ילדתי לפני שישה שבועות. עשיתי טעות?

מאת : חסויה בינתייים

8 באוקטובר 2011 | 12 תגובות

מתוך אחרי לידה, רגשות אשם אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

בזמן האחרון אני אוהבת את המילה "לדייק", אז אני אנסה לדייק את מה שאני מרגישה בימים האחרונים, גם אם זה קשה לי וגם אם התחושה היא הפוכה מדיוק – סוג של כאוס.

ילדתי לפני שישה שבועות את בני השני. תינוק מתוק שמחייך אליי כל פעם שהוא רואה את הפנים שלי מולו. לתינוק הקטן החדש הזה, שכולו כוונות טובות, יש אח גדול. תינוק בן שנה וחמישה חודשים. ילד מקסים, שובב, עם שמחה פנימית גדולה וקסם אישי.

ואני עומדת ביניהם ומרחמת על שניהם ומרגישה כישלון. אף אחד מהם לא מקבל את מה שהוא צריך. בעיניים שלי הכל מתנהל בדרך של כיבוי שריפות, התמונה שעולה לי היא שלי עם התינוק בוכה על הידיים וכף עם אוכל, מנסה להגיע לפה של הבכור שבתורו מתרעם וצועק, ושופך את האוכל על הרצפה.

אני עייפה כל כך מלילות ללא שינה – חוץ מהתינוק הקטן שקם כל שלוש שעות לאכול, התינוק הגדול קם לאחרונה בלילות בוכה וצורח. אני מרגישה אשמה על זה. מרגישה שהוא מוציא כאב ותסכול, שכל הטוב שהוא קיבל מאז שהוא נולד, יורד עכשיו לטמיון. רואה אותו כעוס, מוציא אגרסיות, מתלונן, הולך בבית ורוצה כל הזמן לאכול (מסתבר שאוכל כנחמה זו לא המצאה של אנשים מבוגרים).

אני מנסה לזכור שהוא גם שמח וצוחק ומרגיש אהוב, אבל שוכחת מהר. מתייסרת כל כך על הגן שנכנס אליו לראשונה לפני חודש. מתגעגעת אליו ולזמן שלנו יחד ומרגישה שזרקתי אותו לעולם של הישרדות, של סתגלנות. כשאני רואה שטוב לו שם, קשה לי, כי אני מפחדת שהוא מנסה לרצות ושהבין שאין ברירה אלא להסתגל וכשקשה לו – בודאי שקשה לי. אי אפשר לנצח.

מתייסרת שהתינוק הקטן צריך כבר בגילו להתחשב, לחכות, כשאחיו הגדול בבית ואני לא יכולה להיענות מיד לצרכים שלו. לא מאפשרת לעצמי לפרוק את הקושי בפני המשפחה, כי מרגישה שהם יחשבו שאין לי את הזכות להתלונן, שהבאתי את זה על עצמי, הם הרי חשבו מלכתחילה שזה טירוף להביא ילד נוסף כל כך מהר.

עשיתי טעות? מה חשבתי לעצמי? שאני מסוגלת? רק בגלל שהיה נהדר עם הבכור? ולמה אני כל כך קשה עם עצמי? אני יכולה גם לומר שעוד לא עברו חודשיים מהלידה, שזו התקופה הכי קשה, שגן ילדים זה לא דבר נורא, הנה עובדה כולן (כמעט) עושות את זה, שהילדים יודעים שהם אהובים, שאני עושה כמיטב יכולתי, שבסוף זה ישתלם כי אחים זה דבר נהדר והם לא יזכרו את התקופה הקשה הזו.

אז  למה אני לא מאמינה לזה?

עוד אמהות כותבות:

אשמה תמיד / ענת גל-און, התמקדות בבית

אמא טובה דיה/ עלמה

להשלים עם עצמי=לעשות שלום בתוכי / אמא

אני אמא הכי טובה.. שאני יכולה / אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

12 תגובות ל- “ילדתי לפני שישה שבועות. עשיתי טעות?”

