אחרי לידה,  תחושות מגוונות אחרי לידה

אוכל מוצק כבד עליי

מהרגע שהפכתי לאמא שמעתי אימהות סביבי עסוקות בנושא האוכל.  מה לתת, מתי מתחילים, כמה כדאי, מה מסוכן לתת ולמה.

תמיד חשבתי שזה הדבר הכי לא משמעותי בכל הקטע של האימהות. משהו שולי, טכני וזניח לעומת החוויות הרגשיות העצומות שאני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.

לאחרונה אני מגלה שגם זו חוויה רגשית לא קטנה, ולא פלא שהיא מעסיקה כל כך הרבה אימהות…

אני מודה – קשה לי הקטע הזה של מעבר למוצקים.

כשהתחלתי לחשוב על כל הנושא הזה של אוכל, הרגשתי עצב גדול על כך שהילה לא תישאר תינוקת שלי לנצח. לא תישאר לעוד הרבה זמן מחוברת אלי בחיבור הפיזי הזה שיוצרת בינינו ההנקה. אנשים אחרים פתאום יוכלו להאכיל אותה, וזה לא יהיה "רק שלי". הרגשתי שאני מאבדת שליטה.

הבנתי שאנחנו עומדות בפתחו של שלב חדש. שלב שבו היא עצמאית יותר, תנועתית יותר, פחות זקוקה לנוכחותי הצמודה. מצד אחד זה מאוד מרגש ומשמח. הילדה שלי מתפתחת, גדלה, עוברת לשלב הבא. מצד שני הרגשתי שעד ש"מצאתי את עצמי" כאמא, עד שהסתגלתי לטוטאליות שהחודשים הראשונים דרשו ממני, עכשיו הכול משתנה ואני צריכה לקחת צעד אחורה. להתנתק קצת. לתת לה את החופש ממני שהיא מבקשת.

לא קל.

קשה לי גם עם האחריות הזאת. בעצם האחריות הזאת הייתה כאן מהתחלה, אבל עכשיו אני מרגישה אותה כבדה יותר.

כי עד עכשיו ידעתי שהחלב שלי הוא התזונה האופטימאלית בשבילה. וזה היה קל. לא היו התלבטויות ולא הייתי צריכה להחליט שום דבר בנוגע לנושא הזה של אוכל.

ועכשיו – אני נתקלת בכל כך הרבה התלבטויות… מתי להתחיל, עם מה להתחיל, להקפיד על אורגני או לא, לתת לסבתות יד חופשית או להציב סטנדרטים נוקשים.

וכל כך הרבה דברים שנשמעים לי מאוד הגיוניים ובריאים, כמו לשבת יחד סביב שולחן אוכל, לא לאכול מול הטלוויזיה, להציע לה כל מיני דברים במקביל שתוכל לבחור מביניהם, לא להתעקש על מה שלא בא לה לאכול, דורשים ממני כל כך הרבה הסתגלויות ושינויים…

ומה? מעכשיו אצטרך לבשל כל יום ארוחת צהריים בריאה? לא תמיד בא לי… וצריך ללמוד לבשל המון דברים חדשים…

כבר חוויתי כמה פעמים את התסכול שמגיע עם זה שהיא לא מעוניינת לאכול משהו שהכנתי (במיוחד בשבילה, כי אנחנו לא ממש אוכלים דייסות בבית הזה…). החלטתי שאני לא מכריחה, אבל זה קשה כי בכל זאת – הכנתי וטרחתי…

יש בי גם איזה שמץ של שמחה וגאווה על כך שבינתיים היא לא זורמת עם הטעמים החדשים. כנראה שהחלב שלי כל כך טעים וכיף לה לינוק. ועם זאת, דאגה גדולה שאולי היא לא מקבלת את מה שהיא צריכה מבחינה תזונתית.

ומעל לכל יש בי רצון גדול להאמין שהטבע יודע מה הוא עושה. שאם לא בא לה אז יש סיבה טובה שהיא יודעת אותה כנראה, ושאני צריכה פשוט להמשיך להקשיב לה, כמו שעשיתי עד עכשיו בכל נושא, וזה עבד לנו.

האחריות הגדולה הזאת, להכיר לילדה שלי את האוכל שהיא תאכל במהלך חייה, לעשות את זה בדרך שתגרום לה לאהוב אוכל, ליהנות מהחוויה, לא לפתח רגשות שליליים בעניין הזה, זאת רק הקדמה לכל שאר הדברים שמחכים לי בהמשך הקריירה האימהית שלי.

ההתנסויות אחרונות האלה גרמו לי להביט אל העתיד, לחשוב על חינוך, על לימודים, על משמעת, על הרגלים נכונים…

יש לנו דרך ארוכה לפנינו.

 

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

6 Comments

  • Avatar

    נטע רותם ימניצקיי

    שירה,
    אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אנחנו נמצאים כרגע באותו שלב, ואמנם אני לא מניקה הנקה מלאה, אבל עדיין עצוב לי הוויתור ההדרגתי הזה על התלות בציצי.
    קורה למשל שאני אוספת אותו מהמשפחתון ומתה כבר להניק (גם הציצי כבר גדוש וכואב) והוא פתאום לא רוצה! מעדיף את הפירות שלו… אז מצד אחד ברור שאני שמחה שהולך לו טוב עם המוצקים, אבל מצד שני – אני ממש עצובה על כל שההנקות הולכות ופוחתות. אני יודעת שאני אתגעגע לזה.

  • Avatar

    שירה פלג

    וואו, כאילו קראת את המחשבות שלי – מדהים. אני מניקה כבר 9 חודשים ואתמול "ירדו" עלי בטיפת חלב שהוא עדיין לא אוכל מוצקים ודיברו על הסיכונים…ואני צריכה להכין לו בנפרד, לאחים שלו בנפרד, ולי ולבעלי דברים נוספים…והוא פשוט לא מתלהב מזה. אין ספק שזה מלחיץ…כתבת מדהים!!!

  • Avatar

    יפית רכס אפוטקר

    אנחנו לא מתנתקות
    אני כל כך מבינה אותך ואני אומרת שעם כל תינוק נולדת אמא ועם ה"תפקיד" מגיע שק של חששות ופיקפוקים.
    אני מניקה את ילדיי שנתיים ולכן אני חוזרת ואומרת מעבר למוצקים רק אומר שהקטנה יכולה להתמודד עם העולם ומה שהוא מציע לה ואת עדיין נמצאת כעוגן למענה
    תהנו מכל השלבים שבדרך
    יפית

  • Avatar

    נגה שכטר

    היי שירה,
    אני כל כך מבינה את התחושות!
    אני בדיוק באותה נקודה, וזה די הזוי שבערוץ 10 יש ממש עכשיו פינה על מתן מזון מוצק לתינוקות!

    אני גם מרגישה שהקטנה "מתנתקת" ממני עם המעבר לרסקים, ואני גם די רוטנת כל פעם שאני צריכה לטחון לה במיוחד.
    יש כאן גם פרדוקוס כי זה גורם לי לרצות שתגדל יותר מהר ופשוט תגיע לשלב שהיא יושבת, ואפשר להניח לפניה כמה חתיכות של אוכל והיא שפוט תאכיל את עצמה!

    כאשר ההיהרורים האלה מגיעים אני קצת מצטערת שאין לנו כלב, כי אם עכשיו הרצפה נראת כמו שהיא נראת, מה יהיה עוד חודש-חודשיים??

  • Avatar

    אמא במשרה מלאה

    אני כל כך מזדהה עם כל מה שרשמת…איך בכלל עוברים את השלב הזה ונשארים שפויים??!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