7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב

מאת : נטע רותם ימניצקיי

20 בנובמבר 2011 | 13 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל.

אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. אני 7 חודשים אחרי לידה וזה מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי. אני עדיין מריצה בראש תסריטים של "מה אם…" והנושא גם עולה אצלי בחלומות – פעם אני חולמת שאני בלידה אך לא חשה כאבים, פעם אני חולמת את עצמי בדין ודברים עם הצוות הרפואי בלידה, וממש היום חלמתי שאני יולדת ולא מצליחה לזכור מה השם שרציתי לבחור לבני.

גם הצלקת שעדיין מעקצצת וצורבת, מקשה עלי לשכוח את הסיפור שלה. מידיי פעם היא שולחת לי אות עיצבי, כמו מכריחה אותי להחזיר אותה שוב אל מחשבותי, לעצור את הכל ולפשפש שוב במה שהיא מסמלת עבורי, ובדרך שבה היא נחרטה על גופי. אני זוכרת אותה. אני חיה יום יום את קיומנו המשותף. היא חלק בלתי נפרד מהגוף ומהנפש, ומן הסתם היא תישאר שם לעולם. תמיד תזכיר לי את מה שכל כך רציתי, אך לא הצלחתי להשיג.

ואיך אפשר שלא לדבר על עניין המשקל. 7 חודשים מהלידה יש כבר איזושהי ציפיה, גם שלי וגם של הסביבה, להתחיל לחזור כבר למיימדים המקוריים של לפני ההריון. טוב, זה מתחיל כבר להיות לא כל כך נעים. אחרי כל כך הרבה חודשים אני מתחילה כבר לחשוש שהקילוגרמים האלה הם פה בשביל להישאר. שזה כבר לא העודפים הקטנים מההריון, אלא פשוט עטיתי על עצמי "גיזרה אימהית" חדשה, וכמה קילוגרמים נוספים שחרף ציפיותי והדחקותיי, מסרבים להיעלם להם מעצמם. הם עקשניים ונחושים ומסרבים לשחרר. גם הם רוצים כל הזמן להזכיר לי שאני כבר לא מי שהייתי, החתיכה הזאת שתמיד אהבה להתלבש ולהתאפר, זו שקפצה ראשונה מול כל מצלמה שנשלפה, רק תנו לי הזדמנות "לדגמן". די, עכשיו אחרי 7 חודשים אני כבר לא יכולה להשתמש בתירוץ של "אחרי לידה", זה כבר לא תופס. עכשיו אני כבר סתם דבה.

ואז, כמובן יש את נושא ההסתגלות לתינוק. אני לא יכולה להגיד שלא הסתגלתי. מבחינת התפקוד אני דואגת לתינוק שלי, אוהבת אותו, מטפלת בו במסירות, אבל עדיין כל ההתנהלות איתו מלווה אצלי במתח פנימי רב, שבהרגשה שלי כבר היה צריך לעבור אחרי תקופה של 7 חודשים. אני עדיין מפחדת לעשות איתו דברים, חוששת לצאת איתו מהבית, מפחדת מאיך שהוא יתנהג, ומכך שלא אדע איך להתמודד ומה לעשות. אני גם לא תמיד בטוחה עדיין שאני יודעת לפרש אותו נכון, ולפעמים קורה לי שאני מרגישה שאני כן יודעת, אבל בכל זאת בוחרת להתעלם במכוון מהאינטואיציה שלי, לבטל את התחושה המכוונת שלי, כאילו אני לא מספיק סומכת על עצמי ועל תחושותיי.

