חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
כולם רוצים ממני אהבה

כולם רוצים ממני אהבה

כולם רוצים ממני אהבה. תרתי משמע וכפילותיה. האימהות אכן גרמה לי להכיר את עצמי קצת יותר מקרוב, לאהוב את עצמי, לא פעם גם להיגעל (לילות בהן הייתי נזכרת לפתע, שפשוט שכחתי להתקלח) בשל העייפות המכניעה.

כשגאיה שלי נולדה, מגעה של תינוקת רכה נחה בזרועותיי עורר בי תחושות של חמלה, אהבה, אמפתיה, סימבוליקה והמון רגש נשי, שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. לאט לאט התחלנו להתאהב אחת בשנייה, להכיר, להחליף מבטים, ליצור שפת זהות וניואנסים שהיו רק לנו. עם הזמן, גיליתי להפתעתי שבשל התמכרותי לייצור הקטן והמתפתח שינק משדיי ללא הרף, נולדה גם התמכרות למגע. ההתמכרות שלי אליה, עור לעור, נשימה לנשימה, עד שהתעוררתי בוקר אחד ושמתי לב, שלמעט המגע שלי אתה, לא יצרתי כל מגע פיזי עם מישהו אחר בסביבה. הבנתן?

לגאיה יש אבא מדהים, תעזבו שהוא חתיך הורס וסקסי, שאותו קצת שכחתי, שלא במתכוון, פשוט הייתי כל כך מכורה, לריחות, לטעמים, לקולות הקטנים, לכל חמשת או ששת חושיי, שעבדו שעות והמריצו כל נימי נשמה בליבי. התעשתי וחזרתי לחיים. עם גפן שלי לא חזרתי על אותה הטעות והשתדלתי לאהוב אות כולם, שלא נאמר במידה שווה, אך בהגינות הולמת.

אבל מה לעשות שאני כל כך עייפה? לא מעט מומחים ימצאו פתרונות של תזונה נכונה, שעת שינה ביום, עזרה של סבתות ודודות (שלי אין בכלל ולמדתי לחיות עם זה באהבה – רק שאף חברה לא תתקשר לספר לי שהיא מניחה את הבנות אצל אמא שלה כדי לעשות קניות "בשקט"), שהוכיחו את עצמן כעצות מועילות יותר או פחות. אך כמוני כמוכן – אני כל כך עייפה, מותשת, יש ימים בהם אני מתעוררת מלאת אנרגיה, כמעט קוסמית, מוכנה לכבוש את העולם, ולקראת השעה 17:00, אני נאלמת דום, לא יכולה לשמוע עוד הברה, צעקה, צחוק מתגלגל או מחשבה על האמבטיות וארוחת הערב הקרבות.

יש ימים בהם אני יותר ויש ימים בהם אני פחות. אני מתקשה להסביר לבני המשפחה שלי (רובם ככולם – בעלי ושתי בנותיי) שאני מתקשה לחלק את כל תשומת ליבי בין כולם באופן כמעט פרדוקסאלי, ורק המחשבה גורמת לי לעייפות יתר, שלא נחוצה לי בכלל.  

אחת מהאמירות הקולניות שהפכה לחציה לעג חציה בדיחה היא לא אחרת מאשר: "תפסיקי כבר עם העייפות הזו, היא מוגזמת", דותן לפעמים מוסיף: "לכי לרופא ותבדקי את זה, זה כבר לא נשמע לי הגיוני" (ואז אני מזכירה לו שלאדם חרדתי לא אומרים רופא או מזכירים מחלות). גם גאיה רמזה לי בשבוע שעבר: "אמא, אני יעשה שיעורים, ואת תנוחי קצת, כדי שאחר הצהריים לא תהיי כל כך עייפה…."

מישהו מוכן להגיד להם להניח לי? אני פשוט רוצה לנוח, למה מיד מקטלגים את מי שעייף לפחות בסדר, לחולה, אולי לא שפוי או חלילה לוקה בדיכאון? למה סובביי האהובים לא יכולים פשוט להבין שאני רק רוצה לנוח?? שתשומת הלב שמתחלקת בין כולם היא זו שמעייפת?

אני גדלתי בבית שבו לדמות האימהית היה מקור של כוח, עוצמה, אולי גם מעט שליטה (זה ביחד עם חרדות – תמיד כמתנה לחגים), ואני אמא כזו, לא מתביישת, אוהבת לשלוט, לדעת, לנהל את הענייניים. בינינו, כולנו יודעות שמתפקידנו לאחוז בשתי ידינו את הכוח, וכולנו גם חייבות להזכיר אחת לשנייה וגם לבני זוגנו וילדינו, שאם אנחנו לא ננוח, מי ינהל את העולם?

עוד אמהות כותבות:

אמא מתקלחת עכשיו / שירה דרוקר

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

הדרך למימוש עוברת במספרה / סשה חזנוב

ואיפה אני בתוך האמהות? / ליטל גרין

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× ליווי תהליכי צמיחה לאמהות רגישות