מדברת לקיר| תקשורת זוגית אחרי לידה

מאת : רותי שלו

20 בנובמבר 2011 | 6 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

השבוע הגיעו אליי שתי קוראות בשאלה דומה:

המייל הראשון"בן זוגי לא יודע בכלל מה עובר עליי, אין לי כלים לתקשר לו את החוויות שלי מבלי להגיע לעימות או "תחרות" מי סובל יותר וכו'. חסרה לי התקשורת הנעימה שהייתה לנו. זקוקה לגשר ביני לבינו. מה עושים?"

המייל השני"עברתי עם עצמי משבר. היה לי מאוד קשה עם השינוי בחיים בכל הקשור לכך שנגמרה הספונטניות, הזוגיות שלי נדחקה הצידה, האני שלי נדחק הצידה, החופש שלי נעלם וכו…  לצערי עד היום אני לא מצליחה להעביר את המצוקה שלי לבעלי ואני מרגישה שאני מתמודדת לבד והכעס שלי עליו הולך וגובר ,כעס על זה שאני עוברת משהו שלפעמים מאוד קשה לי והוא ממשיך בחייו כרגיל. שהשינוי שלי הרבה יותר דרסטי מהשינוי שלו מהיום שנולד התינוק שלנו."

בחרתי להקדיש את הפוסט הנוכחי לנושא תקשורת זוגית לאחר לידה, כי המצוקות שמעלות כאן האימהות הן מצוקות קיומיות, שהן סלע המשבר שעובר זוג הורים טרי יותר או פחות. ואם לחדד את הנקודה, מבלי להתגבר לעומק על המכשול הזה, אין תקומה לזוגיות. אז מכיוון שבאנו הנה כדי לטעת תקווה ולתת כלים מכוננים לשינוי וריפוי, נפתח פה את הנושא לדיון בשני חלקים.

החלק הראשון יעסוק בחוויה של אימא צעירה– מה בעצם עובר עליה, ומה היא מנסה לתקשר. איפה הכשלים הנפוצים ביכולת להעביר הלאה את החוויה הפנימית ואיפה הקושי להבין על מה מדבר בן הזוג.  החלק השני יעסוק בחוויות של אבא צעיר ובקשיי התקשורת האופיניים למצב החדש שלו. מה הוא מתקשה להבין מבת הזוג ומה הוא מתקשה להסביר לה.

חלק א- אימא

החוויה של הריון היא הרי חוויה מכוננת מהסוג שלפניו ואחריו החיים כבר ממש לא מה שהיו. ולידה אפילו עוד יותר. באופן פרדוקסלי, ההריון שאמור להכין אישה לאימהות, הופך לעניין בפני עצמו שאליו אנחנו מתכוננות ונערכות מכף רגל ועד ראש והלידה היא כאילו מן הפתעה בסיבוב. תשעה חודשים את לומדת איך להיות בהריון ולהסתגל לשפה פיסית ורגשית חדשה, והנה כשאת כבר יודעת בערך איך ומה, זה כבר לא אקטואלי יותר.

לידה היא עוד סערה, חדשה לגמרי, שאליה אפילו עוד פחות אפשרות להתכונן, ולו בגלל שבאמת בסקלת התחושות הפיסיות טרם חשת שום תחושה דומה. ואז, אחרי שגם את זה צלחת, פתאום שוב הפתעה. אדם נוסף מצטרף למסע, וגם אליו לא היה איך להיערך ולהתכונן מראש. זאת אומרת שאם להיות מדוייקת, הריון, לידה ואימהות שם שלושה אתגרים נפרדים. שלושה שערים שונים לעבור בהם. המעברים האלה הם אולי הרגעים הגדולים ביותר בחייה של אישה וצבועים בצבע עמוק שלא דוהה עם השנים.

יש משהו בלתי נתפס במעבר מיחידה לרבים. יש נשים שההריון שלהן נדחה על ידי הגוף ומפורש על ידי המערכת כגוף זר שיוצר התנגדות ומזניק את כל ההגנות הפיסיות האפשריות. ובעצם זה לא מוזר בכלל, כי למרות התשוקה לילדים, למרות הדחף הטבעי להתרבות כדי לא להיכחד, עדיין המוח עובר מן פיצוץ מטאורי שכזה במעבר בין אני לאנחנו. ולא סתם אנחנו, אלא אתה או את או אתם בתוך אני. פתאום אין יותר פרטיות וסודיות, אין ריבונות, אין בלעדיות.