אני גם עדיין מרגישה שקשה לי. 7 חודשים עברו ועדיין קשה לי. יכול להיות שאני מפונקת, או אולי לא מציאותית, אבל אני לא חושבת שציפיתי שאחרי פרק זמן כזה עדיין יהיה לי קשה. קשה לי עם ההתעוררויות בלילה, קשה לי טכנית ההתנהלות עם שני פעוטות – לקחת, להחזיר, לתת תשומת לב במקביל לשניהם וגם להיות מסוגלת להכיל את שניהם מבחינה רגשית. קשה לי עם השינוי הגדול שחל בחיי, בזוגיות שלי ובמשפחה שלי. קשה לי עם כל הוויתורים שאני צריכה לעשות כל הזמן לטובת האימהות. וויתורים שהם בעיני מוסכמה חברתית שאין לערער עליה.

אני לא יודעת למה, אבל אני כל הזמן שמה לנגד עיני את גיל שנה כיעד, כגבול. אני מרגישה שזה מספיק רחוק בשביל לאפשר לי להגיע לנקודה הזו קצת יותר קרובה למה שאני מצפה מעצמי.

קצת יותר רגועה, קצת יותר בשליטה, קצת יותר משוחררת וקצת יותר רזה.

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא את:

הלידה של הילה נמצאת כאן/ שירה דרוקר

למה? למה? למה ניתוח קיסרי?/ אמא אחרי לידה

עיבוד חוויית הלידה: הלידה כשער לחיים/ רות לב, מלווה אנשים בתהליכי צמיחה

עשרה חודשים אחרי זה עדיין משקל עודף מההריון?/ הכי אמיתית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

13 תגובות ל- “7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב”

  1. שירה דרוקר הגיב:

    נטע,
    רוצה לחזק אותך. את אמא מדהימה ל- 2 וזה נשמע לא קל…
    ולהתוודות – גם לי קשה. אפילו שכבר עברו 7 חודשים, אני עדיין מרגישה, פיזית ונפשית "אחרי לידה". בעצם, אחרי הלידה הראשונה אנחנו נשארות לנצח אחרי לידה, לא? 🙂
    לפעמים אני מרגישה מפונקת ומפחדת להודות בזה שהחיים האלה לא קלים. ואין סוף שנראה לעין. אין קו סיום שכשחוצים אותו הדברים הופכים פתאום לקלים, או חוזרים לקדמותם. זה קושי שכנראה מסתגלים אליו עם הזמן (וכנראה שכשכבר מסתגלים עם הילד הראשון, עושים עוד אחד ואז הקושי מתחדש…).
    אולי אנחנו באמת "מצפות" יותר מדי. אולי אנחנו כבולות בפנטזיות ודימויים לא נכונים שיש לנו על אימהות, על הסתגלות, על חזרה לשגרה…
    אני מרגישה שמאז הלידה אני במירוץ מטורף, עסוקה ועמוסה ללא הרף, כל פעם שנראה לי שאני רואה את קו הסיום – הוא מתרחק ממני ונעלם. אני גם מרגישה שאני כאילו חיה בבועה, באיזשהו יקום חלופי, ושמתישהו הכול יתנפץ וישתנה בבת אחת, אולי אפילו יתפוצץ לי בפנים.
    אני כאילו מחכה לאיזה רגע מכריע כזה שבו תסתיים התקופה המבלבלת הזאת של אחרי הלידה ופתאום "יתחילו החיים האמיתיים". ואפילו מרגישה שרק אז אהפוך לאמא אמיתית, כבמטה קסם.

    מנגד, ברור לי שזה תהליך. ושלמרות שהיומיום נראה כל כך חוזר על עצמו הדברים בעצם משתנים כל הזמן. בלי שנשים לב.
    ובלי שאשים לב, אני פתאום אמא של תינוקת בת 7 חודשים.
    הם לא גדלים בבת אחת.
    בטח אימהות לילדים גדולים יותר לא מאמינות שהתינוק שלהן כבר בכיתה א', או בצבא, או מתחתן, מרוב שהוא עדיין נראה להן אותו תינוק קטן שהן טיפלו בו…

    הקשיים שאת מתארת וכמובן הקשיים שאני עוברת גרמו לי לחשוב שוב על הרצון המעט ילדותי שהיה לי ללדת ילדים במרווחים קטנים "כדי שיגדלו יחד".

