סיפור הלידה של רואי- לידה מחודשת

מאת :

18 בנובמבר 2011 | 8 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

15/8/2011

 13:00 אני מותשת. איתי בחופש כבר 5 ימים ואני מטפסת על הקירות. אבל היום, זה כבר באמת היה קשה. הילד משתעמם בבית לחלוטין, אני דאבה, בקושי זזה מהסלון לשירותים וצריכה למצוא לו תעסוקות בחום הזה של אוגוסט. אתמול עשינו בריכה אצל סבתא. היום נשארנו בבית וזה פשוט קשה, קשה קשה…

איתי עלה לשנת צהריים ואני ניצלתי את הזמן ותקתקתי את הבית- כלים, כביסות, אפילו שטיפה קלה. התיישבתי על המחשב והספקתי להתווכח עם שמוליק. יש לנו מחר, כמו בכל יום שלישי, פגישה עם איתי בבאר שבע ומאוד חשוב לי שהוא יגיע (לפחות פעם אחת), אבל באורח קבע, היציאות של שאר החברים לעבודה לבדיקות וסידורים כאלו ואחרים, חשובות יותר משלנו. אני טעונה ועצבנית אחרי היום המתיש הזה ואומרת לעצמי ש"אחרי היום, אני בטוח יולדת". השיחה איתו מסתיימת במשפטים הבאים (בפייסבוק):

"ואם הייתי יולדת עכשיו? מה הם היו עושים?"

"אוי, נו, אל תגזימי. את יולדת, אני יוצא- לא שואל אף אחד"

"טוב, אני הולכת לנוח" (13:26)

14:50 אני מתעוררת, ומרגישה שבורח לי פיפי. תוך שניות אני מבינה שאם זה בחיים לא קרה לי, אז כנראה שזה לא פיפי. בשנייה אחר כך, כשאני קולטת שמדובר בירידת מים, אני מפסיקה לנשום. אי אפשר לתאר את הלחץ שאני נמצאת בו. היסטריה, ליתר דיוק. אני לא זוכרת איזה יום היום, אם לילה או בוקר ואיפה אני בכלל. מציצה בחדר של איתי ורואה שהוא יישן.

אני מחפשת את הפלאפון כדי להתקשר לשמוליק ומבינה שאם היו לי איזשהם ספקות לגבי הפיפי, הם נעלמו. השטיח בחדר מתמלא מים.

"שמוליק…" הקול שלי רועד ואני בוכה.

"מה קרה, עוזה??"

"יש לי יר…י..דת מים"

"מה??? את עובדת עליי!"

"לא, אני לא…"

"אז מה, לבוא?"

"לא, אני אסע לבד לבית חולים… בטח לבוא!"

אני מרגישה שגם הוא דיי בשוק.

נכנסת למקלחת. עכשיו כשאני חושבת על זה אני מבינה כמה זה הזוי. להיכנס למקלחת בירידת מים, כאילו זה ייפסק… המים זורמים, מלמעלה ומלמטה, בערך באותה עוצמה. אני תוהה, אם זה אמור להפסיק מתישהו? אני סוגרת רגליים ומנסה לעצור אותם אבל זה ממש לא בשליטתי. יוצאת מהמקלחת ותוקעת מגבת בין הרגליים. תוך דקה וחצי היא ספוגה במים ואז שמוליק מגיע. הוא מצלצל בפעמון ואיתי מתעורר. זה השלב שאני כבר בוכה בהיסטריה. נכנס בי כזה מן פחד לא מוסבר ואני לא יכולה לדבר. מתקשרת לאחותי.

"גל…ית…. יש לי ירי..דת.. מים"

"די!"

ואז אני נזכרת שקבענו שנלך יחד לבריכה היום.

"טוב, אמא צריכה  להגיע לפה לבריכה. יש לכם איך לצרף אליה את איתי או שאני אבוא לקחת אותו?"

