כולם רוצים ממני אהבה

מאת : לימור גריף

3 בנובמבר 2011 | 8 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כולם רוצים ממני אהבה. תרתי משמע וכפילותיה. האימהות אכן גרמה לי להכיר את עצמי קצת יותר מקרוב, לאהוב את עצמי, לא פעם גם להיגעל (לילות בהן הייתי נזכרת לפתע, שפשוט שכחתי להתקלח) בשל העייפות המכניעה.

כשגאיה שלי נולדה, מגעה של תינוקת רכה נחה בזרועותיי עורר בי תחושות של חמלה, אהבה, אמפתיה, סימבוליקה והמון רגש נשי, שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה. הבנתן?

לגאיה יש אבא מדהים, תעזבו שהוא חתיך הורס וסקסי, שאותו קצת שכחתי, שלא במתכוון, פשוט הייתי כל כך מכורה, לריחות, לטעמים, לקולות הקטנים, לכל חמשת או ששת חושיי, שעבדו שעות והמריצו כל נימי נשמה בליבי. התעשתי וחזרתי לחיים. עם גפן שלי לא חזרתי על אותה הטעות והשתדלתי לאהוב אות כולם, שלא נאמר במידה שווה, אך בהגינות הולמת.

אבל מה לעשות שאני כל כך עייפה? לא מעט מומחים ימצאו פתרונות של תזונה נכונה, שעת שינה ביום, עזרה של סבתות ודודות (שלי אין בכלל ולמדתי לחיות עם זה באהבה – רק שאף חברה לא תתקשר לספר לי שהיא מניחה את הבנות אצל אמא שלה כדי לעשות קניות "בשקט"), שהוכיחו את עצמן כעצות מועילות יותר או פחות. אך כמוני כמוכן – אני כל כך עייפה, מותשת, יש ימים בהם אני מתעוררת מלאת אנרגיה, כמעט קוסמית, מוכנה לכבוש את העולם, ולקראת השעה 17:00, אני נאלמת דום, לא יכולה לשמוע עוד הברה, צעקה, צחוק מתגלגל או מחשבה על האמבטיות וארוחת הערב הקרבות.

יש ימים בהם אני יותר ויש ימים בהם אני פחות. אני מתקשה להסביר לבני המשפחה שלי (רובם ככולם – בעלי ושתי בנותיי) שאני מתקשה לחלק את כל תשומת ליבי בין כולם באופן כמעט פרדוקסאלי, ורק המחשבה גורמת לי לעייפות יתר, שלא נחוצה לי בכלל.  

אחת מהאמירות הקולניות שהפכה לחציה לעג חציה בדיחה היא לא אחרת מאשר: "תפסיקי כבר עם העייפות הזו, היא מוגזמת", דותן לפעמים מוסיף: "לכי לרופא ותבדקי את זה, זה כבר לא נשמע לי הגיוני" (ואז אני מזכירה לו שלאדם חרדתי לא אומרים רופא או מזכירים מחלות). גם גאיה רמזה לי בשבוע שעבר: "אמא, אני יעשה שיעורים, ואת תנוחי קצת, כדי שאחר הצהריים לא תהיי כל כך עייפה…."

מישהו מוכן להגיד להם להניח לי? אני פשוט רוצה לנוח, למה מיד מקטלגים את מי שעייף לפחות בסדר, לחולה, אולי לא שפוי או חלילה לוקה בדיכאון? למה סובביי האהובים לא יכולים פשוט להבין שאני רק רוצה לנוח?? שתשומת הלב שמתחלקת בין כולם היא זו שמעייפת?

אני גדלתי בבית שבו לדמות האימהית היה מקור של כוח, עוצמה, אולי גם מעט שליטה (זה ביחד עם חרדות – תמיד כמתנה לחגים), ואני אמא כזו, לא מתביישת, אוהבת לשלוט, לדעת, לנהל את הענייניים. בינינו, כולנו יודעות שמתפקידנו לאחוז בשתי ידינו את הכוח, וכולנו גם חייבות להזכיר אחת לשנייה וגם לבני זוגנו וילדינו, שאם אנחנו לא ננוח, מי ינהל את העולם?

עוד אמהות כותבות:

אמא מתקלחת עכשיו / שירה דרוקר

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

הדרך למימוש עוברת במספרה / סשה חזנוב

ואיפה אני בתוך האמהות? / ליטל גרין

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

8 תגובות ל- “כולם רוצים ממני אהבה”

  1. תמר קלר הגיב:

    לימור יקרה,
    אכן מנוחה היא המפתח להרבה רגשות אחרים נלווים ועם זאת אין חוקיות בתחושות וכוחות.
    לכן ,נוחי ונוחי הרבה. קחי לך אפילו יומיים שלושה רק לעצמך במקום אחר ותשני. ובשגרה ובשוטף תפני לעצמך "חלונות זמן" של שינה קבועים.
    לאחר מכן , אני מציעה לבדוק את הענין על פרק זמן מסויים שאת ורק את תחליטי מהו וכמה הוא. אם עדיין תרגישי מותשת ברמות של "דום" כפי שציינת אז תוכלי לבדוק ערוצים נוספים כמו שמן הסתם כבר הוצעו לך.
    הריון ,לידה, גידול ילדים -כל אלו כרוכים בהרבה משאבים (זמן, כוח פיזי, ועוד )ומשנים לנו את החיים מקצה לקצה ,עובדה זו כשלעצמה יכולה להיות מאוד מתישה.