    אני מרגישה שאני צריכה לתת לגוף שלי להירפא ולגייס מחדש את הכוחות שהוא צריך כדי לעבור שוב היריון ולידה.
    אני מרגישה שהילה צריכה תשומת לב אישית לתקופה ארוכה יותר משחשבתי.
    ואני מרגישה שהנפש שלי צריכה לעבור תהליך לא פשוט כדי להיות מוכנה שוב לעבור מסע שכזה.

    מאחלת לך שכל יום יהיה נעים ופשוט יותר מקודמו. לאט לאט.

  2. היי יקרה,
    מאוד מהדהד לי מה שכתבת בהתחלה בקשר ללידה:"לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת". עבורי זה נשמע כמו תחושה שמתאימה גם למשקל ולגוף, להסתגלות, לקושי שנמצא עכשיו. תחושה שאת חווה ומרגישה דברים ויחד עם זה יש גם מקום שמרגיש שצריך להיות אחרת.
    את יודעת, בדרך כלל זה הקול שגורם את הכי הרבה סבל.. גורם להכי הרבה רגשות אשם..
    אני לגמרי מבינה את הקול הזה, הרגשתי וחוויתי אותו בעוצמות ענק אחרי הלידה ומכיוון שחוויתי אותו כל כך חזק, פשוט לא יכולתי להתעלם ובעצם יצאתי למסע אישי של קבלה עצמית, על מה שאני כפי שאני.
    אני יודעת כמה זה קשה עד בלתי נסבל להסתובב עם תחושה שצריך להיות משהו אחר, שאני אמורה להרגיש אחרת או שמומלץ שארגיש אחרת, כשכל ההוויה שלי היא בעצם ממש רחוקה משם.
    אפשר להיות לרגע בקשר עם החלק הזה שבך, שמרגיש שצריך להרגיש אחרת, או שכדאי להרגיש אחרת (תבדקי מה מדויק לך). לנסות אולי לדמות אותו למשהו ולהרחיק אותו מרחק סביר ממך, כזה שייאפשר לך לראות אותו, להיות איתו, אבל שלא יהיה קרוב מדי או רחוק מדי. וכשהוא נמצא במרחק סביר ממך, נסי רק להיות איתו לכמה רגעים, רק לשים לב שיש בך היום חלק כזה, שמרגיש שצריך להיות אחרת. תראי איך זה מרגיש.

    במידה ואת כמוני, אז אני מניחה שגם אצלך החלק הזה לא נולד עם ההורות, אלא היה שם קודם, רק שעכשיו הוא צועק או שהוא חזק יותר, חלק מכך בגלל שחשוב לנו להיות אמהות טובות וחלק מזה בגלל סיבות רבות ומגוונות, בגללן חברתיות- תרבותיות.

    השינוי בתחושה מתחיל כבר עכשיו, בעצם זה שכתבת. מפני שעצם זה ששמת לב, שאת שמה לב שיש בך חלק כזה, כבר יוצר משהו, יותר תנועה מסוימת שם. משם אפשר רק להמשיך את התנועה שנולדה שם.

  3. אביבית הגיב:

    מדממת את הלידה שלי וואהו איזה משפט , העברת בי צמרמורת….רשום מהלב ואמיתי כל כך אך אני חייבת לומר לך שלהרגיש דבה , וודאי כל אחת מרגישה אך אני קיבלתי את עצמי ואת גופי והעיקר הבריאות בסדר אז אנחנו לא דוגמניות , אז מה? הגוף חוזר לאט לאט אבל בטוח לעצמו, וחוץ מזה שלי לדוגמא אין זמן לעשות ספורט אז זוהי חלק מהבעיה , הכל עובר שולחת לך חיבוק גדול ומבינה לליבך ואני אמא לתינוקת בת 9 חודשים , לא מאמינה שעברו כבר 9 חודשים או יותר נ כון טסו….