וזה גם נעים מאוד ומרגש ומטלטל, כי פתאום יש גם משהו כלכך מנחם ומחזק בידיעה שאני לא לבד, שאני אחד עם משהו גדול ממני, שאני מעבירה דרכי אדם חדש לעולם. ואז בדיוק עולה השאלה- אז מה הבעיה, הרי אם את שמחה בתינוק, אם את משתוקקת להיות אימא, אז למה הקושי? אז הנה מה שבן הזוג של הכותבת שפנתה אליי מוזמן לקרוא.

אחת החוויות העמוקות שבהן אישה נבדלת מגבר היא חוויית הנחדרות. אישה נבנית מגיל צעיר מאוד להיחדר ולהכיל. את הסביבה הרגשית שבה היא גדלה, את המצוקות והצרכים של העולם הסובב אותה, היא מחונכת ומאומנת לשים את עצמה בעמדת ספיגה מול העולם. החל ממשחק בבובות שצריך לנחם אותן ולהאכיל ולחתל, משחקים בגיהוץ ושטיפת כלים, אחות רחמנייה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות. בגרות מינית היא כבר שלב נוסף במידת הנחדרות כמובן. והריון ולידה הם סגירת מעגל של ממש. שם בעצם מגיע תהליך הנחדרות לשיאו.

ברור לנו כבר שגבר ואישה חווים את העולם ממקום אחר כל כך, עד כדי חוסר הבנה מוחלט של קנה מידה ושפה. אבל בכל זאת ברור שבלי יכולת הקשבה והכלה של עולם אחר, לא ייתכן שיתוף ולא תתקיים חברות. אז הנה החוויה הנשית בשפה אפשרית יותר. נחדרות היא חוויה שמבוססת לכאורה על חוסר אונים- אי אפשר להתמסר במצב של התנגדות. כניעה והרפיה הן התנאים ההכרחיים לחדירה, ממש כמו ליציאה של תינוק לעולם.

בעולם שבו כניעה מסמלת חולשה, נחדרות מסמלת תבוסה, פתיחה מסמלת איבוד שליטה, חיה אישה בדואליות של ממש מול עצמה. הטבע החדיר, המתמסר, הנפתח עד הסוף, מרגיש הרבה פעמים מנוצל, מרוקן, מושפל, מאויים, נאנס, חסר ערך, נחות. בעולם עם תשתית מילולית ותודעתית נשית יותר, החוויות האלה יכולות להיות חיוביות ומעצימות. פתיחות הנחווית ככוח, הרפיה היא אמון, כניעה היא חיבור רוחני. הדואליות היא פרי של קונפליקט פנימי רב שנים בין טבע נשי פנימי למציאות גברית חיצונית. ואלה כמובן תובנות שלא צומחות כך סתם יש מאין. וברור שאין כאן שיפוט על התחושות. יש רק מקום לקשב מולן.

אישה חווה לפעמים מצוקה גדולה מול החוויות הדואליות הללו. היא בחרה באימהות, היא בחרה באהבה, ובכל זאת עולות שם תחושות אחרות לגמרי, שחיות בכפיפה אחת. הקושי לספר סיפור של דואליות הוא קושי מובן מאליו, אבל הוא רק גדל ומתעצם כאשר המאזין לא פתוח לדואליות ודורש שוב ושוב תשובה אחת נכונה. "מה את רוצה? תגידי לי" כאילו שאלה פשוטה שכזאת שמזמינה תשובה קצרה ועניינית. אבל לא יוצאת תשובה כזאת. יוצא בלבול, יוצא תסכול מול המורכבות, יוצא זעם על מי ששואל את השאלה. ולמה בעצם? כי העולם שלנו מחולק בין שתי תפיסות עיקריות- תפיסת ה"או-או" ותפיסת ה"גם וגם". ואם יש משהו שהולך יד ביד עם חוויה קיומית של מהות נשית היא חווית "גם וגם". כי נחדרות היא גם עוצמה וגם חולשה. כי אימהות היא גם אני וגם התינוק שלי. כי השמחה שלי היא גם החרדה שאני מרגישה.

התנכרות של אישה למהות ה"גם וגם" שלה היא בעצם כמעט מתבקשת בעולם שמנוהל על ידי גברים לפי קודים גבריים. ואצל זכרים בכלל וגברים בפרט, השיטה היא "או-או". דהיינו או שאני עושה או שלא, או שאני רוצה או שלא, או שאני גומר או שלא. והמקום בו ההבדלים נעשים מובהקים מתמיד הם כאשר עניין המגדר הוא שם המשחק – מין, הריון, לידה, הנקה. ושם יש בצד אחד פער בוטה ונוקב, ובצד השני סיכוי יחיד במינו לבנייה של גשר מכונן ומרפא בין גבר ואישה, בין אימא ואבא, בינך ולבינה. כל מה שזכר ונקבה חסרים, הם יכולים לקבל בשעה המיוחדת הזאת ולהשלים פנימה עבור עצמם. רגע היסטורי של ממש.