  2. היי לימור,
    משתפת משהו מהבוקר שנראה לי קשור.
    הבוקר, בדרך לגן, אמרתי לבן שלי (בן ה6):"אתה יודעת, אני מרגישה שבי חלק בגוף שממש עצבני, כועס, חסר סבלנות.. אני ממש מרגישה אותו. ואתה יודע מה ? עכשיו כשאני מספרת לך, אני שמה לב שהוא ממש עייף"
    ואייל בתגובה: "אז למה את לא הולכת לישון?"
    אני: "כי תכננתי ללכת לאוניברסיטה ולהתקדם בעבודה שאני צריכה להגיש.

    המשכתי לאוניברסיטה, לא היה מקום חניה באופק, גשם שוטף ואני בלי מטריה. עצרתי בצד, נשמתי וחשבתי לעצמי מה אני צריכה עכשיו שיכול לעזור לי, משהו כזה שקשוב יותר לגוף שלי.

    הסתובבתי והמשכתי לכיוון שבחרתי.

    הגוף פשוט מדבר: לנוח, לנוח. מה האפשרות להעניק לו את זה ?

  3. מיכל הגיב:

    קודם כל – חיבוק. כזה ענקי, של מישהי שכשהיא עייפה יכולה להתפוצץ על כל העולם.
    אז קודם כל הסביבה שלי, כולל בן זוגי שיכול לחיות על 4 שעות שינה ומעולם לא הבין את האהבה שלי לשינה ארוכה וטובה, למדו פשוט לחיות עם זה גם אם לא להבין. לדעת שאם אני עייפה, אני אומללה. נקודה. בלי להסביר, בלי שיבינו, בלי שיתחברו לזה. ככה אני וזהו. נ-ק-ו-ד-ה.
    לימדתי גם את ביתי בת ה-3.5, שגם היא כמוני, להיות מודעת מגיל צעיר. היא יודעת לומר שהיא עייפה, שהיא צריכה שיתנו לה קצת זמן שקט לבד. היא יודעת לומר, כמוני, שזה מתסכל אותה שהיא רוצה לישון עכשיו ולא יכולה. זה גם עוזר לה לתמלל את התחושות שלה וגם נותן לגיטימציה בשיח של הבית לתחושות שלי – עוד יותר.
    וחוץ מזה – לישון. כמה שיותר. גם לי אין עזרה של משפחה, אני מביאה בייביסיטר. בימים שאני חוזרת מהעבודה קרועה אני בודקת איתה ואם היא זמינה, היא עם הילדים ואני שמה ראש שעה. מעדיפה לפעמים אפילו להגיע לעבודה ממש מוקדם, כדי לחזור מוקדם ולנמנם במיטה חצי שעה לפני שמוציאה את הילדים מהגן. נכון, הייתי יכולה גם להוציא אותם יותר מוקדם אבל ככה יש לי כח ואנרגיה וחשק.
    ושוב – חיבוק

    • מיכל, איזו מלכה את על ההתנהלות !
      מאוד מאוד מזדהה עם "כשאני עייפה אני אומללה" וגם בעלי ישן איזה 4 שעות בלילה! את יכולה לתאר איך היה לי אחרי הלידה..
      וכמה הייתי צריכה לעבוד על הביקורת הפנימית הבלתי פוסקת על כך שאני צריכה לישון.. זה הרגיש לי כזה מפונק. עדיין לפעמים עולה חלק כזה בתוכי..
      תודה !

  4. כרמית הגיב:

    היי לימור

    קודם כל את כותבת מקסים ואני מאוד מבינה את תחושת העייפות שאופפת אותך,
    מה שהיה לי קשה להבין זה האם מדובר בעייפות פיזית- זאת אומרת אם תשני עכשיו מלא שעות (הלוואי!) זה יעזור לך?
    או שמא מדובר על עייפות של שגרה? של עומס יומיומי? של כובד האחריות שלנו כאימהות?

    הייתי מציעה לך קודם לחשוב מה מקורה העייפות ולשאול את עצמך מה יעזור לי?/מה ייתן לי מרץ?

    ברגע שתדעי את זה הדברים יסתדרו לקראתך.