    • נגה שכטר הגיב:

      אביבית יקרה,
      את כל כך צודקת, אנחנו בריאות ולרוב הגוף חוזר לעצמו וזה הכי הכי חשוב,
      אבל…. אני מצטערת, אני כל כך מזדהה עם העניין הזה.
      התסכול הוא לא המספר שמופיע על צג המשקל הדיגיטלי (שלשמחתי הרבה התקלקל, ומסרב לגלות לי עם עליתי או ירדתי 100 גרם מאז אתמול),
      התסכול הוא שהג'ינס שכל כך אהבתי לא נסגר. עזבי נסגר – הוא בכלל לא עולה לי מעבר ליריכיים!
      התסכול הוא שהבטן מלאה קמטים המזכירים לי שהייתה לי בטן ע-נ-ק-י-ת ואני יכולה לשכוח מהבקיני.
      *** ותסכול קטן שמתלווה לפה: אני צריכה מלתחה חדשה דחוף! אבל למי יש תקציב??
      התסכול הוא שכאשר הבייבי שלי היתה בת שלושה חודשים שאלו אותי: "יא! את שוב בהריון?!"

      אז גם אני 7 חודשים אחרי הלידה.
      ואני עדיין מביטה על הצלקת מלמעלה, ומעקמת את האף..
      ואני עדיין לא התרגלתי להנקות בשלוש לפנות בוקר..
      ואני עדיין מתקשרת לאמא/אחות/חברה לשאול מה עושים, כי לפעמים באמת אין לי מושג..

      אני מרגישה שאנחנו מעניקות כל כך הרבה:
      לבייבי, לבן הזוג, למשפחה, לבית, לחברות, לעבודה..
      אסור לנו לשכוח לתת גם לעצמנו!
      אפילו שעה בשבוע של לצאת להתאוורר, לקרוא, לשתות קפה עד הסוף יכול לעשות פלאים!
      ואולי בבוא היום גם הצרת היקפים… 🙂

      • אני זוכרת שאחרי הלידה שמעתי מסביב :"אבל זה כל כך שווה את זה.."
        ואני חשבתי לעצמי בפנים: "מה שווה את זה ?? אני רוצה את הגוף שלי בחזרה !!"
        אני חושבת ומרגישה שאין מספיק לגיטימציה להתאבל (כן, להתאבל) על האובדן של הגוף שלנו. כל אחת עוברת שינויים אחרים בגוף, אבל כל אחת מאיתנו איבדה משהו שקשור לשינוי בגוף אחרי הלידה. הרי כל כך הרבה שינויים עוברים לנו בגוף אחרי הלידה: הנרתיק שלנו משתנה, רצפת האגן מתרופפת, כאבי בטן, שרירי בטן חלשים, בטן רופפת, עלייה במשקל, התרחבות באגן, צלוליטיס, שדיים משתנים, הזעה, טחורים.. שאמשיך ? ויחד עם כל השינויים, אין ממש לגיטימציה חברתית להתאבל על השינויים הללו, כאילו שאבל על השינוי סותר (חלילה) את תחושת השמחה שבהבאת ילד לעולם.
        יש מקום גם לזה וגם לזה ובהחלט, זה לא קל בכלל להסתגל לשינויים (שגם) הגוף מביא איתו אחרי הלידה.
        כתבתי על זה קצת כאן די מזמן: http://bit.ly/uI0fo2

        • נגה שכטר הגיב:

          היי לימור,
          עכשיו, אחרי שהכלים נשטפו, והכביסה עברה למייבש (מצטערת, בחצות כבר אין לי כוח לתלות כביסה, ובטח שלא בקור ששורר בחוץ) ישבתי לקרוא את הפוסט, ואני אסירת תודה לך! מאיר עניים ומשקיט מעט את רחשי הלב.

