"וזמן לעצמם יש להם" ? על התפרקות הזוגיות

מאת :

11 בנובמבר 2011 | 12 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

"וזמן לעצמם יש להם?" שאלתי סבתא לשלישיה שבדיוק חזרה מתורנות ב"מפעל" של הזוג עם השלישיה. היא הביטה בי עם סימן שאלה בעיניים.

זו לא הפעם הראשונה שאני שואלת את השאלה הזו. וזו לא הפעם הראשונה ששאלתי פוגשת סימן שאלה.

"זמן לעצמם יש להם?" זו שאלה שצריכה להיות על סדר העדיפויות הציבורי מערכתי, אם יש עניין להוריד את רמת הגירושין. אם יש עניין  שליותר ילדים יהיו זוג הורים יחד, ולא לחוד.

המערכת הזוגית שזקוקה לזמן, לדלק, ולתשומת לב- פוף! נעלמת כלא היתה ברגע שמגיע הצלע השלישית. האישה הופכת לאימא. הגבר או בן או בת זוג הופכים למכונת הכסף. ויש מפעל. זו מייצרת אנשים, וזה מייצר כסף כדי להאכיל אותם. מגדל/ת הילדים שוהה בדרך כלל בסביבת הבית – המפרנס/ת- בסביבה הציבורית. ככה תמיד היה. אבל הזמנים משתנים. פעם האישה היתה מכונת לידה ורכוש של הגבר, ובתור כזו באמת לא חשוב מה היא מרגישה. "אישה טובה עושה רצון בעלה".

על כן, רוב המערכות שנוצרו ועדיין מנוהלים על ידי גברים וסדר יום גברי, אינן מותאמות למהפך האל -חזור שעובר על זוג ברגע שהוא הופך למשפחה.

הזווית שמעניינת אותי בתערוכה "התפרקות" היא ההשפעה שיש לתהליך הריון לידה הורות – על הזוגיות. בהרבה מקרים זוהי טלטלה כלכך קיצונית למערכת הזוגית, שהיא לא שורדת אותה ומתפרקת. כן, יש סטטיסטיקות למי שמחפשת. יש אפילו מחקר שמוכיח שכניסת יצור חדש למשפחה מזעזעת את כל הפרמטרים בחיינו – לא משאיר כמעט דבר על כנו.

התפרקות זו יכולה להתרחש אחר שנים, אבל הסדק הראשון ורציני קורה עם רעידת האדמה הזו והקרע שנוצר בעקבותיה. אם אין איוורור של הכאבים ואכזבות של התקופה הזו, אם אין דיון עליהם- אם אין התבוננות בהם וקבלה דרך חמלה של הנ/סיבות שהם קרו- הסיכויים לשרוד את התקופה הזו קלושים. בכל מקרה, התקופה הזו משאירה סימני מתיחה רציניים על רוב הקשרים.

"למה אני מספרת את זה?" "האם זה לא יפחיד אנשים לעלות על הקרוסלה הזו ששמה משפחה?" שואלים אותי רבים.

אם לאמן חיילים למלחמה שעוד לא קרתה, ובעזרת האל והאלה גם לא תקרה, זה להפחיד אותם מהמלחמה? אז כן, זה להפחיד. נכון שהדימוי אולי בעייתי, אבל יש בו מן האמת. מלחמה זהו מאבק אכזרי על חיים ועל מוות. הבאת חיים לעולם זהו מאבק על חיים,הכולל מוות לאישה. "לא ידעתי שמתים מזה" אמר בעל בהלוויה של בת זוגתו שמתה בזמן לידה. נשים מתו ומתות מזה, עוברים מתים מזה. בואו לא נייפייף את זה.

הפער הנוראי הזה, בין החגיגות הטבעיות לכבוד כניסת החיים החדשים לעולם, לבין ההתעלמות מהמאבק והדרך שאישה עושה, בטח בלידה הראשונה, בין 'פוצי מוצי' ו'מזל טוב' לבין גוף שנקרע לגזרים, זהו אותו פער שחש חייל שחוזר משדה הקרב אל תל אביב החוגגת. 'אני עובר/ת מלחמה וכולם חוגגים?'

