אחרי לידה

"קיבלתי את החרדה מאמא שלי, קח אותה ממני"

רבים וטובים ממני אמרו לא פעם, שכאשר נולדת אמא, נולדת גם זהות חדשה. מה שנכון נכון. לפני שש וחצי שנים אני נולדתי בפעם הראשונה, כשגאיה יצאה אל אוויר העולם, ולפני שנה ועשרה חודשים (כמעט) נולדתי שוב, במתכונת קצת אחרת, כשגפן הצטרפה לשורותינו.

כולם כבר מדברים על הקושי שמתלווה לאימהות, על הלילות הלבנים, הימים אפופי אופוריה שמהולה בעצבות, שעמום, שמחה, התרגשות, חוויות, אולי קצת דיכאונות וגם טוטאליות מסורה להדגשת החזון – איך אוכל להיות האמא המושלמת?

אני לא המצאתי את האמירה שאמא טובה היא אמא שטוב לה, ובכל זאת, אימצתי חזק לחיקי את הידיעה, מנסה בכל פעם כשעולה לו חצי קושי, להיזכר בה.

כשנה וחצי לאחר שגאיה נולדה, גילתי להפתעתי שכל התחושות הנוראיות שמלוות את לילותיי, בהרבה יותר מאלו שליוו את ימיי (תמיד החושך היווה נקודת פחד גדולה יותר), הם לא אחרות מהתקפי חרדה. אמאל'ה, נשמע מפחיד? מפחיד וחצי.

לאחר מחקרים, קריאות וכתבה לא קלה שכתבתי במו דעותיי, נתבשרתי בצלילות הדעת שאני אכן חווה את הסימנים המזהירים מפני אי שפיות נפשיות, חוסר יציבות, אמא שאינה מתפקדת במצבי לחץ – הלא היא אמא לא טובה לילדיה. אז פגשתי את הפסיכולוג שלי (הוא כבר לא שלי – אך אני מרשה לעצמי להמשיך לפנטז אילולא היינו חיים בעידן של תקציב עגום), הוא אשר הפך את חיי, את עולמי, לקח אותי יד ביד והוביל אותי לצאת אל המסע העמוק שהכיר לי אותי, מזווית שמעולם לא פגשתי או חשבתי שאעז לפגוש.

הדבר הראשון שזכור לי מפגישתי עם אריה, המטפל שלי, היא האמירה התובענית: "קיבלתי את החרדה מאמא שלי בירושה, קח אותה ממני, כדי שלא אעביר אותה לגאיה שלי, אני לא רוצה להיות כזאת יותר, תציל אותי, ותכבול אותי אם חלילה אשתגע".

המסע הלא פשוט הזה הוליד תובנות נפלאות, היכרות מעמיקה שלי עם גבולות הרגש, למדתי שאמהות היא כוח קסום אשר מונע בעזרתן של חלומות, תקוות, שאיפות לעתיד טוב יותר, ובטח שלא באמצעות אבקת קסמים מסתורית, שלהפתעתי הגדולה – כבר אינה קיימת.

למדתי לא להאשים, לקבל את עצמי גם כשאני עייפה, מסמורטטת, אמא שלעיתים מקבלת נזיפות של "משעמם לי – אוף – היום לא נעשה דבר???" של מבטי עגל חורצים מציאות, איזו מן אמא את, למה את כבר לא משקיעה כמו פעם?

אז אני נוהגת לשוב ולזכור – שאמא טובה היא אמא שטוב לה, ולפעמים טוב לי – פשוט טוב לי – לעשות הכל בפשטות, ביתר קלות, להיות רציונלית ולא פנטזיונרית, בעיקר בעיקר כשמדובר באוצרות הקטנות שלי.

למה אני מזכירה את זה לעצמי ? כי דווקא עכשיו, כשנגמרו החגים, החופש תם חלף לו, נותרתי אני, שדודה מכל כיוון, קצת מרחמת על עצמי, אוספת את שבריי ומתגבשת, להיות מי שאני.

עוד אמהות כותבות:

שבריריות החיים/ מגלה את עצמי מחדש

החרדה שלי/ אוסי הורביץ

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

4 Comments

  • Avatar

    יפעת

    הי,
    אשמח לקבל פרטים על הפסיכולוג שעזר.
    ותודה על השיתוף.
    יפעת

    • Avatar

      לימור גריף

      היי יפעת, שלחי אליי מייל עם שמך ותזכורת ואעביר לך פרטים יותר מדויקים עליו. מבלי להצטנע הוא עורר מהפכות חיוביות בחיי ושמו אריה טבעון, ממכון טבעון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