אם השינוי קורה בכל או רק במעגלים בהם אני סובבת (ובמובנים רבים החיים שלי די בועתיים…) , יש רגעים שנראה לי שהעתיד זה כבר כאן ואני מתרגשת ויש לא מעט רגעים שאני באמת מרגישה שאני מדברת סינית, שאפילו האנשים הקרובים אלי ביותר, לא מבינים מה אני רוצה…

  3. סיון קונוולינה הגיב:

    אפרת,
    כל כך מתחברת למה שכתבת! גם אני כל כך הרבה פעמים מרגישה שהנושא הזה של אבל, אובדן, מוות (בין אם של ישויות בשר ודם ובין אם של חלומות ורגשות) – עדין רחוק מלהיות נושא שיחה לגיטימי. זוכרת שבערך חודשיים אחרי הלידה הרגשתי צורך להתאבל, ממש במילה הזו, על חלק בי שהרגשתי שאבד ושכבר לא ישוב. ואפילו ההורות עצמה מעלה בי לפעמים מחשבות על מוות, על פחד מ׳מה יקרה אם׳, ואני מרגישה שזה חלק לגיטימי מהפחדים ומהחששות שלי כמי שהחיים שלה כבר קשורים בעבותות לעוד אדם קטן, אבל עדין מרגישה שאנשים ירימו גבה ויקראו לי חרדתית אם אני אדבר על זה בחופשיות…
    הייתי מאחלת לכולנו, נשים וגברים, פתיחות וכנות גדולות יותר, נקיות מדימויים שליליים וממחשבות על איך זה יישמע, פשוט להיות מה ומי שאנחנו מרגישים.
    תודה על הפוסט הנפלא!

    • סיון, תודה שכתבת את זה,
      זה הפגיש אותי עם מאמר מרתק שכתבתי עליו ממש בראשית האתר, על החשיבות של האבל על השינוי בחיים אחרי הלידה. המאמר מדבר על כמה זה חשיבות לתת לעצמנו את האפשרות להתאבל, לבכות ולקבל תמיכה על אובדן העצמאות, המיניות, הגוף, הקריירה ועוד שקורים בעקבות הלידה.
      לדעת המאמר, ואני מאוד מתחברת לזה, נשים שלא מאפשרות לעצמן להתאבל או שמתאבלות, אך לא מקבלות תמיכה או מקבלות תגובות שיפוטיות, נוטות יותר להתמודד עם דיכאון אחרי לידה.

      הנה המאמר
      http://www.medabrotimahut.co.il/2010/10/%d7%a4%d7%a8%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%94%d7%95%d6%bc%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a1%d7%99%d7%a1%d7%99-%d7%93%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%94-%d7%93%d7%a8/

      • סיון קונוולינה הגיב:

        תודה לימור!
        שמה לי את זה ברשימת הקריאה לסופ"ש 🙂

      • סיוון, תודה לך, האבל שמתלווה לכניסה לאמהות ולהתרחבות משפחה הוא כזה שפוגש באמת כל כך הרבה נשים (כפי שהפליאה לימור לכתוב), אבל שמופיע בזמן המשמח והמרגש ביותר בחיינו, כמה מבלבל.
        ותודה לך שאת מעלה את נושא הפחדים, עוד פרה קדושה…
        עבורי חווית האמהות היא מורכבת מאוד רגשית, לצד הסיפוק והאושר שוכנים רגשות של אשמה, פחד, כעס, כאב…
        הכל פה, מזמן הפסקתי לנסות להבין למה זה קורה ואני פשוט מקבלת את זה כחלק מחווית האמהות שלי.
        גם אני מאחלת לך ולכולן, פשוט להיות מי ומה שאת מרגישה
        תודה