          נראה לי שאקרא אותו שוב מחר, רעננה יותר (עד כמה שניתן).
          🙂

          בהחלט הולכת להפיץ בין החברות!

  4. מירב הגיב:

    אצלי עברה שנה וחצי (לידה ראשונה) ועדיין בהסתגלות. אני חושבת שמה שבאמת צריך זה לשחרר כל מיני תחושות ומחשבות, בעיקר את אלה שמתייחסות למה ואיך שצריך להיות. כי אין דבר כזה צריך להיות. אני לא מרגישה עדיין שיש לי את האנרגיות הנדרשות כדי להמשיך את הירידה במשקל, אני מתמודדת טוב יותר ככל שעובר הזמן עם בכי, אבל יש גם רגרסיות ובסך הכל ההתמודדות משתפרת ולכל אורך הדרך יש את החידושים והריגושים של כל שלב בהתפתחות של ילדתי. מותר להרגיש שקשה, מותר להיעזר במי ובמה שאפשר ומותר להסתגל לאט לאימהות. הרשומה הזאת גרמה לי (שוב) להזדהות ומדגישה לי שוב את החשיבות שבמרחב שמאפשר דיון אמיתי בנושאים הקשורים לאמהות. ועל כך כל הכבוד ללימור.

  5. גלית הגיב:

    שוב, הזדהות מוחלטת.
    אחרי שנה ו-8 חודשים, ההסתגלות עדיין לא קרתה במלואה. אבל אולי הסתגלתי למצב של "מסתגלת".
    למשקל לקח שנה וחצי להתאזן (אבל ממש לא לחזור למה שהיה לפני ההריון) ויש עדיין בליטות פה, מדלדל שם שאני כבר מקבלת כחלק מהגוף של האמא שנהייתי. אגב, אחרי עלייה של למעלה מ-32 ק"ג בזמן ההריון (אז הפסקתי באופן הצהרתי לעלות על המשקל), לא ירדתי גרם במשך כל תקופת ההנקה (10 חודשים). רק כשחזרתי לעבוד ולכל הלחץ שנובע מהעבודה שלי, פתאום בלי לשים לב הקילוגרמים התחילו לנשור.
    המצב הנפשי אבל עדיין מוגדר כהסתגלות. כל יום משהו חדש, התמודדות חדשה.

  6. yehav הגיב:

    נטע היקרה – מחזקת את ידייך!
    גם לבן שלי מלאו כבר 7 חודשים. בכל פעם, כשאני סוף סוף מתרגלת לזמני השינה, האכלה וסימנים שהוא מאותת לי – הכל משתנה.
    בכל פעם ללמוד מחדש, להסתגל. ובימי השינויים הדקות לעתים מורטות עצבים, שלא לדבר על יציאה מהבית, או על ביקורים משפחתיים – למי יש כוח לביקורת הזאת? "כדאי שהוא ילמד להירדם לבד" , "הוא לא אוכל מספיק" , "הוא תינוק לא רגוע".

    אני מאחלת לך וגם לי את דרך החיים הנכונה והרגועה ביותר: שנסמוך על עצמנו. שמילים שלא נעים לנו לשמוע – יכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. שציפיות שיש לנו מעצמנו וקשה לנו לעמוד בהן – יתחלפו לשאיפות ריאליות שיטיבו איתנו.
    אפס ביקורת עצמית. מקסימום אהבה וסלחנות כלפי עצמנו.
    לענות לקול הטורדני שבראשנו, בקול רך ונעים שאנחנו כמהות לשמוע: איך שאת זה בסדר גמור. ואם אין לך כוח עכשיו, זה בסדר. ואם קשה לך מדי, תמצאי את הדרך המהירה ביותר להקל על עצמך. ואת מדהימה וטובה כמו שאת.