  1. יקרה, בינתיים שולחת מלא מלא מלא חיבוקים וחיזוקים, אשתדל לכתוב לך מחר.

  2. נטלי כהן הגיב:

    שלום לך.. אני יכולה לומר שההרגשה הזאת מוכרת לי מאוד ואפילו עדיין טרייה (ילדתי לפני 4 חוד') הבן הבכור היה בן שנה ו-9 חוד' (היום כבר בן שנתיים) אני יכולה לומר לך רק שתהיי חזקה בשביל עצמך וגם בשביל הילד הגדול שלך כי בסך הכל הוא מתוסכל מזה שלקחו את מקומו וגם אל תשכחי שעזבת אותו למספר ימים כשהלכת ללדת אז גם סוג של חרדת נטישה ועל זה כביכול הוא מאשים את התינוק כי הלכת וחזרת איתו! אני יכולה רק לייעץ לך במה שלי עזר מאוד ואפילו חולל פלאים, תקדישי לו הרבה זמן איכות לבד רק את והוא ולפעמים גם עם אבא אפילו אם זה סתם סיבוב לקניון לאכול גלידה יחד או משחק משותף בחדרו לבד מבלי לגשת לתינוק ( לדאוג שמישהו אחר ישגיח) להחזיר לו את התחושת ביטחון שפתאום בן לילה נלקחה ממנו.. תשתפי אותו בטיפול של התינוק ומבלי לשים לב את תראי שהוא מתאהב בו. זה תהליך וזה ייקח זמן והכי חשוב לא לכעוס עליו הוא מאוד מסכן עכשיו!!! הרבה תשומת לב חיבוקים ונשיקות יעשו את העבודה.. שיהיה במזל טוב והרבה הצלחה!

  3. מיכלי הגיב:

    אמנם ההפרש אצלנו יותר גדול, אך גם אני חוויתי את התחושות שלך עוד בהריון וחצי שנה אחרי שהקטנה נולדה. איך יהיה לי מקום לעוד מישהו, בידיים? בלב?
    שלא לדבר על תכלס לטפל בשניהם ביחד.
    דבר ראשון, אתם רק חודשיים אחרי הלידה. המעט שגרה שהצלחתם להחזיר לחייכם התהפכה מחדש וזה מרגיש כמו סטירת לחי מצלצלת!
    ההורמונים, המציאות בפועל, הכל רוחש וגועש ומתנפל עליך. זה אכן כמו טעות, טעות ענקית!
    אבל, שוב, את רק חודשיים אחרי הלידה. וזו לא טעות, זה רק קשה, קשה מדי.
    מבטיחה לך שכל חודש זה נהיה יותר קל, בגיל חצי שנה את תרגישי אחרת, בגיל שנה את תרגישי ממש ממש אחרת.
    הצעות פרקטיות:
    האצלת סמכויות על בן הזוג. להפסיק להיות גיבורה גדולה ולקחת על עצמך הכל במיוחד כבן הזוג נמצא, משפחה או חברים. מי שבא עוזר. מחזיק את הקטנה, מפנה אותך לסדר את עצמך ו/או להיות קצת עם הגדול למשחק קצר.
    לפנות חצי שעה קבועה ביום להיות עם הילד הגדול. זה אפשרי. באופן כללי לדבר עם הגדול הרבה, לומר לו הרבה מילות אהבה ועידוד וחיזוק והתפעלות ממעשיו, זה יעזור לשניכם.

    חייבת לומר שהספקתי לשכוח עד כמה היה קשה בחצי שנה הראשונה, פשוט כי זה עובר וכל חודש שעובר הוא בבחינת הקלה משמעותית ומתרגלים מהר מאוד.