        • וזה קשור בעיניי בקשר ישיר לתפיסת הדיכוטומיות שאנחנו נושמות.
          למה זה כל כך מלחיץ אותנו שאנחנו פוגשות פחד, עצב ואבל בתקופה שאחרי הלידה ? בעיניי, חלק מזה בשל התפיסה שאנחנו רגילות אליה, של ה"או או". או שאני עצובה או שאני שמחה, לא יכול להיות שניהם ביחד.
          ואם אני עצובה, זה אומר שכולי במצב עצוב עכשיו ולא חלילה שהעצב הוא רק חלק, רק עוד תחושה שקיימת בי, בנוסף לשמחה ולהתרגשות. גם עצב וגם שמחה, שניהם שוכנים יחדיו.
          ואם אני מרגישה שאני עצובה, כלומר חווה רק עצב בתפיסה שלי, אז מיד מתעוררים המתגוננים של "משהו לא בסדר", זה לא נורמלי ומשם הכדור מתגלגל מהר אל אשמה, בושה והכחשה. ואז, יש אבל שלא לגיטימי..

  4. תמר קלר הגיב:

    אוי אפרת…
    נגעת בי בכל נקודה בגוף ובנפש עם הפוסט הזה.
    שנה טובה יקירה,

  5. מעין צח הגיב:

    אני מאוד מתחברת אפרת למה שכתבת ומאמינה שאכן צריך לתת מקום ולפגוש את הכאב ובכלל את כל מגוון הרגשות שיש בתוכנו.
    כתבתי על כך כמה וכמה מאמרים, מצרפת קישורים לשניים מהם:
    לפגוש כאב וסבל – http://www.simply-yoga.co.il/meeting-pain-and-suffering/
    עולם הרגש – http://www.simply-yoga.co.il/world-of-emotions/
    שנה טובה לכולנו…

  6. יעל בשור הגיב:

    תודה על מילותייך המרגשות. את כל כך צודקת לגבי חוסר הלגיטימיות של האבל בחברה אם כי לדעתי חלק מזה נוסע גם מהקושי של המתאבל לחלוק את כאבו. אני חושבת שהרבה פעמים נשים אחרי לידה, אחרי לידה שקטה במיוחד, מסתגרות באבל שלהן, לא באמת מוכנות ויכולות להפתח לתמיכה אמיתית, מתוך התחשבות בסביבה, מתוך מחשבה שהסביבה לא יכולה להכיל, מתוך כל מני מניעים.
    אמש פרסמתי פוסט בנושא לידה שקטה, מצרפת כאן קישור.
    ושוב תודה שהעלית את הנושא החשוב הזה.
    http://yaelbesor.com/?p=127
    יעל

    • יעל, מאוד מודה לך גם כן על השיתוף המרגש, לאחרונה אני נחשפת להמון סיפורים של לידות שקטות וזה מדהים כמה כוח צריך כדי להתמודד עם דבר כזה, אני רואה בך גיבורה,
      יחד עם זאת כמעט תמיד הסיפורים שמלווים את הלידות השקטות הם סיפורי התמודדות של עצב שקט, אני שומעת וקוראת ויכולה לחוש את הגוש שבגרון של הדמעות שנבלעות והמתח של שרירי הפנים שחלילה לא יתעוותו ויאבדו שליטה מרוב רגש.
      אשמח לשמוע יותר לעומק מדוע לדעתך אותן נשים מסתגרות באבל שלהן ולא חולקות אותו עם הסביבה הקרובה שלהן?
      אני באופן אישי מרגישה שלהביא איכויות של כבד ועצוב מלווה בתחושה מאוד רעה של לא יקבלו אותי, ידחו אותי, לא ידעו מה לעשות עם זה, אפילו מהמטופלות שלי לפעמים אני מרגישה חשש לא להכביד יותר מדי ולהתנצל כשמשהו חזק וגדול נפתח. בפוסט דיברתי גם על החוסר לגיטימציה להכיר ברגשות האלה ולא פחות מזה דיברתי על חוסר ההשתתפות קהילתית באבל, אבל בעני הוא דבר מאוד פרטי ומנוכר בחברה שלנו.