 

רבע שעה בערך, ואנחנו בחוץ. למזלי, ארזתי תיקים מסודרים לבית החולים ולאיתי. יוצאת עם המגבת השלישית שתקועה בין הרגליים. בחנייה אצל אמא שלי, איתי עובר בבכי לאוטו של גיסתי ואני בוכה ביחד איתו.. כולם מאחלים לי בהצלחה, אני מבקשת שלא יצטרפו אלינו בינתיים "כי זה בטח ייקח זמן" ואנחנו נוסעים.

רק אז, מתחילה להסתדר לי הנשימה.

בדרך אני מנחה את שמוליק בהוראות הבאות:

  1. לא משנה מה אני אומרת- אני לא רוצה אפידורל.
  2. כל עשר דקות אתה איתי במקלחת, שם לי מים חמים על הגב התחתון.
  3. עושים הכל כדי שהלידה תהיה טבעית ולא קיסרית.
  4. לא לחסן את התינוק לצהבת.

אני יורדת ליד דלת הכניסה ושמוליק הולך להחנות. כולם מסתכלים עליי. המים זורמים וזורמים, המגבת כבר ספוגה.. איך אני אמורה ללכת ככה?

איכשהו, מגיעים לחדר לידה. בדרך, עוד מספיקים לאחל לי כל מיני אנשים זרים "שתהיה לידה קלה!"

אני נכנסת לחדר קבלה, את שמוליק משאירים בינתיים בחוץ. חדרי הלידה עמוסים היום באופן קיצוני. נהדר, באמת. שתי יולדות שוכבות בקבלה בדרך למעבר לחדר לידה, עוד יולדת עומדת עם צירים חזקים ומחכה לקבלה ואני מרטיבה את כל החדר.

המזכירה נותנת לי כוס לעשות שתן. איך בדיוק?? הכל מרגיש כמו שתן!

נכנסת לשירותים, מטילה את מימיי (או מה שזה לא יהיה) ואז חושבת לעצמי שאם אני כבר ממתינה, עדיף לשטוף את הגוף על הדרך. נכנסת למקלחת, זורקת את התחתונים והמגבת הספוגה לפח. אחרי המקלחת אני בטוחה שהמים הפסיקו לרדת אבל עוד לא פותחת את הדלת וכבר שלולית מתחתיי.

שתי היולדות ששכבו מועברות באופן מיידי לניתוח קיסרי, אצל שתיהן מצוקת עובר. אני והיולדת עם הצירים נכנסות לחדר לידה.

אני מתבדחת עם כל מי שזז לידי. צירים אין, ואני אופטימית שהכלי ילך כמו שתכננתי ומחכה בקוצר רוח לאיזה ציר שיעיד על התחלת לידה.

17:00 (בערך) אני נכנסת לחדר 8, מחברים לי מוניטור ורואים שהכל תקין. המיילדת באה לבדוק אותי, פתיחה של 1.5 ס"מ. היא אומרת לי שזה יכול לקחת עד 48 שעות אבל גם מציינת שבדרך כלל תוך 6 שעות מתחיל תהליך לידה, כי המוח מבין שזה מה שצריך לקרות. עכשיו אני כבר ממש אומרת לשמוליק שיודיע לכולם שאין מה למהר ולבוא, שלא יתייבשו בחוץ.

18:00 מתחילים צירים. אני מחוברת למוניטור ושואלת את המיילדת מתי אני אוכל להתנתק ולהתהלך קצת ואם יש להם כדור פיזיו. היא מביאה לי כדור ואחרי 10 דק' מנתקת אותי. אני שואלת אותה כל כמה זמן יתנו לי להתנתק והיא אומרת שזה תלוי מי הרופא האחראי במשמרת, שלדעתה כל שעה ינתקו לחצי שעה. אני יושבת על הכדור וזזה לצדדים ואז מתחילה להרגיש צירים של ממש.

18:30 אני אומרת לשמוליק, שאם ככה התחילו הצירים, אני לעולם לא אצליח בלי אפידורל. זה ממש ממש כואב לי, ובעיקר למטה באיזור הניתוח הקודם. הצירים מתחזקים וכבר אין לי 2 דקות בין ציר לציר.