    חיבוק חיבוק חיבוק

  4. שלום יקירה,

    אני ממש מבינה את כל התחושות שצפות בך. אני רוצה שתיסתכלי שהחוויה שאת נימצאת בה , חוויה של קושי תיסכול חוסר הצלחה היא הדרך שאת כרגע בוחרת להיתמודד. אני מציעה לך בתור התחלה, קודם כל לבודד. בואי נחשוב רגע מה זה הקושי הזה? אם הוא פיזי, יש לזה פיתרון, אפשר לבקש עזרה, להכין תוכנית שבה בשלושה חודשים הקרובים יעזרו לך. אם זה נפשי בואי ניסתכל על מה הקושי יושב, איך זה ניראה במציאות שקשה לך מנטלית? איפה את חווה את זה בגוף?
    אני יודעת שצרת רבים אינה חצי נחמה, נשים רבות מגיעות אלי בידיוק עם התיסכולים, הפחד, הכעס שאת חווה , כולן בלי יוצא מהכלל מציינות שבהיגיון הם מבינות ובמציאות הן לא מצליחות להיתגבר על התיסכולים. הפער הזה בין ההבנה הרציונאלית לחוויה במציאות הוא זה שמכיל את כל הרגשות שאת מדברת אליהן.
    אני מזמינה אותך באהבה גדולה לקבל ממני במתנה שיחת אימון שאולי תקל ויחד נעשה בהירות וסדר במציאות החדשה שלך.
    סומכת עליך ובטוחה שכל דרך בה תיבחרי לטפל ולהקל על עצמך תיהיה טובה.

    הילה

  5. לימור הגיב:

    כל עוד יש לך את הזמן, המוזה והכוח לכתוב, מצבך פחות רע ממה שאת חושבת.
    ליבי איתך.
    אין לי הרבה תובנות, ההפרשים אצלי הם קצת יותר גדולים ובכל זאת זה קשה.
    חלק לא פשוט הוא נקיפות המצפון שלנו, להם הרבה פחות קשה מאשר אנחנו חושבים שקשה להם.
    בקרוב הגדול לא יזכור בכלל שהוא אי פעם היה לבד, והקטן נולד לתוך זה, נשארת רק את…
    הטיפ שאני יכולה לתת לך הוא למצוא מי שישמור על הקטן פעם בשבוע נניח, ואז תקחי זמן איכות עם הגדול, רק שניכם.
    לי זה עזר לנקיפות המצפון מאד
    לא יודעת כמה זה באמת הרגיעה את הילדה הגדולה (לא, לא אני…)

    בהצלחה.
    לימור

  6. כרמית הגיב:

    בוקר טוב בנות ולך חסויה מקסימה

    אני כך כך מבינה על מה הקושי וליבי יוצא אלייך…. קוראים לי כרמית ויש לי 3 בנים בני ארבע, שנתיים ושנה.

    עוד בבית החולים שהסתכלתי על בני השלישי עלתה ההרגשה של "מה עשיתי???".
    ולאט לאט הבנתי שזה בסדר להרגיש ככה ושאני לא היחידה שמרגישה כך והכי הפתיע אותי לגלות שגם אמהות עם הפרשים גדולים יותר מרגישות ככה.

    הייתי מציעה לך כמה דברים שלי אישית עזרו ואני מקווה שגם לך הם יועילו (אני בטוחה שחלקן כבר נאמרו לך…) :
    1. סדר יום- ברגע שיהיה סדר יום לגדול יותר ואפילו קצת לקטן (למרות שהוא עוד טיפה קטן לסדר יום), הכוונה היא שתהיה שעה קבועה של אוכל/מקלחת וכו'.
    זה יעזור לך לארגן את הארוחה לפני, לא תצטרכי להאכיל 2 ילדים בו זמנית ולהם זה יקל כי כל אחד יקבל זמן איתך לבד.
    2. זמן איכות- לארגן זמן איכות לך ולבכור- לא צריך להיות משהו גדול שמצריך שהייה ארוכה מחוץ לבית, אפשר שמישהו ישמור על הקטן ותלכו לעשות טיול של 15 דק' מסביב לבית ותדברו, יעשה לשניכם מעולה, באחריות!
    3. מטלות הבית- להשתדל לעשות כמה שפחות, שיהיה לכם נעים בבית אבל זהו, תשמרי את הכוחות לילדים.
    4.בן זוג- אני אצא מנק' הנחה שיש לך בן זוג ואז ההצעה שלי היא קודם כל לשתף אותו בהרגשות שלך ולעשות חלוקת תפקידים, מי קם למי, מי אחראי על מה וכו'.
    5. לעשות משהו קטן, ממש פיצפון ביום גם בשבילך, מקלחת ארוכה בעוד דקה, עוגייה טובה ליד הקפה, שיחת טלפון עם מישהו שעושה לך טוב וכו'.