וכמובן שמימד מהותי נוסף הוא עניין החופש המוגבל ומוגדר מחדש. להיות עצמי זה תנאי קיומי לצריכת התנאים הדרושים לצמיחתי. כשאני באמת עצמי, נאמנה לי, מדוייקת וקרובה אליי, אני יודעת את האמת שלי, מייצרת לי תנאים חיוניים לפריחה וביטחון. אלא שחוויית נחדרות, מעצם מהותה הזולגת, היא משהו שמטשטש את העצמי שלי ומבלבל אותי. כך קורה למשל שאמהות צעירות שוכחות לעשות פיפי יום שלם "כי התינוק בכה" . כך קורה למשל שהמון אמהות, כולל האמהות שלנו, נוהגות להגיש לצלחת שלהן אחרונה בתור, או לחילופין לאכול את שאריות הארוחה. וזה בעצם במילים פשוטות – ללכת לאיבוד בתוך האימהות. הנחדרות מעלה את השאלות "מה שלי ומה לא שלי?" "מי אני ומה התווסף אליי?" "איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת?" ופתאום יוצא שהתינוק שבו רציתי כלכך הופך להיות מרכז חיי, ולמרות שזה מאוד נעים לי ומרגש אותי, אני חווה תחושת מחנק, בדידות, פחד ולפעמים גם סוג של כלא.

אבל האם זה לגיטימי? האם הסביבה מבינה וסובלנית לחוויה שלי? זה כבר סיפור אחר, כי למרות שכל קשת החוויות האלה לגיטימית ביותר, עדיין בהעדר לגיטימיות מהסביבה, נוצרת לפעמים אשמה ובושה גדולה, ובעיקר בדידות.

אבל אם יש משהו ברור בתוך הסבך הרגשי הזה הרי שהדבר היחיד שיכול לזקק את התמונה ולתת קריאת כיוון חיובית ומייצבת היא העמידה העיקשת על איסוף כל קשת החוויות האותנטיות שמביאה איתה האימהות. כי רק מהקשב הזה תצטלל התמונה והאישה הנחדרת תהפוך לאישה בוחרת ומדויקת. לאט לאט יתברר מה שייך למה, איך בוררים את המוץ מהתבן איפה נמצאת הבאר הפנימית הטובה. המוגדרות תגבר על הערפל וריבוי הקולות הפנימיים יתחלף בקול עמוק יותר ונקי יותר. וזה לוקח זמן, ומקום.

הקושי לתקשר את החוויות המורכבות נובע לא רק מהשוני בין המציאויות של אימא ואבא, אלא גם מהעובדה שאימא צעירה היא מן סוג של ניסוי חי בבני אדם. היא עומדת כאן, תפורה, נוזלת מכל עבר, בוכה, מחבקת, מאושרת, עייפה ועייפה ועייפה. ואין לה רזרבות. כך שלכתחילה הקושי לתקשר את המורכבות הרגשית, הופך פה כמעט למשימה בלתי אפשרית בתנאים האלה. לא יעזרו פה המילים וההסברים על פרטי המצב, רק דבר אחד יעזור והוא הכוח להכיל סבל אנושי שבפשטות נקרא לו כאן אמפטיה.

עוד לפני שנשוחח עמוקות על המצב, נתבונן באימא הצעירה המוצפת, ונעשה משהו גדול וזוהר. כאן הרגע לשבת רגע לבד ולתרגל את הדבר הבא: יש לך שקית לבנה שקופה מעט. היא נראית כמו קרום עדין ונעים, גמיש ומגונן. השקית היא גדולה כמו שק קמח גדול מאוד. היא יכולה להכיל בתוכה אדם. אימא. בתנוחת עובר, סגורה ומכונסת. ואת השקית הזאת נדמה מעל גובה הראש, כך שהעיניים נשואות למעלה. ובתוך השקית נשים את האישה שהפכה לאימא. נכניס אותה למקום שהוא כולו ביטחון, שקט, קבלה. ואת השק הזה נחזיק מעלינו ונתבונן בו. העיניים ישמרו ויגוננו על השק. ככה פשוט, רבע שעה של ישיבה וצפייה. בלי להבין, בלי להתווכח, בלי לשפוט. רק לפרגן. וזהו בעצם סוד העניין. היכולת לתת את המתנה הזאת מבלי להצטרך להבין, מבלי להשתכנע או לשכנע. פשוט לתת לגבריות את מקום הכבוד שלה. עצמה שקטה, נוכחת, נדיבה, לא מופעלת מן החוץ. זאת הסגולה הזכרית היפה והחיונית כל כך עכשיו לטובת ייצוב האנרגיה של שני בני הזוג.