אני משתמשת בדימוי מתוך עולם הצבא מכיוון שברצוני לתקשר את הנושא לשפה שמוכרת על ידי כולנו, ובמיוחד על ידי גברים. הפער הזה מחרפן ויוצר, בין היתר, הלם קרב.

בימינו קוראים להלם קרב של האישה דיכאון אחר לידה. גם הלם קרב וגם דיכאון אחר לידה הינם לדעתי תגובות נורמליות לגמרי למציאות לא נורמלית.

אני מכירה שני סיפורי גירושים שהקרע בין האישה לגבר החל את דרכו בלידה. ועוד שני מקרים בהם האישה אחר לידה שקעה לדיכאון התאבדותי, ובן זוגה, בעלה, אהוב ליבה, אדם מקסים ונפלא, לא ראה אותה ממטר.

איך זה שהאדם שהכי קרוב אלינו, זה שאוהב אותנו אהבה גדולה, שאנו אוהבות- כמעט ולא נמצא איתנו בתקופה כלכך משמעותית בחיינו (לאחר הלידה) וגם לא רואה כשאנחנו מנהלות רומן רציני עם המוות?

אדבר על הנושא ביום רביעי הקרוב- 16 לנובמבר, בגלריה גל-און בתערוכת "התפרקות". רחוב יהודה הלוי 78-81 תל אביב. בחצר הפנימית. שעה 20:0. נא לאשר השתתפות בטלפון :5603222 03  הכניסה חינם.

 שירה ריכטר– אמנית רב תחומית ואקטיפמיניסטית  www.shira-richter.com

ריווירה: הכל נפלא, אבל מלאכותי. זוג מושלם מפלסטיק יושב ליד אגם כחול מידי המזכיר את נוף ים המלח- שזה המקום הכי נמוך על פני כדור הארץ, בו ארע השבר הסורי אפריקני הגדול. זוג יפה ומושלם, לא מודע לרעידת האדמה המחכה להם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד אמהות כותבות:

לדבר איתי/ שיר

כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף

מדברת לקיר| תקשורת זוגית אחרי לידה/ רותי שלו

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

12 תגובות ל- “"וזמן לעצמם יש להם" ? על התפרקות הזוגיות”

  1. שירה, תודה שכתבת את הדברים. מישהי צריכה להגיד אותם !

    רוצה להתייחס לשני דברים שכתבת.
    האחד, הוא שמחקרים מוצאים את מערכת היחסים הזוגית כאחד המנבאים המרכזיים לדיכאון אחרי לידה וחשוב לדעת את זה. כשמערכת היחסים לא טובה, מפרגנת ותומכת, יש סיכוי גבוה יותר שהאישה תתמודד עם דיכאון אחרי לידה.

    השני, זה משהו שאני תמיד מוצאת את עצמי לא יודעת איך לנהוג לגביו..
    כתבת: "הפער הנוראי הזה, בין החגיגות הטבעיות לכבוד כניסת החיים החדשים לעולם, לבין ההתעלמות מהמאבק והדרך שאישה עושה, בטח בלידה הראשונה, בין 'פוצי מוצי' ו'מזל טוב' לבין גוף שנקרע לגזרים, זהו אותו פער שחש חייל שחוזר משדה הקרב אל תל אביב החוגגת. 'אני עובר/ת מלחמה וכולם חוגגים?'" ואני מזדהה עם זה ברמות קשות.
    יחד עם זאת, כשאני מדברת עם נשים אחרי לידה, אני אומרת להן: "מזל טוב !!". יש פער בין הכתיבה שלי והעשייה שלי לבין מפגש ראשוני עם נשים, שאני לא יודעת מה באמת האישה עברה. אולי היא לא מרגישה ככה ? אולי היא לא עוברת את הדברים הללו ? אולי היא לא רוצה שנדבר על זה ?
    במרחב הציבורי, כמו באתר, ברור לי שאנחנות חייבות, פשוט חייבות, לדבר על זה. במרחב הפרטי, אני מרגישה שאני לא כל כך יודעת.
    אשמח לתובנות 🙂

  2. לימור- תודה על הבמה.
    זו שאלה מעולה.
    לפני חודש פגשתי אישה בהריון מתקדם בארוע חגיגי. איני מכירה אותה. אמרתי לה- "תראי, אני מתעסקת עם הנושא הזה וקחי את הטלפון שלי לכל מקרה. יש אצלי הרבה מידע- אם את רוצה, אני כאן". כי באמת- אולי זו חוויה שלה תהיה נפלאה.?