    אני מניחה שקשה לך לראות זה את כעת וההרגשה שלך היא שעם בואו של הילד השני נגזל משהו מהקטן יותר אבל אני מבטיחה לך שעם הזמן זה נהיה קל יותר ועוד כמה חודשים הם יהיו חברים וישחקו ביחד.
    תזכירי לעצמך שהבאת לגדול שלך מתנה, הבאת לו חבר, חבר שילווה אותו לכל החיים ויהיה איתו ויחזק אותו כל השנים.
    דיברתי עם המון אנשים מבוגרים עם הפרשים קטנים וכולם אמרו לי שזה היה להם מעולה ואילו כאלה שהיה הפרש גדול מידי (גם אצלי 6 שנים בין אחות לאחות) הייתה הרגשה של ריחוק בין הילדים כי אין מכנה משותף.
    אוטוטו תוכלי לשחק איתם באותם משחקים, להכין להם אותה ארוחת ערב, לעשות מקלחת כיפית ביחד, ללכת להצגות ביחד ועוד ועוד.

    יקירתי, מקווה שעזרתי.
    אני יותר מאשמח לדבר איתך טלפונית או להתכתב אם תרצי,
    זה המייל שלי david_carmit@walla.com
    שיהיה יום מקסים, כרמית

  7. ענבל פרג הגיב:

    אשה יקרה,

    אני מבינה מאוד לליבך, קראתי והזדהיתי למרות שעדיין יש לי רק ילד אחד, אני מתכננת ילד נוסף וכבר עכשיו חוששת, עוד לפני שזה קרה ושיש בכלל התמודדות. מה שאני רוצה לומר לך בזה, שתקחי בחשבון שיכול להיות שההרגשה הקשה שלך היא פשוט שלך, מתוך הרצון להיות האמא הכי הכי לכל אחד מהם. זה לא שאין להרגשה הזו אחיזה במציאות, בוודאי שיש, אך יחד עם זאת יש סיכוי שלך הכי קשה ולילדים המקסימים שלך אולי לא קל אבל הם חווים את הקושי בפחות עוצמה ממך, האמא הטובה (הטובה באמת ורחוקה מאוד מכשלון, אני בטוחה בכך) שמצפה הרבה מאוד מעצמה ורוצה לתת את כל כולה לכל אחד בנפרד.
    אני מסכימה עם ההצעות להאצלת סמכויות, חשוב לעשות את זה. יחד עם זאת אם הבנתי נכון, נראה לי שאולי היית רוצה להצליח שיהיה הרמוני ונעים עם שניהם ביחד? (אולי זה מה שאני רוצה :), פנטזיה או לא, עדיין רוצה) אז כדאי לזכור שזו תקופה של הסתגלות ומתישהו זה יכול להגיע, בלי לעמוד עם סטופר. בינתיים אפשר לנסות:
    אם לא ניסית עדיין, אולי מנשא טוב יעזור, כך התינוק הקטן שלך יקבל את מה שהוא צריך רוב הזמן (בשלב זה הוא צריך בעיקר מגע, חוץ מאוכל כמובן) ואז יהיו לך שתי ידיים פנויות בשביל התינוק הגדול שלך.
    אולי אפשר לנסות פחות להפריד בין הטיפול בגדול לטיפול בקטן, למשל לבקש מהגדול שיעזור לך לחתל את הקטן, הוא יכול להחזיק לך את המגבון, ואת תודי לו מאוד ותספרי לו סיפורים בזמן זה איך טיפלת גם בו כשהיה כ"כ קטן. (כאמור לא מניסיון, אלא סתם רעיון). כשאת מאכילה את הקטן , אולי אפשר להזמין את הגדול לשבת לידך.
    כשיחזור מהגן, תנסי להראות לו את הגעגועים שתיארת. בקיצור לנסות למצוא דרכים קטנות לגרום לו להרגיש חשוב ולך להרגיש פחות פיצול.
    וכשקשה לו להגיד לו שאת מבינה שקשה לו ואת אוהבת אותו מאוד. לחבק כמה שאפשר.