אין טעם לבקש מגבר להצמיח מתוכו שפה וזהות מגדרית חדשה. יש טעם וצורך ודחיפות להזמין אותו לתת את מי שהוא באמת. הגבריות הנקייה, האצילית, המכבדת, המאוזנת. זה המזון המרפא והמעצים ברגע הקריטי שלאחר לידה ובמסלול המורכב של אימהות צעירה. יופי צרוף.

עד כאן חלק ראשון על חוויות נשיות וקושי לתקשר אותן. מבטיחה לחזור להיבטים המעשיים יותר של תקשורת בפוסט נפרד. זהו בינתיים. בימים הקרובים חלק שני- אבא.

 

בברכה ובשמחה,

רותי שלו,
יועצת ומגשרת. תומכת בתהליכי שחרור וצמיחה

עוד אמהות כותבות:

לדבר איתי/ שיר

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה?/ רות שלו

כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף

כאן גרים בכיף? / רותי שלו

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

6 תגובות ל- “מדברת לקיר| תקשורת זוגית אחרי לידה”

  1. שירה דרוקר הגיב:

    נגעת בי בכל כך הרבה מובנים. אני מחכה בקוצר רוח להמשך. תודה.

  2. רותי שלו הגיב:

    וואו שירה!איזה כיף! תודה רבה. אני אעשה כמיטב יכולתי להעצים שת השפה והשיח הזה כדי שנצא כולנו נשכרות ונשכרים. נראה לי שהגענו לגיל שמותר לנו כבר להאמין בדיאלוג מגדרי חדש ולעבור לשלב האמון. אז לשם פניי.

  3. רינת הגיב:

    וואו רותי…
    כתיבה אינטיליגנטית ומדוייקת שמשקפת את המעברים שאנו עוברים/ות מרגע הכניסה להריון..
    ונכון שהכל חלק טבעי וטוב אבל בכל טוב יש פחות טוב וזה בדיוק מה שאת מתארת ומלמדת (!) כאן…מחכה להמשך בכיליון…

  4. מצרפת את הרשימה המרגשת שכתבה שירה דרוקר לבן זוגה
    http://bit.ly/rRvqlu

  5. נורית טל-טנא הגיב:

    את כותבת נהדר, חשוב, מרגש …הקול שלך הוא קול של הרבה נשים.

    • רותי שלו הגיב:

      תודה לך נורית! אני עושה את מה שאני יכולה כי ברור לי שזה חיוני ואני מאמינה שרק אם ניתן שם לדברים ונדבר אותם נוכל גם לרפא ולשנות מציאות. זאת המשאלה שלי ולזה אני מחוייבת. תודה על הפירגון, זה ממש מרגש בעיני

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני? אמא לילדה מתבגרת!!!!

מאת : שגית ברמי

31 במרץ 20150 תגובות

מתוך גיל ההתבגרות, לכל אמא

הייתי בגיל 26 כשילדתי אותה. כמעט 14 שנים עברו מאז ועוד דקה אני? בת 40 והיא נושקת ל14. מילא לעכל את זה שאני עוד רגע בת 40 (שזה סיפור לפוסט אחר) אבל גם לעכל את זה שיש לי בת מתבגרת???? לי???

כן, כנראה שזו אני. אני זו שיש לה בת שהתחילה את צעדיה לעבר העצמאות הנכספת של עולם המבוגרים, שיש לה דעות מאוד ברורות והיא מראה בגרות נהדרת ויש פעמים שהיא קצת חוזרת להיות ולהתנהג כמו ילדה ואני צריכה להבין את זה ולקבל את זה בלי לצאת מדעתי.

התיק של הדולה החשוד באונס לא נסגר

מאת : לימור לוי אוסמי

9 בפברואר 20115 תגובות

מתוך דולה, הריון

"דובר משרד המשפטים בשם פרקליטות מחוז מרכז:
התיק בעניינו של מיכאל הופמן מצוי בחקירת משטרה, אשר מלווה ע"י הפרקליטות. כל פרסום על החלטת שהתקבלה בפרקליטות בשלב זה, עוד בטרם הועבר התיק לפרקליטות, הינו באחריות המפרסם ועל דעתו בלבד."

גם אתן מרגישות שזה לא פייר ? כשאבא הלך לעבודה ואמא נשארת בבית

מאת : אמא שושי

21 בפברואר 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה

וזה לא שהם לא אוהבים,
וזה לא שהם לא מתעניינים,
ואפילו הילדים נורא נורא אוהבים וקשורים אליהם,
אבל הם מצליחים להשיג את המוניטין של 'אבא טוב' במינימום זמן השקעה בהם בפועל.