חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל.

אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. אני 7 חודשים אחרי לידה וזה מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי. אני עדיין מריצה בראש תסריטים של "מה אם…" והנושא גם עולה אצלי בחלומות – פעם אני חולמת שאני בלידה אך לא חשה כאבים, פעם אני חולמת את עצמי בדין ודברים עם הצוות הרפואי בלידה, וממש היום חלמתי שאני יולדת ולא מצליחה לזכור מה השם שרציתי לבחור לבני.

גם הצלקת שעדיין מעקצצת וצורבת, מקשה עלי לשכוח את הסיפור שלה. מידיי פעם היא שולחת לי אות עיצבי, כמו מכריחה אותי להחזיר אותה שוב אל מחשבותי, לעצור את הכל ולפשפש שוב במה שהיא מסמלת עבורי, ובדרך שבה היא נחרטה על גופי. אני זוכרת אותה. אני חיה יום יום את קיומנו המשותף. היא חלק בלתי נפרד מהגוף ומהנפש, ומן הסתם היא תישאר שם לעולם. תמיד תזכיר לי את מה שכל כך רציתי, אך לא הצלחתי להשיג.

ואיך אפשר שלא לדבר על עניין המשקל. 7 חודשים מהלידה יש כבר איזושהי ציפיה, גם שלי וגם של הסביבה, להתחיל לחזור כבר למיימדים המקוריים של לפני ההריון. טוב, זה מתחיל כבר להיות לא כל כך נעים. אחרי כל כך הרבה חודשים אני מתחילה כבר לחשוש שהקילוגרמים האלה הם פה בשביל להישאר. שזה כבר לא העודפים הקטנים מההריון, אלא פשוט עטיתי על עצמי "גיזרה אימהית" חדשה, וכמה קילוגרמים נוספים שחרף ציפיותי והדחקותיי, מסרבים להיעלם להם מעצמם. הם עקשניים ונחושים ומסרבים לשחרר. גם הם רוצים כל הזמן להזכיר לי שאני כבר לא מי שהייתי, החתיכה הזאת שתמיד אהבה להתלבש ולהתאפר, זו שקפצה ראשונה מול כל מצלמה שנשלפה, רק תנו לי הזדמנות "לדגמן". די, עכשיו אחרי 7 חודשים אני כבר לא יכולה להשתמש בתירוץ של "אחרי לידה", זה כבר לא תופס. עכשיו אני כבר סתם דבה.

ואז, כמובן יש את נושא ההסתגלות לתינוק. אני לא יכולה להגיד שלא הסתגלתי. מבחינת התפקוד אני דואגת לתינוק שלי, אוהבת אותו, מטפלת בו במסירות, אבל עדיין כל ההתנהלות איתו מלווה אצלי במתח פנימי רב, שבהרגשה שלי כבר היה צריך לעבור אחרי תקופה של 7 חודשים. אני עדיין מפחדת לעשות איתו דברים, חוששת לצאת איתו מהבית, מפחדת מאיך שהוא יתנהג, ומכך שלא אדע איך להתמודד ומה לעשות. אני גם לא תמיד בטוחה עדיין שאני יודעת לפרש אותו נכון, ולפעמים קורה לי שאני מרגישה שאני כן יודעת, אבל בכל זאת בוחרת להתעלם במכוון מהאינטואיציה שלי, לבטל את התחושה המכוונת שלי, כאילו אני לא מספיק סומכת על עצמי ועל תחושותיי.

אני גם עדיין מרגישה שקשה לי. 7 חודשים עברו ועדיין קשה לי. יכול להיות שאני מפונקת, או אולי לא מציאותית, אבל אני לא חושבת שציפיתי שאחרי פרק זמן כזה עדיין יהיה לי קשה. קשה לי עם ההתעוררויות בלילה, קשה לי טכנית ההתנהלות עם שני פעוטות – לקחת, להחזיר, לתת תשומת לב במקביל לשניהם וגם להיות מסוגלת להכיל את שניהם מבחינה רגשית. קשה לי עם השינוי הגדול שחל בחיי, בזוגיות שלי ובמשפחה שלי. קשה לי עם כל הוויתורים שאני צריכה לעשות כל הזמן לטובת האימהות. וויתורים שהם בעיני מוסכמה חברתית שאין לערער עליה.

אני לא יודעת למה, אבל אני כל הזמן שמה לנגד עיני את גיל שנה כיעד, כגבול. אני מרגישה שזה מספיק רחוק בשביל לאפשר לי להגיע לנקודה הזו קצת יותר קרובה למה שאני מצפה מעצמי.

קצת יותר רגועה, קצת יותר בשליטה, קצת יותר משוחררת וקצת יותר רזה.

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא את:

הלידה של הילה נמצאת כאן/ שירה דרוקר

למה? למה? למה ניתוח קיסרי?/ אמא אחרי לידה

עיבוד חוויית הלידה: הלידה כשער לחיים/ רות לב, מלווה אנשים בתהליכי צמיחה

עשרה חודשים אחרי זה עדיין משקל עודף מההריון?/ הכי אמיתית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× ליווי תהליכי צמיחה לאמהות רגישות