    שולחת לך חיבוק,
    שנה טוב ושיהיה בהצלחה

  8. מאוד מזדהה עם מה שכתבת. גם אני מרגישה שאף אחד לא מקבל את מה שהוא צריך, ושאני במוד של כיבוי שריפות.
    אצלנו אמנם ההפרש יותר גדול (3 שנים), אבל עדיין זה דומה. כל הזמן אני מתייסרת על כך שאני לא משקיעה בגדולה כמו שהייתי רוצה – לא מספיקה לשחק איתה במשחקי קופסה, או לשבת איתה על עבודות יצירה, ורוב הזמן שלנו "ביחד" היא מעסיקה את עצמה לבד או צופה בטלויזיה. ומצד שני – גם הקטן לא זוכה ל 100% תשומת לב- כשאני עם הגדולה הוא לבד על המזרון בסלון, לפעמים אפילו בוכה, ואני לא יכולה לגשת מייד.
    זה מאוד מתסכל, אבל מה לעשות את רק אחת, ואני חושבת שהכי חשוב קודם כל זה הבריאות הנפשית שלך. הילדים שלנו קודם כל צריכים אמא רגועה ושפויה.
    אז כמו שאמרו לך כבר לפני – קחי כל עזרה שאת יכולה, שאפי הרבה אויר לריאות ותנסי לשרוד את התקופה הקשה הזו. אני בלב איתך.

  9. שרית כהן לינקר הגיב:

    יקירה,
    חלפו ארבע שנים מאז נמצאתי במצב שלך בדיוק. בני הבכור היה בן שנה וחמישה חודשים כשנולד בני השני. האבא שלהם,בעלי, היה בנסיעות עסקיות לחו"ל רוב הזמן (אני מדברת על 3-5 ימים בשבוע, במשך שנה וחצי רצופות). לא היתה לי עזרה כלשהי וגם לא תמיכה נפשית ביומיום.ההורים שלו רחוקים, אבא שלי לא היה בעניין, אמי נפטרה בסמוך ללידת בני הבכור. אני זוכרת את התקופה היטב. תקופה קשה מאד. שני תינוקות, בגילאים שונים, צרכים שונים. מי שאמר לי אז שזה יותר קשה מלגדל תאומים (כולל הורים לתאומים), כנראה לא היה רחוק מן האמת, רוב הזמן.
    הייתי כל כך מתוסכלת מן העובדה שאני מצפה מבני הבכור, תינוק בעצמו, להתנהג כבוגר , לא לצעוק ולא להעיר את אחיו, כאילו ילדותו נחמסה ממנו באחת.נדתי בין תחושות קיצוניות: הרצון להעניק לבכורי תשומת לב וזמן איכות, לבין הצורך לטפל באחיו, תינוק זעיר וחסר אונים. ובין לבין, כל הזמן הייתי מותשת מחוסר שעות שינה.ההורמונים לא עזרו, בוודאי. גם לא חוסר היכולת לחלוק את ההרגשה הנוראית הזו: ממש ציפיתי שיגיע הבוקר והבכור ילך לגן, כדי שיהיו לי כמה שעות שבהן לא אצטרך להיקרע בין השניים. אני זוכרת את זה כחצי שנה של סיוט נורא, ושנה נוספת של קושי לא מבוטל.באמצע התקופה החלטתי שאני חייבת עזרה אובייקטיבית. ניגשתי לפסיכולוגית מדהימה שעזרה לי לתת מקום לקושי שלי, לפתח חמלה לגבי עצמי , להרפות מרגשי האשם. לאט לאט חזרו חיי להיראות נורמליים. שנה וחצי לאחר לידת בני השני, הדברים היו כבר הרבה יותר פשוטים. היום, כשהגדול בין חמש וחצי והקטן בן 4, איני יכולה לתאר לך עד כמה כיף בבית! הם מתעוררים מוקדם בבןקר ולא מעירים אותנו אלא משחקים יחד, הם חברים כ"כ טובים שאין לי צורך לשעשע אותם או להעסיק אותם. הם פשוט ממשיכים את הגן/הצהרון גם לתוך שעות אחה"צ והערב. תענוג. אני צופה במשפחות אחרות בהן הפער בין הילדים גדול יותר. זה לא אותו הדבר! פער גילאים גדול יותר בין הילדים גורם לבכור להרגיש חוסר עניין במשחק עם הצעיר.ואילו אצלי- יש להם שפה משלהם, הומור משלהם, חברות מופלאה. אז כן, ההורים (אנחנו) משלמים מראש ונקרעים, אבל מהן שנה וחצי של עבודת פרך לעומת שנים רבות של כיף צרוף לאחר מכן? טיילנו איתם טיולים ארוכים לחו"ל,תאילנד, ארה"ב, אירופה, בכל מקום הם לא משתעממים לעולם. יש להם האחד את השני. אני יכולה להוסיף רק טפו טפו טפו. 🙂
    תעברי את התקופה הזו, קחי לך עזרה של בייביסיטר אם אפשרי,לכי למפגש עם יועצת/פסיכולוגית אם את מרגישה צורך. שווה את הכסף .
    בכל מקרה- עוברים את זה. האור בקצה המנהרה- והוא נפלא כשמגיעים אליו.
    🙂
    אם תרצי לשוחח אני אשמח לעזור, כתבי לי ונוכל לדבר טלפונית.