    אין לדעת. אבל לסמן "אני כאן, ויש הרבה מידע בנושא לכל כיוון" אני חושבת שזה חשוב.

    ועוד משהו- לפעמים הצד החיובי של החוויה עוצמתי כלכך – שגם אז היא מרגישה שאף אחד לא מבין כמה זה עוצמתי וחיובי ונפלא- כלומר לכל כיוון – החוויה הזו היא משהו שחשוב לסמן. ולסמן באופן רציני.

  3. שירה הרסת אותי עם הפוסט הזה, מילים כדורבנות!
    דווקא היכולת שלך להגיד את הדברים כמו שהם בלי להתייפייף ובלי להתנצל בלי סוף על הקושי הזה ממש עשתה לי טוב עכשיו.
    תודה לך

  4. רינת הגיב:

    היי שירה,
    נכון שהתיאור שלך למצב (הקמת משפחה) הוא קצת בוטה ומפחיד אבל מה לעשות האמת לא תמיד ורודה וזרועה בשושנים….
    כל הכבוד! יישר כח!

  5. אילונה צייטלין הגיב:

    ממש כאב לב שזה מתקיים במרכז… לא יהיה איזה סרטון ב-YOUTUBE? זה משהו שכדאי לחשוף ולהפיץ כחלק מהעזרה הקיימת…
    הכתבה פשוט מקסימה!!!

  6. "זוג מושלם מפלסטיק יושב ליד אגם כחול מידי "
    רעידת האדמה לא נוצרת יש מאין, ביום הלידה – היא נוצרת כשהאיש מסתכל שמאלה והאישה מסתכלת עליו. היא מתרחשת כשאין שיחה ריגשית, לפני ואחרי הלידה.
    היא מתרחשת כשהזוג מתעלם מדברים קטנים בדרך שהיו אמורים להיות נושא לשיחה – כמו ההתעלמות וההתכחשות לצבע "הכחול מידי" זוג מושלם מפלסטיק – מתרסק מול דם הלידה, עומס הטיפול, חוסר ההתכוונות זה מול זה – כי אחרי הלידה הרבה יותר קשה להיות מושלמים!
    דנה שלמון

  7. אהבתי את המילים "כי אחרי הלידה הרבה יותר קשה להיות מושלמים".

  8. נורית טל-טנא הגיב:

    אני בנדודי שינה של חודש תשיעי אז יש לי זמן לקריאה באמצע לילה. לפני שאכנס לקריעה הפרטית שלי…שחרנ כתבת נהדר, מדויק, חבל שלא התאפשר לי להגיע להראצה. הכרחי שמאמרים, דעות, כתיבה כזו תצוף על פני השטח.

  9. קלרה הגיב:

    תודה שאמרת את זה כמו שזה.
    בארוע למשפחה המורחבת, כשהבן שלי היה בן חודש, הרגשתי בדיוק כמו החייל שחוזר מהמלחמה ומתקשה לתפוס שהעולם המשיך כרגיל.ושאין לי איך לתווך את המציאות שלי לאף אחד.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם יש קשר בין דיכאון אחרי לידה לבין אפידורל?

מאת :

28 במאי 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, מבט מקצועי, תחושות מגוונות אחרי לידה

דיכאון אחרי לידה אפידורל הריון תינוקות משפחה

אני רוצה להתייחס למחקר שפורסם היום ב'ידיעות אחרונות' המציג קשר בין קבלת אפידורל לבין התמודדות עם דיכאון אחרי לידה.  

דרך ממצאי המחקר, שנעשה בבית חולים בילינסון וממצאיו התפרסמו היום (ב') בעיתון, אפשר להבין את מה שלא נכתב שם אבל ידוע- יש קשר בין הפער שנשים חוות בין הפנטזיה למציאות לבין קושי רגשי ודיכאון אחרי לידה.

אני אמורה.

מאת :

16 בינואר 20133 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות

אני אמורה להיות יותר סבלנית

אני אמורה להאכיל כל 3 שעות
אני אמורה לעשות טקס שינה
אני אמורה להחליף לה חיתול אחרי כל האכלה

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת :

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.