19:00 אני מודיעה חגיגית שאני רוצה אפידורל. במקביל מגיע ד"ר גרינשטיין (הרופא האחראי במשמרת) ומודיע לי חגיגית שבגלל שאני אחרי ניתוח כבר, אני לא מתנתקת מהמוניטור, אפילו לא לשנייה אחת. אני מבינה שהפנטזיות על להתהלך כדי להבריג אותו בתעלה ולהקל על עצמי במקלחות כבר לא רלוונטית וכבר ברורה לי ההחלטה שאם אני שוכבת במיטה, עדיף כבר עם אפידורל.

אני מרגישה שהכאב כולו מתמקד בתפרים בבטן ולא מסוגלת לשכב בכלל, רק לשבת עם גב זקוף. המוניטור זז ואני מנסה למצוא תנוחה שיקרא דופק. המיילדת מבקשת ממני לשכב ואני מסבירה שממש כואב לי ואני חייבת לשבת ומתי כבר מגיע המרדים?

"המרדים בחדר ניתוח". התשובה הזו כבר מוכרת לי מהלידה הראשונה. אני מכינה את עצמי לעוד שעה של סבל.

המיילדת בודקת פתיחה ומודיעה לי חגיגית- 4.5 ס"מ. אני תוהה אם בכלל אגיע לאפידורל?

20:00 אני כבר צורחת ולדעתי כל הנשים והאנשים בחדרי הלידה שומעים אותי. הכאבים עצומים ואין לי אפילו חצי דקה הפרש בין לבין כדי לנשום. אני מתחננת לרדת קצת מהמיטה כדי להתהלך ולהקל קצת עם הכאב במקלחת אבל המיילדת מסרבת, לפי הוראת הרופא. הכאב עצום, ברמות שאי אפשר להסביר. שמוליק מדבר עם הדולה, שעוד לא הספקתי לפגוש, בטלפון והיא מסבירה לו איך להקל עליי. הוא מסביר לי איך לנשום, אבל אני אפילו לא מצליחה להקשיב לו. היא מציעה להגיע מתי שאגיד ואני אומרת לו בינתיים שנוותר.

21:00 אני לא מסוגלת יותר. כל המחלקה כבר שומעת אותי, אני מתפתלת, צועקת, נושכת את שמוליק בידיים וקוראת דחוף למיילדת "מה עם האפידורל!?!??!!?!?" היא מסבירה לי שיש רצף של ניתוחי חירום והוא לא יכול לצאת מחדר הניתוח. "וזה ממש מעניין אותי!!"

"את צודקת חמודה. אני מזמינה אותך להתלונן על הכל אחרי שתלדי, כי את צודקת לחלוטין". אני מבקשת לרדת מהמיטה למקלחת של 5 דק'. היא מסרבת.

21:30 אני צורחת ודופקת בכוח על שולחן טיפולים קטן מנירוסטה שלדעתי מיועד לתינוק שיוולד. זה עושה רעש עצום והמיילדת הראשית נכנסת לחדר ומאפשרת לי לרדת למקלחת של 10 דק'. אני לא מצליחה ללכת כדי להגיע אליה. הכאב עצום ובלתי נסבל. שמוליק מוביל אותי. אני נכנסת ומיד פותחת את המים החמים ומתיישבת. "אל תפסיק להזרים מים". אני יודעת שזה אמור להקל על הכאב ומנסה לנשום. אבל זה לא מקל. הכאב עצום ולא פוסק. המים לא מזיזים לי בכלל ואני מחליטה לחזור לחדר אחרי 5 דק'.

כשאני חוזרת, אני כבר לא מסוגלת אפילו לשבת על המיטה ולתת למיילדת לחבר אותי שוב למוניטור. אני עומדת, מתהלכת בחדר וצורחת על כל בית החולים ועל הטמטום הזה שאין מרדים ושהרופא מתעקש שאשכב כשאני כל כך סובלת.