    לבי איתך,אחות,ואני יודעת שיהיה בסדר. יהיה נהדר!

    שרית.

  10. יקרה,
    קודם כל טוב ששיתפת !!
    חוסר האפשרות לבטא את מה שאת מרגישה היא דבר שמצטבר בגוף ובנפש ומזיק מזיק מזיק. מבינה לגמרי את חוסר הרצון לשמוע מהקרובים שלך את המשפט הכי מעצבן בעולם "אמרתי לך", אבל לגמרי חשוב למצוא אנשים או נשים שאת כן יכולה לפרוק עול איתם, כי זה פשוט עוזר והכרחי!

    הורות עם הפרש קטנטנן דורשת משאבים כמו של הורות לתאומים. הורים לתאומים (רובם) נערכים בהתאם מבחינה כלכלית וארגונית. מכירה באופן אישי אמהות שפשוט לא נשארו לבד עם הקטנטנים- האם נערכתם לכך ?
    יש סיבה אמיתית לכך שאת מותשת ! ממליצה בחום (גדול) לבדוק אם את מקבלת עזרה פיסית במשך היום והצהריים, כדי לא להיות לבד עם שניהם כל כך הרבה זמן. זה מתיש מתיש מתיש כל ברת דעת.

  11. אמא לשניים הגיב:

    נשים יקרות,
    התרגשתי עד דמעות מההיענות, מהתמיכה, מההזדהות (אני לא לבד!), מהעצות החכמות והטובות (כבר מתחילה ליישם). אני חושבת שהדבר שהכי עזר לי היה תיאורי העתיד – זה נשמע מקסים ושווה הכל, הלואי ואמן! היום הסכמתי גם לקבל עזרה בתשלום בפעם הראשונה וזה עזר לי מאד – יכולתי להתפנות לגדול (הקטן…) כל אחר הצהריים וזה עשה לי כל כך טוב. הילה הנדיבה – אני אשמח להפגש, כתבת דברים שנגעו בי, תגידי לי איך ליצור איתך קשר. לכל מי שהציעה להמשיך ולתמוך – אני שומרת את ההצעה בתודה גדולה!