  7. בטי גורן הגיב:

    קלעת בול יקירה… כרגיל. תודה.

    רק מחשבה אחת נותרה בי עם המשפט האחרון: המילה כאב מעט צמצמה לי את המרחב הרגשי. והאם בהכרח התשתיות הנשיות נבנות מכאב? התחברתי יותר למורכבות ולרגשות השונים הכרוכים זה בזה.

  8. אילנה כהן הגיב:

    .. אחרי 3 שנות טיפולי פוריות סוף סוף הריון ו..עם תאומים איזה התרגשות חבל על הזמן .. הכל היה תקין עד שהלכנו לסקירה המאוחרת (סוף חודש חמישי) והעוברים שעד יומיים לפני עוד היו בריאים ושלמים פשוט שכבו שם ללא דופק .. ההלם העצב הדיכאון הוא בלתי נסבל והכי מרגיז – היה ניתן למנוע זאת .. אחת הרופאות שטיפלו בי לאחר הגרידה אמרה לי,שלא לציטוט, שכנראה הבעיה היא קרישיות דם אבל-אף רופא לא נותן הפניה לבדיקה לפני שעברת 3 הפלות או שבץ מוחי (כן אתן קוראות נכון בבי"ח אמרו לי כך מילה במילה) אחרי הרבה בלגן השגתי את הבדיקה שגילתה שאני נושאת גן מוגבר לקרישיות . הרופא שביצע את הטיפולי פוריות נדהם הצלחתי לעבור טיפולי פוריות קשים בלי להתמוטט או למות !!! – אני כותבת כדי להגיד לכל הנשים אל תסמכו על הקופות חולים- לכו , עם בנותיכם לרופא פרטי שלמו 1500 ש"ח ועיברו את הבדיקה זה יכול למנוע המון כאב לב ולמנוע סיכון חיים , אל תעברו את מה שאני עברתי

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מר יאיר לפיד היקר

מאת : אלסנדרה בן ישי

4 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

איך יתכן שלא משנה כמה קשה נעבוד, לעולם לא נוכל לקנות בית מבלי להשתעבד לחובות נוספים לשארית חיינו? איך זה יתכן שהולדת ילדים היא חישוב כלכלי? שכאמא שרוצה להיות עם ילדיה, קשה עד בלתי אפשרי למצוא עבודה שגם אתפרנס ממנה בכבוד?

איך זה יתכן שגם כשבעלי עובד חודש שלם בשעות מטורפות, סוף סוף מקבל בונוס גם אז מס הכנסה לוקחים חלק מכובד ולעומת זאת לאלפיון העליון מגלחים חובות אסטרונומיים?

האם יש קשר בין דיכאון אחרי לידה לבין אפידורל?

מאת : לימור לוי אוסמי

28 במאי 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, מבט מקצועי, תחושות מגוונות אחרי לידה

דיכאון אחרי לידה אפידורל הריון תינוקות משפחה

אני רוצה להתייחס למחקר שפורסם היום ב'ידיעות אחרונות' המציג קשר בין קבלת אפידורל לבין התמודדות עם דיכאון אחרי לידה.  

דרך ממצאי המחקר, שנעשה בבית חולים בילינסון וממצאיו התפרסמו היום (ב') בעיתון, אפשר להבין את מה שלא נכתב שם אבל ידוע- יש קשר בין הפער שנשים חוות בין הפנטזיה למציאות לבין קושי רגשי ודיכאון אחרי לידה.

מאוד קשה לי עם השעון שמתקתק | אימהוּת בוגרת

מאת : אביגיל

6 ביולי 20146 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

אני בת 40 בעוד כמה ימים. יש לי בת אחת, בת שנתיים וחצי (בחינוך ביתי).
כשהייתי בהריון איתה, הייתי בטוחה שכשנה-שנה וחצי אחרי שהיא תיוולד, כבר אהיה בהריון עם השני/ה.