  7. נטע יקירה,
    אני כל כך מבינה אותך. הדבר העיקרי שאני שומעת זה המקום המפוספס שהיה אמור להיות מושלם. הלידה הייתה אמורה להיות מושלמת …הגוף היה אמור לחזור להיות מושלם, האימהות אמורה הייתה להישתלב בחיים בצורה הרמונית…אין באמת לגיטמציה לקצב האישי כל כך של כל אחת מאיתנו. וברגע שהלגיטמציה לא קיימת , אנו כל הזמן חיות בתחושה ששום דבר לא מספיק טוב. אני חייבת להגיד לך שמניסיון אישי ומטיפול בעשרות נשים אחרי לידה, כל לידה גם המושלמת ביותר, היא סוג של טראומה. נשים הגיעו אלי אחרי לידה כל כך טובה וקלה אבל בחוויה שלהן הן עוד לא עיקלו את מה שהיה ולא הצליחו להכיל אותה במובן העמוק של המילה. הגוף המשיך כמעט באופן אוטומטי לעשות את מה שצריך ( ואפילו טוב ) אך תודעה/ הנפש הייתה במקום אחר לגמרי. מקום שרוצה עוד רגע לנשום , לעכל, להבין. הפער הזה הוא שמייצר את התחושות שאת מדברת עליהן, ואולי המשפט הכל כך רגיש וחזק " אני עדיין מדממת את הלידה שלי" מסביר את הפער כל כך טוב. אני ממש מזמינה אותך לאפשר לעצמך להיות בחוויה,לתת לעצמך לנשום ובכל רגע נתון לבחור את הקצב שנכון עבורך.
    שלך,
    הילה שלזינגר

  8. סיון קונוולינה הגיב:

    נטע יקרה,
    מתחברת מאוד (!) לדברים שכתבת, ורוצה לספר לך סיפור, שאין לו שום קשר (ויחד עם זאת יש לו המון קשר) לאמהות, ללידה, ולעוד כמה ארועים משמעותיים בחיינו…
    שנת 2008 היתה שנה מכוננת בחיי. קרו בה כמה ארועים ששינו את חיי מקצה לקצה והצריכו ממני הרבה מאוד תעצומות נפש. ואז החלטתי שאני נוסעת להודו, לבד, ממש לבד, למסע עם עצמי. וכך היה.
    כמובן שלפני שטסתי ידעתי בדיוק איך הולך להיות הטיול הזה: אני אנחת בדלהי, אפגוש כמה אנשים אירופאים מגניבים בערך בגילי, אצטרף אליהם, ויחד נגיע למקומות מדהימים בהודו וזו תהיה ממש חוויה אדירה. מיותר לציין שאף אחד מהדברים האלה לא קרה…(אחרת לא היה מה לספר…)
    הסיפורים על זה שפוגשים אנשים ומתחברים איתם עוד במטוס – הסתבר כאגדה אורבנית. בין אם רציתי או לא רציתי – יצא ככה שב-3 שבועות הראשונים טיילתי בהודו לגמרי (אבל לגמרי) לבד. הבדידות היתה מאוד קשה כשלעצמה. תוסיפי לזה את הודו – על כל המשתמע מכך, ומהר מאוד המסע הופך למשא. הודו (לא יודעת אם היית) היא מקום שפוגש אותך פנים אל פנים בעדינות של רכבת ב-300 קמ"ש. ההמונים, הריחות, הרעש, המראות, ההטרדות הבלתי פוסקות מצד גברים, הכל מהכל. כשמטיילים לבד מרגישים את זה פי כמה, כי הכל נספג פנימה ואין עם מי לחלוק את ההלם. 3 שבועות נלחמתי בה. כל פעם שחטפתי סטירת לחי ומשהו קרה בדיוק הפוך ממה שתכננתי – החלטתי שאני לא מוותרת, הודו תכנע לי והטיול הזה יהיה בדיוק, אבל בדיוק, כמו שדמיינתי (או לכל הפחות יותר טוב). 3 שבועות הרגשתי כאילו מישהו מסתכל עליי מלמעלה ועושה לי דווקא. הכל היה קשה, עקום, לא הולך, לא כמו שדמיינתי, לא כמו שניסיתי. המשא היה כבד מאוד. ואז, כשאני כבר על סף בכי וייאוש, נכנסתי לסוכנות נסיעות הודית ובגרון חנוק ושפתיים רועדות ביקשתי מהם המלצה על מקום שאני אוכל לפגוש בו תיירים, כדי לשבור את הלבד הזה, וכדי שאני לא אסבול כל כך מהגברים ההודיים שהמבטים/שריקות/צביטות שלהם כבר התישו אותי. אז קיבלתי המלצה ממדריך טיולים הודי לעלות על אוטובוס תיירים לאיזשהו מקום מאוד תיירותי, עם הבטחה שכבר באוטובוס אני אפגוש תיירים שנוסעים לשם. כמובן שמיד קניתי כרטיס, ובשעה 23:00 התייצבתי ברוח אופטימית ובראש מורם בתחנת אוטובוס נידחת, לנסיעה שהולכת לשנות לי את הטיול מקצה לקצה.
    את יכולה רק לתאר לעצמך מה הרגשתי כשגיליתי לתדהמתי שלא רק שאין תייר אחד באוטובוס – הוא מפוצץ כולו עד אפס מקום בגברים הודים ואני האישה היחידה שם………..
    זה היה כל כך אירוני, שפשוט חייכתי. ממש פיזית, חיוך ענק. ובאותו רגע הבנתי שאני חייבת להרפות, לוותר על הפנטזיה שהיתה לי בראש של מה שהודו והטיול הזה צריכים להיות, או של איך שאני רוצה שהם יהיו, ולקבל אותם כמו שהם. יום למחרת שהסכמתי לקבל את המחשבה הזאת ולהכנע להודו הקסומה – פגשתי בחור אוסטרלי שנעשה חבר נפש שלי ושאר הטיול היה מדהים!
    ולמה אני מלאה אותך בסיפור הזה? כי אני לגמרי מסכימה עם מה שלימור ושירה כתבו כאן לפני, ובפרט עם העניין הזה שדברים שפוגשים אותנו באמהות – בדרך כלל קיימים בנו עוד הרבה קודם. למשל, הצורך שציינת במשפט האחרון -להיות בשליטה. הצורך שדברים יקרו כמו שדמיינו וציפינו. לוותר על השליטה זה בעיניי דבר קשה מאוד, אני מתקשה בזה בדברים הכי קטנים ויומיומיים בחיי. אבל באמהות, אני מרגישה שאין ברירה. שאולי הדרך להישאר בשליטה היא להחליט מראש מה מידת הכאוס (או החוסר שליטה) שאני מוכנה לקבל. להקל על עצמי קצת.
    אין יום שאני לא יושבת ושואלת את עצמי אם אני מקיימת את דמות האמא שרציתי להיות, ואין יום שהתשובה שלי לעצמי היא: "לא לגמרי".
    כל פעם מחדש אני נדהמת מכמה שזה קשה ותובעני, וכמה שזה תמיד בא על חשבון דמויות אחרות שאני רוצה להיות… רוצה להכניס כאן גם את עניין הזוגיות, הלבד שלי עם החבר הכי טוב שלי, שזה חסך בפני עצמו.
    אני כל כך מתחברת למה ששירה כתבה על הצורך שלה לתת לעצמה- גוף ונפש- זמן לנוח כדי להיות מוכנה לחשוב על עוד ילד. כשהייתי בהריון התלבטתי מה יהיה מרווח טוב בין לידת ילד לילד הבא, כך שהבכור יהיה במצב "לקבל" את האח החדש בצורה הכי אופטימלית. והיום ברור לי שהמרווח האופטימלי הוא זה שבו א-נ-י אוכל "לקבל" אל חיי ילד נוסף, וכרגע זה נראה כל כך רחוק, משהו באיזור הבת מצווה של הבת שלי (היום בת 10 וחצי חודשים) 🙂
    בקיצור, (על מי אני עובדת, קיצור כבר לא יהיה פה…) אולי שווה לכולנו לנסות להגדיר לעצמנו את האמהות שלנו מחדש. לא כמו מה שציפינו, או דמיינו, או רצינו. גם לא כמו שהמוסכמות החברתיות אומרות. אלא כמו מה שמשאיר אותנו קצת יותר שפויות וביחסים טובים עם עצמנו. לא אומרת לא להתאבל ולכעוס על השינוי – כן להתאבל, כן לכעוס – אבל להשאיר גם המון מקום להבנה, לקבלה שלנו את עצמנו, ובעיקר לסבלנות, שהיא משאב יקר לכולנו.
    אולי אם נהיה קצת יותר טובות ופחות שיפוטיות עם עצמנו – לשינוי שאנחנו מייחלות לו יהיה מקום לקרות.