22:00 ד"ר גרינשטיין מגיע ואני צורחת עליו. "זה נראה לך הגיוני שאני אשכב עם הכאבים האלה??? אני רוצה אפידורל!!" המיילדת רוצה לבדוק פתיחה (הבדיקה האחרונה היתה בשבע בערך!) אבל אני לא מסוגלת לתת לה. אני רק מרגישה, שמשהו קורה של למטה, מרגיש כמו צירי לחץ. ד"ר גרינשטיין מודיע לי שאני אקבל אפידורל, רק אחרי שיהיה לו מוניטור תקין, של חצי שעה לפחות.

"חצי שעה??????????? אתה שפוי??? אני מחכה כבר 3 שעות!!"

"אין מה לעשות, אני חייב לוודא שהכל תקין"

אני לוחשת לשמוליק את המשפט הכי מפחיד והכי נכון לאותו רגע: "עוד חצי שעה אני לא אהיה פה לשרוד את הלידה הזו" ובמקביל מבקשת מד"ר גרינשטיין: "תכניס אותי לניתוח, עכשיו!"

שמוליק מסתכל עליי ומנסה לדבר אליי לתוך העיניים, אבל אני לא מסוגלת לפקוח אותן ומרגישה שכל הגוף שלי מסוחרר.

"עוזה, תחשבי על התינוק הזה, תתחברי למוניטור כדי לראות שהכל בסדר ותקבלי אפידורל".

"אני לא מסוגלת לחשוב כרגע על שום תינוק, כי אני חושבת על עצמי…. משהו לא בסדר…!" אני לוחשת לו ומנסה להסתכל עליו ומבינה שהגוף שלי בוגד בי ושזה כבר מעבר לגבולות ההגיון, הכאב עצום ואני כמו סמרטוט לא מסוגלת לפקס את המבט שלי אפילו.

"טוב, בואי רק תנסי, לכמה דקות להתחבר". אני יושבת ומחברים אותי למוניטור.

"בבקשה, קחו אותי לניתוח, בהרדמה מלאה!" אני מרגישה שאני לא רוצה להרגיש יותר כלום. אחר כך גם נאמר לי שלא הפסקתי לומר ש"אני רוצה למות. פשוט למות".

"יש הפרעות בדופק. יש 2 אופציות: אחת, להיכנס לניתוח, השנייה, לחכות חצי שעה ולראות אם זה מסתדר…" זה כבר ד"ר גרינשטיין.

"אבל ביקשתי ניתוח, מה לא הבנת??? ניתוח, עכשיו!!"

תוך חצי דקה אני כבר שותה את הבקבוקון המגעיל הזה בלגימה אחת (אין לי מושג מה זה בכלל, אבל אני יודעת שזה יוביל אותי לניתוח ולא חושבת פעמיים).

תוך דקה אני עוברת לאלונקה ומובלת לניתוח חירום. בדרך אני שואלת אם אפשר הרדמה אפידוראלית וששמוליק יהיה נוכח בניתוח. ד"ר גרינשטיין עונה לי שאפידורל ייקח קצת זמן המתנה.

"והרדמה כללית?"

"תוך 5 דקות"

"אז תתחיל את ה-5 דקות עכשיו!!!"

אני פוקחת את העיניים. מה קרה לי ?? מה קרה לתינוק שלי ???

"כואב לי… כואב לי…" אני מרגישה שהקול שלי צרוד לגמרי ופוקחת את העיניים. חדר התאוששות הוא חדר זר, כאילו פתאום נחתת בעולם אחר, הזוי כזה.

אחות ניגשת אליי עם זריקה. "אני שמה לך עוד זריקה אבל תדעי שאי אפשר לתת הרבה משככי כאבים"

"מה קרה לי???"

"את בחדר התאוששות אחרי ניתוח קיסרי"

"כן, אבל מה קרה לי?? מה לא בסדר אצלי?

"את בסדר, את אחרי ניתוח"

"מה קרה לתינוק???"

"אני לא יודעת, לא הייתי בניתוח"

זה השלב שהדם שעוד נשאר לי בגוף מתאדה.

"מה קרה לתינוק שלי?!!????" אני מנסה לצרוח אבל אין לי קול. ולא עונים לי.

ברקע אני שומעת את האחיות מדברות ביניהן, מזמינות סניטר להוציא אותי למחלקה ומבינה שרק כשאני אצא אני אקבל תשובות. בינתיים, אני יכולה רק להמשיך לדמיין בראש כל מיני דברים רעים.

עשר דקות של המתנה מורטת עצבים והסניטר מגיע.

בחוץ קופצים עליי שמוליק, אמא שלי, אחי הגדול ואחותי. כולם עם דמעות בעיניים.

"מה קרה לי!?!?!?!?" אני שואלת.

אמא שלי עונה לי "למה את חושבת שקרה משהו??"

"אני מרגישה שקרה משהו."

"הכל בסדר, תודה לאל"

"מה קרה לתינוק? איפה הוא?!!?"

"הוא בתינוקיה, הכל בסדר"

"אתם משקרים!"

שמוליק שולף את הפלאפון ומראה לי תמונה. אני נושמת לרווחה.

נכנסים למחלקה, אני מציצה בשעון. 2:45 בלילה. אני רק זוכרת, שהפעם האחרונה שראיתי שעון היתה בשעה 22:00.

האחיות מבקשות מכל בני המשפחה לא להישאר לידי ולנסוע הביתה. בעלי ממש מבקש להישאר אבל הם אוסרים עליו ואני אומרת לו שעדיף שיילך, ינוח קצת ויבוא בבוקר- אז אני בטוח אצטרך אותו.

אחותי שמה לי את הלחצן קריאה לאחיות ליד הראש ומבקשת ממני בתקיפות ללחוץ עליו על כל פיפס שקורה. "כאב ראש, סחרחורת, חולשה, משהו לא נראה לך… אל תפסיקי ללחוץ ולשגע אותם. שמעת???"

"טוב…."

כולם פורשים ואני נשארת לבד לתהות מה באמת קרה שם… אני יודעת שמשהו קרה.

בהמשך אני מבינה שממש אין לי צורך ללחוץ על כלום. כל רבע שעה בערך מגיעה אחות ומודדת לי לחץ דם וחום. במקביל היא שואלת אותי איך אני מרגישה ואם הכל בסדר. אני רק מבקשת להתיישב. לא יכולה לשכב. הגב הורג אותי! היא מסרבת, טוענת שאני צריכה לשכב.

בכל פעם שמגיעה אחות אחרת אני משדלת אותה להרים את המיטה עוד קצת למעלה ובסוף אני כבר מוצאת את עצמי מתיישבת במיטה בלי להישען בכלל אחורה. האחות מגיעה אליי ובשוק שהצלחתי לעשות את זה. אני מחפשת איך להעביר את הלילה. שולחת אסמסים למי שאפשר, גולשת בפייסבוק, מחפשת את עצמי.. ובעיקר מחכה שיגיע הבוקר ושמישהו יגיע לבקר ולהביא אליי את הנסיך, כי עדיין לא פגשתי אותו!

7:00 אני יושבת במיטה ובוהה בתקרה, ממתינה בציפייה שמישהו יתקשר או יגיע ויודעת שזה עוד ייקח זמן כי כולם היו ערים בגללי חצי לילה בערך.

דממה בחדר, ופתאום צעדים חלשים לכוון המיטה שלי. ד"ר גרינשטיין עומד מול המיטה שלי ומשחרר אנחת רווחה עצומה.

"בוקר טוב" אני אומרת לו.

"בוקר מצוין…!" ושוב נושם לרווחה ושותק. יותר נכון, מחפש מילים. אני מוצאת אותן בשבילו.

"מה קרה שם? מה קרה לי?"

