מעולם לא הייתי טיפוס עמוס חברות, תמיד נדדתי בין קומץ של חברות טובות, כל אחת במידתה, שהתחלפו, התעגלו והתמזגו חייהן בחיי עם השנים, עם הלידות, התפתחויות ובעיקר אימהות.
כשהפכתי זהותי מרווקה – נשואה לאמא, העניין החברתי הפך לאישו מרכזי בחיי. חשתי צורך בשיתוף, באחווה, שמא אומר האחווה הנשית, רציתי להקשיב וללמוד, להעביר את מה שעומד בליבי לאחרות ולהפך, ליצור מערכת מאוזנת של קחי ותני שבדרך כלל מפרה ומלכדת.
הסיטואציה שבה נמצאתי לאחר הלידה הראשונה, בה עברנו להתגורר במקם חדש ועזבנו בלב שבור את תל אביב הגדולה, לא נתנה לי מנוח. הסתובבתי לבדי, מדדה בין קניונים לא מוכרים, גינות ופארקים חדשים, טיפת חלב, רופא הילדים, כשתיק על גבי, שדיי מלאים בעונג חלבי ותינוקת קטנה דבוקה בנשימותיה ולנשימותיי.
כעבור שנה גיליתי חברה טובה שלי, ובדם, יזע וגם קצת דמעות נבנה לו מעגל חברתי, חברותי, נשי ואוהב, לאט לאט הצלחתי להרים את ראשי מעולם הינקות ולהיזכר במי שאני, אישה.
הבדידות בטח מאפיינת אמהות נוספות
לא משנה כמה טלפונים הרמתי לחברותיי הרווקות או אלה הנשואות שעדיין לא חוו היריון ולידה, הקושי היה גדול מתמיד, הרגשתי שרק מי שנמצאת במצבי יכולה "להבין אותי". אני יכולה לומר בראש מורם, שנלחמתי על לא מעט קשרים בחיי בטענה ש"אני לא מוותרת עלייך בכזו קלות", ולבסוף (למעט חברת ילדות אחת טובה שהקשר שלנו כל כך מיוחד ובלתי שביר) התייאשתי, הרמתי ידיים ונכנעתי למציאות. יש קשרים שנועדו ויש כאלה שאינם, אז שקעתי בהבנה שהבדידות הזו, שכל כך אפפה אותי, מאפיינת בטח אימהות נוספות כמוני, שאולי אני לא כזו ווירדית שעסוקה בזמנה היקר במציאת קשרים חברתיים חדשים.
עלתה בי לא פעם המחשבה: האם אני קצת אובססיבית בנוגע לחברותיי? מאז ועד היום התערבבו להן כמה שנים טובות, בהן התגבשו דעותיי על חברותיי ודעותיהן עליי. דברים השתנו, השתפרו מכורח המציאות ומכורח תהליכי ההתבגרות שאנו חווים כל הזמן.
בערב חמישי האחרון ארגנתי מעגל העצמה נשי אצלי בבית (מזה כשנה אני מנחה מעגלי נשים, תוך שימוש בכלי מדיטציה ודמיון מודרך, עבודה עם מיני קלפים טיפוליים – ואני מאוד נהנית מזה, אספר על זה בהזדמנות…). זו הייתה הפעם הראשונה שאירחתי נשים מהכפר, אצלי בבית. בדרך כלל אני נוסעת, מטיילת (שעה של נסיעה ברכב היא זמן איכות מצוין שלי עם עצמי), ובפעם הזו, במעגל הפרטי והאינטימי שלי, חשתי התרגשות עצומה. חוקי מרפי חלו במלוא כוחותיהם וגפן שלי, שבכל ערב עד השעה שמונה וחצי כבר מרוחה כפיתה מדושנת במיטתה, משכה את שנתה ואת עצביי, עד לשעה תשע וחצי כמעט…. אז התחלנו באיחור שלא אופייני לי.
הרגשתי מחוזקת, מלאת ביטחון ואנרגיה
הזמנתי חברות/מכרות, קרובות יותר ופחות לטעום קצת מהעשייה החדשה שלי, במטרה חיובית שתיפתח הדלת אל היח"צ הטוב והמוכר – מפה לאוזן. ואכן הערב היה מוצלח, מרגש, מעצים, עם גילויים חדשים, מסרים ותקוות. ההפתעה הגדולה שליוותה אותי, להבדיל מערבים אחרים, היא תחושת בדידות מאידך ותחושת העצמה מגיסא.
בתחילת הערב חשתי רחוקה מאוד ואף בודדה במערכה, שכן אף חברה קרובה של ממש, זו שבאמת מכירה אותי, את דרכי, את עקרונות האימהות שלי, את חוויותיי כילדה-אישה-אמא, לא הייתה בסביבה, ויש לומר שמעט נלחצתי מזה (מי שמכירה אותי גם יודעת שביתר קלות יכולתי להישאב למקום הנעלב והרגיש – שחברותיי לא מכבדות את דרכי החדשה – אך מה לעשות – התבגרתי), וכחצי שעה לאחר שהתחלנו במעגל החווייתי, גיליתי תחושה שונה. כבר לא הרגשתי לבד, הרגשתי מחוזקת, מלאת ביטחון ואנרגיה.
הסתבר שאף אחת מהסובבות לא באמת הכירה טוב את זו שישבה לימינה או לשמאלה, למעט היכרות בסיס והנהוני שלום סתמיים. אז נפרץ הפתח לשיתוף, לגילוי ולהעצמה, הכוח שמחבר ביננו מאז ומעולם עשה את שלו. הערב הזה, עזר לי לגלות חברות ישנות – חדשות, הופתעתי מחברה שלא פגשתי שש שנים אחורה ומפגש מחודש ומקרי החזיר אותה לחיי, כשהיא מופתעת מדרכי ואני המומה מדרכה שלה. יש הפתעות בחיים לא?
הכי חשוב (לי בכל אופן), להעביר את המסר שהבדידות היא לא עקב אכילס אישי של אף אמא, היא תחושה המונית שמלווה חלק גדול מאתנו, ומי שתיפתח, תרצה, תשתף, לא משנה באיזו מסגרת היא תבחר, עשויה לגלות הפתעות, תובנות ואפילו חברויות חדשות. נכון שכילדות תמיד האמנו שחברות היא לנצח, נכון – החברויות הטובות לא יפלו גם בעוד המוני שנים, עצם הפיכתנו לאימהות – לא נלקחת מאתנו הזכות החברית, האוהבת, התומכת, נהפוך הוא, כעת אנו זקוקות לה יותר, צאו משגרת פיפי, קקי, טיטולים, הנקות, גמילות ואלוהים יודע מה עוד, ותקדישו מעט זמן גם לילדה שבכן.
אולי גם יעניין אותך לקרוא את:
רוצה חברוּת? על בדידות אחרי לידה / אמא ענבר
נשארתי לבד/ שירה דרוקר
חברות/ניצן רדזינר
מוקדש באהבה לחברותיי החדשות/ שירה דרוקר
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה