נשים אחרי לידה לא משוגעות, גם אם הן הורמונליות
אחרי לידה,  דיכאון אחרי לידה,  להיערך ללידה ולהורות

 נשים אחרי לידה לא משוגעות. לא מטורפות. גם אם הן הורמונליות

נשים אחרי לידה לא משוגעות, אם הם הן הורמונליות, ואני רוצה להסביר לגבי זה. ילדתי את בני לפני שנתיים וחצי, ההיריון היה בסיכון ובמעקב צמוד הרב היה לא פשוט. גם בלידה. האופוריה האפידורלית שאפפה אותי אחרי לידת וואקום ארוכה ומפחידה התפוגגה בערך ארבע שעות אחרי הלידה, כשהבנתי שהילד שלי לא אצלי ושגם לא מרשים לי לרדת מהמיטה כדי לראות אותו.

ביימתי לאחות הצגה משכנעת של שלושה צעדים תקינים עם צד רדום לגמרי ומיד שהיא הלכה רצתי לתינוקייה ('רצתי' זו ההרגשה, הפרקטיקה הייתה איטית הרבה יותר) לראות שהוא בסדר, לקחת את הילד שלי אליי. העברנו עוד כמה ימים במלונית והביתה.

הבכי התחיל במעלית. והפסיק לפרקים. לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לישון, התקשיתי מאוד בכל מה שהיה קשור לחדר הנוחיות. שבועיים וחצי של שכרון חושים. הגוף כאב והנפש יצאה לסיור היכנשהו בעמק הוֹרמוֹניה. זה העמק ליד מעלה הרמוניה רק הפוך. הייתה סביבי אינסוף אהבה. ובהלה. עברתי בין היסטריה, לנחת, לבכי של אושר סבל קושי עייפות ובעיקר של חוסר שליטה בעצמי.

נשים אחרי לידה עשויות לחוות, טלטלות פיזיות קשות מנשוא 

האנשים הכי רגישים שהכי קרובים לי ניסו להגיב באופן חיובי ככל האפשר אבל זה היה קשה. להם ולי. לנשים יש תשעה חודשים להתכונן למשהו בלתי ידוע ולסביבה שלהן כמעט אין הכנה ובעיקר אין זיכרון. אמהות של יולדות לא באמת זוכרות את עצמן אחרי לידה. לפעמים החמלה והדאגה מתחלפים בתסכול וכעס שאם לא באים לידי ביטוי במילים, אבל נוזלים החוצה מכל הנקבוביות בגוף.

המילים "מוטרפת" "משוגעת מעייפות" "סובלת מידי" גונבו לאוזניי בשיחות מלאות דאה מסביב, בדרך כלל לא בפניי. עכשיו, שנתיים וחצי אחרי, ומקץ אינספור שיחות עם חברות, קולגות וצרכניות אני יכולה להגיד בפשטות: נשים אחרי לידה לא משוגעות. לא מטורפות. נשים אחרי לידה עשויות לחוות, טלטלות פיזיות קשות מנשוא וחוסר מקום מוחלט לטלטלה הרגשית. זה קורה גם לאלו שיש להן תמיכה נפלאה, רגשית, נפשית, פיזית וכל השאר.

היולדת לידכם כנראה לא מטורפת

זה לא תלוי בסביבה שלהן והסביבה לא תמיד יכולה להגיש עזרה כי יולדות לא תמיד מסוגלות לקבל עזרה. וזה בסדר גמור. אבל הסביבה יכולה להימנע מהתפיסה שקושרת את ההורמונליות והקושי לשיגעון וטירוף. גם לכזה זמני. יש במילים האלו משהו מאיים, מקומם ומעליב. גם אם הסימפטומים נראים לכם מתאימים, היולדת לידכם כנראה לא מטורפת. כנראה לא משוגעת.

המילים האלו יש בכוחן להחזיק תפיסה מוטעית וחסרת חמלה של מצב היולדת וייטב לכולנו אם נשרש אותן מן הלקסיקון בהקשר של התקופה לאחר הלידה. גם הנהוני ההבנה המחכים לתקופה שתעבור עשויים לפגוע.

תנו לנו להיות. בלי ביקורת. בלי מילים מעליבות גם אם הן לא בפנינו. במקומות בהן החמלה אינה בנמצא, אפשר להיזכר במשפט נהדר שקראתי בספר שעוסק בתהליך כניסה להריון ומשך הריון, את המשפט אומרת אישה לבן זוגה בשיחה אחרי התפרצות שלה: "אני יודעת שזה קשה לך, אבל גם לי זה קשה, אתה צריך להיות איתי מספר שעות ביממה ואני צריכה להיות עם עצמי עשרים וארבע שעות ביממה".

 

אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"
הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה

משוגעות

לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות

14 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    יפעת, רשומה חשובה מעין כמוה, תודה !!

    רק להוסיף, מחקרים רבים שללו קשר בין שינויים הורמונליים לדיכאון אחרי לידה. מה שאנחנו מרגישות אחרי לידה הוא גם הורמונלי, אבל גם קשור רבות למציאות האישית, המשפחתית, החברתית והפוליטית שבה חיות נשים אחרי לידה

  • Avatar

    מיכל

    מעתיקה לכאן את מה שכתבתי בפייסבוק:
    כשמישהו היה אומר לי אחרי הלידה – זה ההורמונים (וזה לא קרה הרבה לשמחתי) הייתי מסבירה לו בחיוך שהכל זה ההורמונים, שההורמונים הם מה שמנהל את כולנו, שמשפיע על המוח שלנו. הזכרתי שמוח האישה משתנה ביותר מ-25% במהלך *כל* חודש בגלל ההורמונים. שהגוף שלנו, החיווטים שלנו, הפחדים שלנו, האהבה שלנו – כולם הורמונים.
    לכן להגיד לי שזה ההורמונים זה מדויק לגמרי. כי ההורמונים זו אני… 🙂
    (זה באמת היה מוציא למי ש"תקע" לי את המשפט הזה את כל הכיף)

  • Avatar

    יפעת

    תודה על הבמה, זה נעים לראות שפרסמת… בפעם הבאה אני צריכה לעשות הגהה קצת יותר טובה…

  • Avatar

    סיון בן-אור

    משהו צורם לי במה שכתבת.

    כתבת: תנו לנו להיות, בלי ביקורת.

    כלומר את מבקשת קבלה מלאה מהסביבה שלך.
    ומצד שני לא מקבלת אותם כפי שהם, בדאגתם, בלחץ שלהם, בחוסר ההבנה שלהם אותך ואת המצב.

    • Avatar

      אביגל מרמור

      גם לי הרגיש קצת צורם… ממתי הנהוני הבנה פוגעים? לפי הכותבת אין דרך להצליח לתקשר עם יולדת כל דבר טוב
      עלול להשקל כביקורת כחוסר תמיכה . אז מה עדיף? להשאיר אותה לבד? לא ממש ברור לי למה התכוונה…

    • Avatar

      יפעת הרץ

      רוצה לדייק ולהבהיר לטובת אלו שחשו צרימה ( שגם היא רגישות גדולה שיש לה מקום) אני לא לא מקבלת. אני מבקשת להבין את הסיטואציה ואת המשמעויות שיש לביטויי דאגה דרך מילים מתייגות. אגב גם הדאגה והלחץ הם תולדה חלקית של השימוש במילים האלו כי אם הסביבה תבין שזה נורמאלי וחולף זה מייצר יותר הבנה ופחות עקה. היכולת שלי ( באופן אישי) להכיל משהו מעבר לצרכי ילדי ולצרכי הפיזים נפשיים הכי בסיסיים אחרי הלידה כמעט ולא הייתה קיימת. הייתה מכונסת באושר וכאב ולא היה בי רצון אמיתי להתעסק בסביבה וזה נראה לי לגיטימי לבקש שמשך זמן קצר ורגיש בחיים הסביבה תתאים את עצמה לצרכי ולצרכי הילוד ( שזה איפשהו משולב לקצת זמן) אני לא בודהה ואני לא יכולה הכל וכן לקבל את המאסות של הרגשות של אנשים סביבי היה יותר מידי, זה נראה לי לגמרי תקין ולגיטימי ואולי את הלגיטימציה הזו אני מנסה להעביר לנשים סביבי. 🙂 אבל בעניין הצורם, כל אחת מוזמנת מאוד לעשות לעצמה ולסביבתה התאמות שתומכות ונכונות ביחס ליכולות שלה.
      יפעת

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    אדבר בשמי,
    הביקורת (המוצדקת בעיניי) שיש ליפעת היא על הקשר הזה שיש בין מה שרבות מהנשים עוברות ומרגישות אחרי לידה לבין תיוג של זה כ"טירוף" או "שיגעון". הנהוני ההבנה, כפי שאני הבנתי שקראתי, הם בגלל זה שהם כמו מחכים שהשיגעון יעבור ללא ההבנה שזה מה שנשים עוברות.

    ולא, בהחלט לא להשאיר לבד, אלא להציע המון עזרה ותמיכה, אבל להשאיר את תפיסת ה"שיגעון" בצד.
    אני חושבת שרק במבט לאחור, עם פרספקטיבה של זמן, אפשר להכיל ולקבל את ההתנהגות הזאת, זה כמעט בלי אפשרי להציל את עצמך מני התיוג של ה"משוגעת" וגם להכיל, להבין ולקבל את זה.

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    היי אפרת,
    אשמח אם תבחרי לכתוב על מה שעברת.
    באתר אנחנו מתכתבות הרבה עם המושג שפיות ודיכאון. האם זה שאנחנו סובלות או נעזרות בכדורים אומר שאנחנו משוגעות ? האם זה נכון לכל מי שמתמודדת עם דיכאון אחרי לידה ?

  • Avatar

    פלונית

    אני בהחלט הייתי משוגעת בעקבות דיכאון לידה,אמנם התיוג הפריע לי אבל נתן אפשרות לקבל את עצמי יותר ולהבין מה קורה לי,אמנם לא כל מי שחווה דיכאון לאחר לידה משוגעת אבל מדובר על בערך 5%-10% מהנשים שחוות דיכאון לאחר לידה.
    עם זאת טיפול בכדורים לא אומר שאת משוגעת אלא שיש לך דיכאון לאחר לידה.

  • Avatar

    רוית שטרן גינת

    יפעתוש
    לא יודעת למה אני רואה את הרשומה הזו רק עכשיו
    מחבקת אותך ואת כל אשה שאי פעם הרגישה משוגעת אחרי הלידה
    ומאחלת לכולנו המון תמיכה הכלה ואהבה בכל שלב בחיים בו נזדקק לזה