  12. עדי לוי הגיב:

    גם אני חווה את הקושי שלך
    יש לי תינוקת בת שנה ו4,שנולדה פגית,ותינוק בן חודשיים מתוק שנולד במועד וגדול במשקל.
    לא ישנה הרבה,לא חיה,הכינו אותי שיהיה קשה .בעלי מתחלק איתי בהאכלות של הקטן,שזה נותן קצת אוויר,ויש לנו ביביסטר יום יום קבועה מאחרי הגן עד המקלחות.מאז שהגדולה בגן היא כל הזמן חולה.
    ולהיות בבית עם שניים,מאד קשה.
    הגדולה לא אוכלת טוב,ובקושי חלב.מאד מקנאה,מהמעט שמבינה.אני התחלתי מאוחר את הילדים,ונישאתי מאוחר,וערב בדיקות והפלות.לא הייתה לי ברירה לצופף.אגב ההריון האחרון היית בשמירה מוחלטת ובהריון בסיכון.עם ים של מטפלות ועזרה.היה ממש מתיש וקשה.אבל זאת החבילה שלי.מה לעשות.אוטוטו בת 40 ,ולהגיד לך שאני חולמת על עוד ילדים..בהחלט כן,אבל הפסקה של לפחות שנתים,ואם נצליח אז מה טוב.ואם לא אז יש לנו 2 בריאים .
    רגע אחד הגדולה קטנה מלטפת את הקטן,רגע שני נותנת לו שלט בראש.ממש צריך לשמור ולהיזהר.במיוחד בהאכלה הרמת קושי עולה.
    בקיצר גם אני בסרט שלך,תיהיה חזקה ,שולחת לך להעזר בעזרה כמה שניתן.תנסי לשמור על השפיות ולישון קצת שמזדמן.
    מכל הלב עדי :).

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מחליטה להסכים, לקבל, לקטלג ולכתר את עצמי: אני בדיכאון אחרי לידה

מאת : אמא שמרגישה בדיכאון אחרי לידה

5 בדצמבר 201210 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

בכל בבוקר אני מתעוררת עם קצת כח ושואלת את עצמי האם כוחי יספיק לי היום?

האם יספיק לטפל בה? להאכיל, לחתל, לחייך, להרגיע, להתייחס אל ביתי? האם יהייה לי את הכח להעניק לה את היחס אשר היא ראויה לו היום?

האם יספיק כוחי לטפל בעצמי? לאכול, לדבר לעצמי, לחזק את עצמי, לדרבן, לשכנע את עצמי במילות עידוד לטפח תקוות ושאיפות להאמין קצת שעוד מעט זה יעבור, יגמר, ישתנה?

כאן התחיל המסע המדהים ביותר שעברתי בחיי

מאת : מגלה את עצמי מחדש

11 בדצמבר 20115 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

הכל התחיל אי שם בדצמבר 2008. איך שסיימנו לקיים יחסי מין הרגשתי/ידעתי שנקלטתי. אל תשאלו אותי איך, זה לא קרה לי בהריונות הקודמים. זה קרה לי רק בזה וזה היה מבורך ולא מבורך באותה מידה. ההריון הזה היה מתוכנן, מאוד מתוכנן התזמון פחות. הייתי צריכה עוד חודש להבשיל עם הרעיון, להתרגל אליו, לרצות בו בנשמתי ולא רק במוחי, אבל לא היה לי את החודש הזה.

הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה

מאת : הכי אמיתית

22 במרץ 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

אני כל כך רוצה לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי בימים אלה… ולא יודעת מאיפה להתחיל…אני רוצה לקטר וליילל ולבכות ולהתלונן (בהמשך תבינו שלא חסר על מה…), אבל עם זאת, נמאס לי כבר מלדבר בטון כל עייף ולא מרוצה. אני קרועה בין הרצון לספר בצורה אמיתית מה קורה ואיך אני מרגישה, לבין הצורך (הקיומי לדעתי) לעטוף את הדברים בכל זאת בעטיפה יפה, להיות האם החד הורית שעומדת מול הקשיים בצורה הטובה ביותר ומראה שאפשר, יואו…איך רציתי להיות האמא הזאת…