"נס גדול…"

לאט לאט הוא מתחיל להסביר לי שאחרי שנכנסתי לניתוח התברר שהרחם שלי היה כבר קרוע בשני חלקים שלו, ובנוסף היתה הפרדות שליה. הקרע נוצר בתפר של הניתוח הראשון שעשיתי וזו הסיטואציה הכי הכי מסוכנת שיכולה להיות בנסיון ללידת ויב"ק (טבעית לאחר קיסרית). מסוכנת לאמא, מסוכנת לעובר…  במקביל, התחיל אצלי דימום מאסיבי מאוד שלא הצליחו לעצור. דימום שכזה שלא פוסק דורש בסופו של דבר כריתת רחם. למזלי, ברגע האחרון הצליחו לעצור את הדימום ונתנו לי בניתוח 2 מנות דם, כי איבדתי המון דם.

"אני בקושי מאמין שאני פה מדבר איתך…" אומר וניגש אליי קרוב ומוריד לי את עפעף העין. רק אח"כ הבנתי שהוא בודק את מצב הדם שלי.

"הריון הבא, אם תחליטי שאת רוצה, לפחות בעוד שנתיים וחצי. לידה קיסרית מתוכננת לשבוע 36 ולא יום אחרי. הריון בסיכון גבוה"

הוא הולך ואני מתחילה לעכל. ואז מתחילה הצמרמורת ואני מתחילה לבכות. ההבנה הזו, שאני פה ממש בנס, קשה לי לעיכול… מה היה קורה אם…? אני מתחלחלת…

בעלי מתקשר מתישהו בהמשך ואני מספרת לו שד"ר גרינשטיין היה אצלי.

"הוא סיפר לך…?

"כן"

"רציתי להגיע לפניו ולספר לך הכל…. את בסדר?"

מסתבר שהם לא סיפרו לי כי רצו שאני אתאושש קודם. הרופא כשיצא מהניתוח קרא לבעלי לחדר ובו הסביר לו את הכל. "פתחתי את הבטן לניתוח רגיל ולא נשאר לי לעשות הרבה חוץ מלשלוף את התינוק שלכם מתוך הקרעים." בקול רועד הסביר לו לאן זה יכל להגיע…

בהמשך ימי האשפוז מגיעים והולכים רופאים שונים שנכחו שם בניתוח וזורקים לי משפטים שרק מנסים להמחיש לי באיזה מצב מסוכן הייתי.

"את יודעת מה הסיכויים של עובר לשרוד כזה דבר? אפסיים!"

"גם שכבר קורה מצב של קרע, מדובר בקרע אחד. אצלך היו שניים…"

"אם היינו ממשיכים עוד חצי שעה בנסיונות לידה רגילה, זה לא היה נגמר בטוב…"

בהמשך אני מנסה לקום מהמיטה וחוטפת סחרחורת כזו מפחידה ומתיישבת מיד. אמא שלי נבהלת ממני, הפנים שלי צהובות לגמרי.

הידיים שלי מחוררות מכל הכוונים, עירוי ביד שמאל ועירוי בכף יד ימין שדרכו נתנו לי דם בניתוח. ו-3 פעמים ביום לוקחים ממני דם לבדיקת המוגלובין. בשלב מסוים ההמוגלובין יורד ל-6 כמעט (ובדרך כלל אני עם 15 כמעט) ומחליטים לתת לי מנת דם נוספת. השעה 2:00 בלילה כשהרופא מתעקש לתת לי מנה ואני מבקשת שזה יהיה בבוקר.

"את יכולה עכשיו ללכת לישון ובבוקר לא נצליח להעיר אותך"

אני מושיטה לו את היד והוא מסביר לי, שאיבדתי למעלה מ-40% מדם הגוף שלי.

