חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

לא חוזרת לעצמי

חצי שנה אחרי הלידה, לאט ובהדרגה אני מבינה שכבר לא אהיה מי שהייתי. לא מבחוץ ולא מבפנים.

הגוף שלי החלים, כבר לא כואב, כבר יכולה להשתמש בחופשיות בשרירי הבטן שלי, היציבה השתפרה, המשקל חזר להראות מספרים שאני מכירה מפעם, אבל הכול מרגיש שונה.

"איזה יופי חזרת לעצמך" אני שומעת הרבה. לא ממש יודעת איך להגיב. להגיד תודה?…

אני מבינה שזאת אמורה להיות מחמאה, אבל קשה לי עם הביטוי הזה.

כאילו אישה בהריון היא לא עצמה, ואישה שיולדת היא לא עצמה, ואישה שהשתנתה לאחר הלידה היא לא עצמה?

וכאילו האישה משתנה רק באופן זמני, ובתום תקופה מסוימת יש ציפייה שהיא תשתנה בחזרה ותחזור להיות מי שהייתה לפני כל ההתרחשויות.

נשמע לי לא נכון להשתמש בביטוי הזה.

אז מה השתנה בי?

שארית הבטן שכבר לא אוכל להכניס, לא משנה כמה חזק אכווץ…

שרירי רצפת האגן, שאמנם מצבם אמור להשתפר, אבל אני בספק אם ישובו למצבם המקורי, ותוהה מה יהיה מצבם לאחר הריון נוסף?…

השיער הנושר בכמויות מטורפות, שבכל פעם נדמה לי שזהו, הפעם אצא מהמקלחת קירחת.

השדיים, שעדיין מלאים בחלב, אז למה הם נראים לי כל כך ריקים?… אם כבר עכשיו הם נראים כך, אני לא רוצה לדעת איך ייראו בהמשך… לעולם כבר לא יהיה לי מחשוף מלא כמו שהיה…

ספורות הפעמים מאז הלידה שבהן הרגשתי יפה או נקייה (ואני מתקלחת כמעט כל יום :)). שבהן היה בא לי להתאפר ולהתלבש.

אני רוצה לעשות סדר בארון. בחורף שעבר לבשתי בגדי היריון. בחורף שלפניו לבשתי בגדים שרבים מהם לא עולים עליי, או לא מתאימים סתם כי נראים לי של מישהי אחרת. מישהי שהייתי פעם.

עוברת לי בראש המחשבה – "האם כבר מיציתי?"

האם שבעתי מלהיות מי שהייתי ולא אהיה עוד? (האם לבשתי מספיק פעמים בחיים את השמלה הזאת? וגם אם היא עדיין עולה עליי – מותר לי ללבוש אותה עכשיו כשאני "אמא"?) חוששת שאולי לא היה לי מספיק, אולי עוד אתגעגע.

מביטה במראה ושואלת "מראה מראה שעל הקיר – יפה לי להיות אמא"?

ומבפנים, אני מרגישה כבדה יותר. כבר לא קלילה או ספונטנית.

לא אוהבת לצאת מהבית (ומשתגעת אחרי יום בלי לצאת). מעדיפה להישאר איפה שנוח. ללבוש מה שנוח. לא להתאמץ מדי.

הפכתי לפחדנית. כל הזמן מודאגת ממה יהיה.

לוקחת הכול כל כך ברצינות ובכובד ראש. לומדת יותר מדי על כל דבר. קוראת כל פיסת מידע בכפייתיות.

יש כמה אנשים שאמרו לי שמאז הלידה הם מפחדים ממני.

מרגישה שעמוס לי. רוצה להיות יותר קלילה.

אבל אני גם יותר שלמה. יש טעם גדול מאוד לחיים שלי. יש לי אהבה גדולה.

אני בריאה יותר. מודעת לגוף שלי יותר. אוכלת בריא.

יש לי (ובגדול) בשביל מה להתעורר בבוקר.

יש לי חלומות חדשים, כל יום בחיי הוא התרגשות גדולה. ואין ספק שזה כיף.

אני כבר לא מי שהייתי. לרע ולטוב.

ולא. למרות איך שזה אולי נראה, לא "חזרתי לעצמי". וכנראה שגם לא אחזור.

אני מרגישה שבכל יום, קצת ועוד קצת, שירה "הישנה" מתעטפת בשכבה נוספת של שירה "החדשה".

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

עוד אמהות כותבות:

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי/ אמא ל 3

לפני שנהייתי אמא/ שירלי יהלום כהן

אני מרגישה רחוקה מעצמי, מ'האני' שלי/ הכי אמיתית

להיות אמא: החיים לפני הלידה ואחריה/ קרן נחמיאס

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× ליווי תהליכי צמיחה לאמהות רגישות