איך זה הגיוני שאנחנו לא מצליחים לסגור את החודש?

מאת :

15 בנובמבר 2011 | 4 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא

מאתמול בערב יש לי צורך עז לפרוק את שעל ליבי ואז הפייסבוק לא עבד והאינטרנט קרס, אז הבנתי שהיקום שולח לי סימנים שהגיע זמן ללכת לישון 🙂

אז התעוררתי בבוקר והצורך נשאר ואני מקווה שאני כותבת למקום הנכון… 🙂

אני בדרך כלל בנאדם מאוד אופטימי מטבעי, בעיקר מאז הלידה. רוב הזמן הכול ורוד ויפה וגם מה שלא בסדר- יהיה בסדר. אבל לעיתים האופטימיות, ללא הודעה מראש, בוחרת לצאת לחופשה קלה… ומשאירה אותי לבד, חשופה, עם מיליון חששות וחרדות.

אתמול היה היום הראשון של החופשה שלה… זה התחיל כשקיבלתי בבוקר טלפון מהבנקאית שלנו שאומר שככה אי אפשר להמשיך… אז הגענו אליה לפגישה ואנחנו בחריגה (שוב..) אז לקחנו הלוואה (שוב…) ואני מרגישה שאנחנו רק הולכים ומתדרדרים ובדרכנו גורפים איתנו את כל השלג בדרך והופכים לכדור שלג ענק שעלול כל רגע לפגוע בתחתית ולהתרסק…

איך זה הגיוני? איך זה הגיוני ששנינו עובדים במשרה מלאה, בעלי עובד ב 2 עבודות ועדיין אנחנו לא מצליחים לסגור את החודש? הרי מה, התחתנתי כדי "לאבד" את בעלי למשרה שנייה ושלישית? הבאתי אוצר לעולם כדי "לאבד" אותה למשרה מלאה? ושלא נדבר על עוד ילדים, שבכלל העניין הזה עומד ב HOLD, כי אנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו עוד ילד כרגע, עם כל הרצון והכמיהה והצער שבדבר…

אז כן, רוב הזמן טוב לי. רוב הזמן אני מאושרת בחלקי על האהבה הענקית שיש בחיי, על זוגיות מדהימה שעל אף הבעיות, רק הולכת ופורחת. על תינוקת/פעוטה/ילדה קטנה ומושלמת שהכניסה את האור לחיי. על זה שטפו, טפו, טפו לא חסר לה כלום. על זה שבכלל יש לנו עבודות ואת הזכות להתפרנס בכבוד. על זה שלמרות הכול בעלי לא ויתר לי והתחלתי ללמוד. על המשפחה הענקית והמדהימה שלי שתמיד שם תומכת ונותנת כתף וחיבוק חם. על החברות והחברים המדהימים שלנו שהם חלק בלתי נפרד מחיינו. על זה שיש לי קורת גג מעל הראש (למרות שהיא רק "בהשאלה".. ).

רוב הזמן אני קמה בבוקר ואומרת תודה לבורא עולם על כל הטוב שממלא את החיים שלי.

היום קמתי בבוקר ואמרתי: "דיי, קשה לי. אין לי כוח יותר!"

מקווה שמחר הבוקר יתחיל אחרת…

שיהיה יום מקסים!

שני אביטל-יעקב

* לרשומות נוספות של אמהות אחרי לידה

עוד אמהות כותבות:

לכי תסבירי כמה זה קשה לחזור לעבודה / אמא של רעותי

לחזור לעבודה / אמא של רעותי

נשואה + 1 / אביבית זהבי בינשטוק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

4 תגובות ל- “איך זה הגיוני שאנחנו לא מצליחים לסגור את החודש?”

  1. אוסי הגיב:

    שני יקרה,

    אוייייי כמה שאני מבינה אותך.
    אני גם עובדת במשרה מלאה ומרוויחה מעל הממוצע (מה שנקרא..) ובכל זאת בכל חודש רק מהתשלומים הקבועים אני כבר במינוס כך שאין דרך בכלל לכסות אותו והוא רק גודל וגודל…
    זו תחושה של יאוש במובן הכלכלי.
    לא יודעת איך פותרים את זה הלוואי וימצאו פתרון…

    • שני אביטל-יעקב הגיב:

      היי אוסי,
      תודה! לצערי, אני בטוחה שיותר מידי נשים ומשפחות מבינים אותי רק שלא לכולם יש אומץ לדבר… הרוב בטוח שהם אשמים, שהם לא יודעים להתנהל, שמשהו אצלם דפוק… גם אנחנו חשבנו ככה עד לפני שנתיים. גם אנחנו מכיניסים הכנסות יפות, מעל "הממוצע" והגרעון החודשי שלנו הוא קבוע בין 3000-5000. מצב שאין ממנו יציאה. אנחנו לא יוצאים לחופשות, לא מבלים יותר מידי, וממש לא מתפנקים. אבל כרגע לצערי אין מה לעשות. אפשר רק להגיד תודה שאנחנו לא מאלה שמרוויחים משכורת ממוצעת ומטה… בהם אני באמת לא מקנאה ולא יודעת איך הם מצליחים לחיות במדינה הזו… לפעמים זה מרגיש שלקחו לנו את זכות הקיום. חבל. מאחלת לך ולמשפחתך בהצלחה ובאמת מקווה שעתיד ילדנו יהיה נעים יותר!!

  2. איך זה הגיוני ? הגיוני מאוד במציאות הכלכלית הנוכחית!
    לא סתם המוני ישראל יצאו לרחובות..
    זה באמת באמת קשה !!

    כל הכבוד לך ולזוגך שאת מצליחים לשמר זוגיות, אהבה ונתינה יחד עם המצב. זה לא פשוט ב-כ-ל-ל !

    ועוד כל הכבוד נוסף- על האופטימיות שעדיין קיימת שם
    נשיקות
    לימור

  3. שני אביטל-יעקב הגיב:

    תודה לימור יקירה… מילות העידוד שלך תמיד נעימות… היום כבר קמתי כמו עצמי שוב, עם חיוך 🙂 אין ברירה, כמו בפוסט הקודם- זו המציאות שלנו ועם זה ננצח! מנטרה שאני חוזרת עליה שוב ושוב כדי חלילה לא לשכוח… 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

בְּהַשְׁרָאָתְךָ

מאת : טלי בר אור

21 ביולי 20115 תגובות

מתוך יצירה נשית, לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

בְּהַשְׁרָאָתְךָ
אֶהְיֶה עֲדִינָה
לא אֶשְׁלַח נִימַי הַלְּהוּטִים
כְּקוֹצִים מְרוּגִים
אֲשַׁיְּפֵם ואֶהְיֶה לגִּבְעוֹל בְּעֶרְיָתוֹ
גַּם אִם אֶצְטָרֵךְ
לְהִפָּצַע

הפלה, גרידה. אנחנו נעבור את זה יחד.

מאת : טל דניאל

2 במאי 20119 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

רותי: "זו ההפלה הראשונה שלך?" (ברקע דפנה כל הזמן בוכה, לא יכולה לדבר)

אמיר: "לא. בהריון הראשון, לפני ההיריון של הבן הבכור, כשדפנה הייתה בשבוע השביעי , פתאום התחילו לה דימומים והייתה לה הפלה. טבעית . שלימה. לא היו צריכים לעשות לה אפילו גרידה. כיף חיים. הרגשנו שחרב עלינו העולם. אני לא אשכח שהגניקולוג שלנו , שהוא גם חבר של המשפחה, התקשר לנחם אותנו. הוא אמר לדפנה שזה הרע במיעוטו. שנכון שזה מאוד קשה עכשיו, אבל בכל זאת, זה קרה בצורה הכי טובה וטבעית שיכולנו לבקש ושמזל שזה רק שבוע שביעי. הוא אמר שיש נשים שצריכות לעבור את זה בחודש שישי, שביעי וממש ללדת עם צירים והכול וזה… באמת סיוט. (מגחך) אתמול, אחרי שהוא שמע, הוא התקשר לדפנה ואמר לה "דפנה, זה נורא. זה פשוט נורא." צחוק הגורל… גורל…"

לידה חוזרת אחרי תשע שנים, מחשבה בוראת מציאות.

מאת : הדס פורת

16 בדצמבר 20150 תגובות

מתוך רוצות הריון

תשע שנים של תפילות, בקשות, תחינות, תשע שנים של בכי וחוסר ודאות. תשע שנים של תהיות …למה זה לא קורה, מה השתנה? אחרי שתי לידות טבעיות, שני הריונות ספונטניים תקינים, שני תינוקות בריאים, בנים מקסימים. אני רוצה לידה חוזרת.

הרחם כמו נסגר, משהו נחסם, אין תנועה, אין חיים. הזמן עובר, השנים נוקפות, שנה אחר שנה, ואת לא הופכת צעירה יותר עם כל יום שעובר. הגעגוע להתעגלות הגוף, הבטן, השדיים, הירכיים, לתנועת החיים ברחם, לצקצוק המתוק של היניקה, וריח של החלב, למגע הענוג של העור, לשיכרון האוקסיטוצין. מראה של אישה הרה העוברת לידך גורם לך צביטה כואבת בלב, את המומה מעוצמת הכאב.