בהמשך ימי האשפוז קיבלתי מנת דם נוספת, חוררתי עוד אינספור פעמים ונכנסתי לדכאון עמוק מאוד מתחושות חילול הגוף שעברתי ועוברת… כל מה שרציתי זה שינתקו אותי מהכל ויתנו לי ללכת כבר הביתה. איתי מגיע לבקר אותי אבל מרוב כעס הוא בכלל לא מדבר איתי. הוא בורח החוצה ומסרב להתסכל עליי ואני מתמוטטת מזה… במקביל מתחילה אזעקה ואני שבקושי הולכת צריכה לרוץ עכשיו עם תינוק על הידיים למרחב מוגן. בשלב הזה אני כבר מתפרצת בבכי בלתי נשלט ומתמוטטת נפשית. ואז מודיעים לי, ששוב ההמוגלובין ירד ושאני כנראה לא משתחררת מבי"ח. לא יכלתי לדמיין את המחשבה של להישאר בשבת בבי"ח והתחננתי בכל דרך.

התנו את השחרור בבדיקת דם נוספת בבוקר… בסוף החליטו לשחרר ושאגיע לביקורת ביום ראשון בבוקר. טוב שככה יצא כי אז גם הייתי פנויה נפשית להיכנס למנהל המחלקה ולשמוע בפרטי פרטים את מה שעבר הגוף שלי ומה הוא מסוגל עוד לעבור בהמשך. נכנסתי למדור רישום וביקשתי לקבל את כל תיק הניתוח שעברתי. מסתבר שפירוט הניתוח לא היה מגיע לידיי כך סתם אם לא הייתי דורשת ומשלמת על כך (עדיין לא קיבלתי אותו).

ולדברים המשמחים יותר:

רואי הוא אחד התינוקות היפים ביותר שפגשתי. הוא יצא בהיר ומדהים, ברור ומיוחד כל כך! גוזל קטן, כל כך מיניאטורי שיצא מושלם!

הוא נפגש איתי ביום למחרת הניתוח בערך בשעה עשר בבוקר ומיד ניסיתי להניק אותו והוא ינק בצורה מושלמת, כאילו הוא רגיל לזה כבר 9 חודשים…

הוא נתן לנו הרבה מרווח נשימה בהתמודדות מול הקנאה של איתי, בכך שלא דרש ידיים והרבה תשומת לב, פרט לאוכל, החלפות ומקלחת. לאט לאט זה משתנה כי התחילו גזים אבל זה ממש לא באשמתו 🙂

* לסיפורי לידה נוספים ומדור ניתוח יקסרי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

8 תגובות ל- “סיפור הלידה של רואי- לידה מחודשת”

  1. ליאת הגיב:

    וווואאאאאווווווווווווווווו……… איזה סיפור, קראתי כמו איזה ספר מתח… והסוף.. איזה נס, איך התרגשתי… נפעמת עדיין… מאחלת לכם את כל הטוב והשמחה שיש…

  2. רינת הגיב:

    וואו עוזית…
    גרמת לי לבכות ממש..מרגש…
    גם אני הרגשתי שמשהו לא בסדר איתי וצדקתי- אןי כמו האינטואיציות שלנו…
    מאחלת לך המון בריאות ונחת משני הגוזלים ובהצלחה בהמשך!

  3. שני אביטל-יעקב הגיב:

    וואו!! כולי צמרמורות… מזכיר לי לא מעט את הלידה שלי… ומעודד אותי בהחלטתי שאת הלידה השנייה- אני קובעת כבר מראש קיסרי… לא מסוגלת לחשוב על לעבור את זה שוב! לי לא היו סיבוכים בלידה אלא אחריה… הייתי מאושפזת שבועיים עם זיהום בצלקת ו 40 מעלות חום..
    התחושה שהכי זכורה לי מהיקסרי זה לא הכאבים אלא תחושת הבדידות האיומה, גם במהלך הניתוח וגם בחדר ההתאוששות. ובנוסף, האבל.. האבל והפרידה מהחלומות על לידה רגילה שבה הקטנה שלי יוצאת מתוכי, שמניחים לי אותה על החזה והיא ישר יונקת… התאבלתי על כך לא מעט ולא נראה לי שיהיה לי אומץ לחלום שוב ולהתאכזב… רוב הסיכויים, שבצער רב- גם לידה הבאה תהיה קיסרי.
    שיהיה לכם המון בהצלחה ורק בריאות!!