  9. יפעת הגיב:

    אין לי עצות בשבילך 🙂 רק חיבוק מזדהה. לי מאוד עזר טיפול פסיכולוגיה שעיבד את האובדנים ואת השאלה הנוספת המעצבנת "חזרת לעצמך?" פשוט כדי לבדוק מי זו בדיוק "עצמי". מסכימה מאוד שמדובר בתהליך אבל מסויים ושקשה לנו להגיד את המילה הזו ליד לידה. ו"שווה את זה" זה משפט קצת מוחק… בעיני אין קשר בין השמחה הגדולה והאהבה לילד חדש לבין האובדנים שמגיעים יחד איתו ולכן אי אפשר בכלל להגיד "שווה" או "לא שווה". נשיקות.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"נתינה"

מאת : רונית טסלר

19 באוקטובר 20115 תגובות

מתוך יצירה נשית

חיבור נשי, חיבור של מטפלת ומטופלת, חיבור של קשב, של קבלה ונתינה, רכות. הפסל הזה מופיע על שער האתר שלי ובין הפסלים היחידים שלי, שאינם למכירה

שנתיים בלי התינוקת שהייתה יכולה להיות לי

מאת : נירה טל

7 בינואר 20136 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

בבוקר נולדה תינוקת, עוברית קטנה ללא רוח חיים. דומה לדניאל שלי, עם שיער קצת יותר כהה. רצינו לקרוא לה נועה.

אני מצטערת, אבל זה לא התסריט שכתבתי לחיים שלי. בבקשה לעצור, יש כאן טעות, זה אמור לקרות למישהי אחרת, לא לי. אני לא חלק מסטטיסטיקה. אף פעם לא הייתי.

מהימים הראשונים אני זוכרת הכחשה ורצון לשנות את המציאות. זה לא היה הגיוני וזה לא היה פייר וזה פשוט לא החיים שלי. אני זוכרת מקלחות ארוכות, אני זוכרת התפרצויות בכי שלי, וחיבוקים גדולים של בן זוגי. ואני זוכרת פעוטה בת שנה ותשע שהייתי צריכה להסביר לה שאין. אין תינוקת. בשפה פשוטה. פשוט אין. מהעיניים שלה זה היה מובן – כמו שאין טלוויזיה עכשיו, ואין גלידה עכשיו, אז גם אין תינוקת.

גמילה מהנקה: הצלחתי לגמול מהנקה, וזה לא היה נורא

מאת : שותפה למסע שלו

7 בספטמבר 20115 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

ועכשיו הוא מתחיל "גן". מסגרת. אחרי שנה + עם אימא בבית, אני צריכה "למסור" אותו למישהי אחרת שתגדל אותו במקומי, שתראה את כל הדברים החדשים שהוא עושה ואני רוצה לתת לו התחלה רכה ככל שאפשר. בלי להיות תלוי באמא לשעת הצהריים שלו בגן. אז זהו, הוא צריך להירדם בלעדיי ואני זו שצריכה לעשות זאת. לא אבא.