    בהצלחה, חיבוק ענק
    כרמית

    • היי כרמית, מתחברת,
      רק שנראה לי במקום לחשוב על זה כדאי לישון על זה :). רק אחרי תקופה של שינה טובה אפשר להקשיב לגוף ולבדוק אם החוסר או לא רק פיסי

  5. כשאני עם משפחתי- כל האנטנות שלי מתנועעות כלפי חוץ- להיות קשובה למה שקורה בחוץ. אצלהם. וכמעט ואיני שומעת את הקול הפנימי שלי – המצפן שלי. גם אם כל אחד עסוק בשלו- אני בקשב מלא. כמו להיות בסטנד ביי כדיילת או כחייל או כעיתונאי- כל רגע משהו יכול לקרות. ולא מדובר בציפייה לאסון, כי לא על זה אני מדברת. מדובר בסוג של קשב אימהי. מדובר בעיניים בגב. וזה חלק ממני. וזה שוחק. עשר מנועים עובדים בו זמנית.

    אתמול לדוגמא, הילדים הלכו לישון, והייתי גמורה מעייפות. ולא הבנתי למה. (הילדים כבר בני 10) ואז במקום ללכת לישון בתשע בערב, ישבתי רגע.
    ועוד רגע.
    היה שקט.
    ועוד שקט ועוד שקט.
    ירד גשם.
    שמעתי את הגשם.
    שמעתי את הגשם נושם.
    שמעתי את עצמי נושמת.
    משהו- איזו חייה התחילה לזוז בתוכי. אהה- זו אני.
    אט אט ובהדרגה התשישות עזבה אותי. יכולתי לשמוע את עצמי. והתעוררתי.

    טיפול בילדים -במיוחד קטנים- דורש מהמטפל/ת לחשוב מאה קילומטרים בשעה. דורש לחשוב קדימה, לפענח תנועות גוף, לתכנן, לתרגם מה שאנו רואות, ולחפש ולבחור ולברור מילים או מעשים נכונים. טון דיבור מתאים. ושוב לתרגם- לשפה של הגיל שלהם. מה יתאים? מה לא יתאים? כל זה עובר לנו בראש. אסור להגיב באופן "ספונטאני" כי אנו לא מול שווים. מי שסופרת את כל המיליוני מיליונים של פעולות שאנו עושות/ים -גם מנטלית וגם פיזית – כשאנו עם ילדים -לא יופתע שאחד מתוצרי הלוואי הינו- עייפות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מחשבות על התנהלות עם תינוקות, השלכות לעתיד והנקה

מאת : ורד לב

11 במרץ 20118 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

איזו מדהימה היא ההנקה שמאפשרת את כל הדברים האלה, הרבה מעבר לאוכל, כמובן. בזמן האחרון, כמעט כל יום יוצא לי לדבר עם מישהי על כך שהנקה נועדה מראש לשמירה על רמת החיסוניות של הגוף ולא כאוכל. תפקידה כאוכל הגיע יותר מאוחר…

ואנחנו יודעות שההנקה מאפשרת עוד כ"כ הרבה דברים אחרים: מגע, חום, בטחון, חימום/ קירור, אי של שקט בסביבה רועשת, תמיכה במעבר בין שינה וערות, עזרה ביציאות ובעיכול ועוד ועוד.

איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?

מאת : עטרת ליפשיץ

20 בנובמבר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

בדרך כלל אנחנו לא יודעות או יותר נכון לא מודעות. כאשר לקשר אין אופי של מכות פיסיות והאלימות מתבטאת באופן מילולי, נפשי או כלכלי קשה מאוד להבין כי את נמצאת במצב של אלימות. קשה מאוד לשייך את מה שעובר עלייך לתופעה הקשה הזו – מצב של אלימות במשפחה. הקשר בדרך כלל משלב צדדים טובים מאוד שנשברים באופן פתאומי בהתפרצויות זעם או במילים הרסניות. כל אלה נשזרים אחד בשני בדרך מניפולטיבית מאוד שמופעלת עלייך ומקשה עלייך להבין שאת במצב כזה.

"איייייריייי, תנשום בשביל אמא!"- סיפור לידה טבעית

מאת : אמא תום אלרון

22 בנובמבר 20104 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

לקראת הסוף התגבשה ההחלטה לעשות לידת בית, במיוחד אחרי שעשינו סיור בלניאדו, שם אמרה המיילדת בסיור, שהיא לא מודיעה אם היא מתכוונת לחתוך אלא פשוט חותכת (חתך חיץ), וזה נראה לי קצת מלחיץ…
החיפוש אחר מיילדת בית החל, ישנן סך הכל 15 מיילדות בית בישראל, ובאוגוסט כולן עמוסות / עסוקות / בחופשה. התקשרנו אחת אחת, וכל אחת היה לה סיפור משלה: זאת עמוסה, זאת לא מגיעה לתל אביב, זאת נוסעת וכו'.