  • Avatar

    גילי

    אני בהריון הראשון שלי, סובלת מבי פולריות, לא תענוג גדול ביומיום ועוד יותר בלגן בהריון, חוששת מאוד ממה שאעבור אחרי הלידה, אך מה לעשות כשבן זוגי, מבין ככל שיהיה לא מצליח לקבל את הפחד הזה, חוזר במנטרה של "זה לא *בטוח* שיהיה לך את זה" ולא מבין למה אני רוצה להכין את השטח ככל שאפשר כדי למנוע את חומרת הנפילה (לעבור להורים, לחלוק את חופשת הלידה) הפסיכיאטרית כבר הודיעה לי שהיא לא ממליצה לי להניק ואני כל כך רוצה, וכולן מסביב מסבירות לי כמה שזה לא באמת משנה וכמה שאני ממש לא חייבת, אבל זה לא ממקום של חייבת אלא של רוצה. ואני שמכירה את הדיכאונות והזינוקים, בין מניאה לדיכאון, בין השחקים לקרקעית, כל כך חוששת מהתקופה שמאיימת להימשך חודשים, וכל זאת תוך כדי האחריות של הטיפול, של החובה לאהוב, וכל זה מרגיש לי כל כך לבד. כל כך מזדהה עם הבקשה של "די עם ההנהונים" אל תתמירו להבין, כי מי שלא היה שם, כל כך נמוך, לא יכול לעולם להבין מהו דיכאון, עצב בלתי נגמר, אומללות שמכסה על הכל. אפילו לחייך כואב. תקבלו, אל "תבינו", תראו בכך כמוצר מוגמר, ישנו דיכאון וזהו, ואין הרבה לעשות, רק להיות שם, לא להשאיר לבד, כי אין מר יותר מהבדידות, תנו כתף לבכות עליה, ואל תנסו לעודד במשפטי קלישאות, כי אף אחד לא ישכנע אותי באותו רגע שזה בסוף יגמר, וכי להסביר לי מה אני חייבת לעשות עכשיו רק קובר אותי עמוק יותר, אני יודעת מה אני צריכה לעשות, אבל אין לי חלק בגופי שמסוגל לעשות משהו חוץ מלהיות עצובה. מתי זה יעבור? כשזה יעבור, ולא שניה לפני. הסבל הוא כאב אמיתי בכל הגוף, פיזי, קורע, והתחושה היא בדידות איומה של אומללות.

    תודה לך על הדברים שכתבת, בעוד שאני שונאת את הביטוי של "צרת רבים" יש משהו בדיכאון שמנחם לדעת שאת לא היחידה, מקווה שיצאת מזה בשלום ומאחלת לך כוח ואמונה עצמית.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      היי גילי,
      התרגשתי לקרוא את תגובתך.
      אני שומעת חיבור גדול אל עצמך, הכרה של המקום שבו את נמצאת היום והבנה עמוקה של הצרכים שלך.
      אני מבינה את החשש, שיש במידה כזאת או אחרת לכל אישה לקראת הורות, לגבי מה שיהיה שם אחרי ועצם המודעות שלך לחשש, ההתנהלות הנפלאה שלך יחד איתו, הקבלה שלו ועיצוב התנאים הם דרך נפלאה להתמודדות איתו.

    • Avatar

      יפעת הרץ

      ריגשת אותי מאוד. תודה גדולה.
      אין קלישאות ליד תחושה של עצב כאב ובעיקר ריקנות. בסביבה שלנו זה כמעט "גס" להרגיש ריק וכאוב כשהבטן או הידיים מלאות.
      קצת אינפורמציה אם היא עדיין רלוונטית, אפשר להניק גם עם אנטי דפרסנטים בעיקר אם מדובר בלוסטרל, במידה ויש שימוש גם במייצבים לצרכי המאניה זה עשוי להיות בעייתי.. חברה קרובה שלי אגב הניקה "קצת" ז"א פעמיים ביום יחד עם מינוני תרופות די רציניים ובאישור הפסיכיאטרית, שווה אולי לקבל חוו"ד…
      אמרת יפה. זה יעבור כשזה יעבור. ואולי לא. ויחד עם המצבים האלו את יכולה להיות אשה בתוך חיים מלאים אמיתיים ומלאי משמעות. אשה שהופכת לאם אתגר שמפרק את כולנו באופן כזה או אחר ובונה אותנו אחרת. יש גדולה בהתמודדות היום יומית עם ההכי פשוט וברור ובמקרה שלך יש שם גדולה משמעותית יותר. כל יום שעובר הוא ניצחון. כל רגש אחר שמצליח להסתנן מבורך ומעשיר. שולחת לך כוחות ובעיקר שורות של מלאות לרגעים של ריקנות…
      יפעת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