  4. קרן הגיב:

    וואו! איזה סיפור …..העיקר ששניכם בריאים ושלמים!!!! תמיד חשבתי שסיפורי היקרעות הרחם הם סיפורי הפחדה של הרופאים- ושהסטטיסטיקה נמוכה מאוד.
    אבל אצלך הסטטיסטיקה היתה 100% וזה מפחיד מאוד!!!! איזה מזל ענק היה לך לצאת בחיים עם ידיים מלאות בתינוק בריא ועם רחם תקין……. לידה קיסרית גם היא לידה, לא כל הנשים נועדו ללדת לידה טבעית ורגילה….חלקן בעבר הרחוק פשוט לא שרדו את הלידה…… טוב שהקשבת לגוף שלך ונלחמת על זה!!!!! בזכותך חייכם ניצלו!!!! רק בריאות לרוב וגידול נעים של ילדיכם.

  5. עוזית קלאורה-נעים הגיב:

    תודה על התגובות… אכן זה היה מפחיד ומלחיץ ועד היום, אני בכלל לא מאמינה שהייתי במעמד הזה, במקום המפחיד הזה שנקרא "אחת ל…"הססטיסטיקה פגעה בי,וכמעט כמעט הצליחה להפיל עלינו אסון ולמזלי, בנס, שנינו פה…!
    אין לי עצות לכל השואפות לויב"ק. זה היה החלום הכי הכי גדול שלי,ללדת בלידה רגילה ולכן אני מבינה את הצורך הזה ועדיין קשה לי לומר שעדיף ללדת בקיסרי… רק מאחלת לכל יולדת בריאות, בריאות, בריאות!!

  6. סמדר הגיב:

    וואו! חיכיתי לסיפור הלידה שלך, ומצד שני גם פחדתי ממנו (בגלל הדברים שכתבת בפייסבוק). כל כך מאושרת ששרדת את זה, שאת כאן ובריאה ושלמה וכך גם רואי המקסים! מאחלת לך שההריון הזה, שהתחיל קשה ונגמר קשה, מסמן גם את סוף הקשיים שלך ושלכם, ושמפה הדרך תזרום בקלות!

  7. יווווווווווווווווווווווווו איזה סיפור……….. מצמרררררררר
    חזק מאוד,, אין לי מילים, איזה משמח שזה הסתיים בחיוך של רואי!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ואיפה אני בתוך האמהות ??

מאת : ליטל גרין

23 ביולי 20114 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כדי להימנע מתפקיד "מספקת הצרכים", יש אמהות שמארגנות לילדים "עיסוקים" רבים בכל יום, לאו דווקא כדי להעשיר את הילד או לענות על הצרכים שלו, אלא פשוט כדי שיניח להן. בנסיבות שנוצרו, קל להבין נטייה זו.

לכל השדים והשינויים

מאת : לי-את דנקר

18 בינואר 20133 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, מקצועניות מדברות

"שינוי", "שונה" איך שלא נקרא לשד הזה או "שינויים" כשמדובר בצמד שדים תאומים, הם יצורים המבליחים לחיינו מיום היוולדנו כאילו שגופנו או נשמתנו הם מסעדת גורמה משובחת, המכילה כל שדרוש לשד שרק הרגע יצא מן הבקבוק.

ומה הוא כבר יודע אם רק הרגע יצא? חוץ מאוכל הוא לא זקוק לדבר. כמו תינוק. רגע, אז מה חסר לנו בעצם כדי להתמודד עם שינוי, שהרי עם תינוק אנו יודעות בוודאות איך להתמודד ואם לא אז במי להיעזר כדי לדעת יותר. ומה ההבדל בניהם בכלל?

פינת המומלצות: דולה, מלווה בלידה, תומכת לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

30 בדצמבר 201180 תגובות

מתוך דולה, הריון

כאן תוכלי למצוא המלצות מכל הלב על דולות מקסימות ומקצועיות שעזרו לנשים לחוות חוויה לידה אחרת