איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן" ?

מאת : מגלה את עצמי מחדש

17 בדצמבר 2011 | 18 תגובות

מתוך הריון, חרדות ודיכאון בהריון

איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן"? ולמי???

 

איך בכלל משתפים תחושות כאלו ? הן כל כך קשות בעיקר לי וגם לסביבה. מה יגידו ? "זה הורמונים, זה יעבור"? את מי זה בכלל מעניין? ומתי זה יעבור? ואיך תבטיחו לי שזה באמת יעבור ושאין לי מפלצת בבטן ומה זה אומר בכלל מפלצת, ועם מי מדברים על הדברים האלו, שכן, הם נוראיים.

זה מה שאני חושבת! זה מה שאני מרגישה!!

מפחדת נורא מהתחושה הזו, מרגישה בכלוב, כלואה. אין למי לספר. אין מי שיבין, אין מי שיתמוך.

 

היום אני יודעת, שהלוואי והייתי מחפשת מידע- אולי הייתי מוצאת, אולי הייתי מוצאת שותפות לדרך. אבל אני, במקומות הכי נמוכים שלי, לא יודעת לשתף. כמעט אף אחד לא ידע מה עובר עלי. כולל בעלי. היחידה שידעה הרבה (וגם לא הכל) זאת החברה הכי טובה שלי וחוץ מלהקשיב לי היא לא ידעה לעשות יותר. זה הרבה כי לא הייתי לבד בעולם וקיבלו אותי עם השגעון שלי. זה מעט כי זה לא הוציא אותי מהמקום שהייתי בו.

 

לכן אני כותבת. אני כותבת כדי שתדעי שגם עם התינוק בסדר והכל בסדר, מה שאת מרגישה הוא נורמלי. הוא קיים והוא חלק ממך וכל מאבק בו רק הופך אותו לגדול יותר. רק הופך את המצוקה לקשה יותר, רק הופך את הכאב לגדול יותר.

מפלצת בבטן. איך, איך אפשר להרגיש ככה כלפי משהו שגדל אצלי בבטן? ומה זה אומר לכל הרוחות? מעולם לא הצלחתי להביא את התחושה למקום ברור, האם יש לעובר בעיה רפואית? האם תהיה לו בעיה נפשית? מום? אולי הוא פשוט יהיה ילד שיגדל ויעשה לי את המוות?

לא יודעת!!!!

 

לא יודעת!!!!

ואם אני לא יודעת- איך אני יכולה להסביר את התחושה הלאה, אמא, איך תביני אותי ותיהי שם עבורי ? בעל, איך תדע לאסוף אותי ולהקשיב לי?

איך אני מעבירה לך את הידע מבלי שתתפרק או לחליפין שתנתח אותי למוות בשטויות פסיכולוגיסטיות או סתם לוגיות שממש אבל ממש לא מעניינות…

 

איך אני בכלל יכולה לשתף אותך בכזה דבר עמוק, כשאתה כל כך רחוק ממני היום נפשית?

 

אתה בעבודה, במסגרת המאוד קבועה והתומכת שלך ואני גם בעבודה שלי. אבל העבודה שלי היא ללא מסגרת. אני עובדת מהבית, והיום, בהריון הזה, אני בעיקר אובדת ומאבדת.. מאבדת את עצמי ואת כל מה שאני מכירה על עצמי ומפחדת. מפחדת ממה שקורה לי ולא, לא יודעת להגיד לך או למישהו אחר שאני צריכה עזרה.

 

היום אני גם יודעת להגיד שלא הייתי במקום שמוכן לקבל עזרה. היום אני יודעת להגיד שהייתי צריכה את הירידה הזו כדי ללמוד את עצמי מחדש.

אבל אז, בתוך הסערה, בתוך ההריון, בתוך הבדידות, אז פשוט הייתי לבד ומפוחדת.

 

לבלוג שלי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

18 תגובות ל- “איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן" ?”

  1. אני שומעת כמה היה חשוב לך השותפות הזאת לדרך אז, שותף או שותפה שתוכלי לפרוק שם את כל מה שאת מרגישה באמת, בלי שינתחו אותך בכל מיני טכניקות פסיכולוגיסטיות, כמו שכתבת.
    יודעת מהיכרותי עם עצמי עד כמה השותפות הזאת היא פשוט קריטית, כי גם אני כמוך, משתתקת במצבים הכי קשים של חיי, מתקשה לבטא את עצמי ולכן מתקשה גם לבקש עזרה. איך אפשר לבקש עזרה כשקשה לדבר בכלל ?

    אני קוראת אותך ומרגישה התרחבות קטנה בלב, על כך שכאן את מאפשרת לעצמך לכתוב את זה, אפילו אם זה לא בזמן אמת. זה עדיין מאוד משמעותי, בטח שלך ובטח ובטח לקוראות אותך.

    אני קוראת אותך וגם יש בי התכווצות קטנה בלב עלינו, הנשים, שמרגישות כל כך הרבה דברים בתקופות החיים וחשות שאנחנו לבד בדבר הזה, שאנחנו היחידות שמרגישות ככה, למרות שאלו דברים שפשוט נשים מרגישות אותן, רק אף אחד לא מדבר על זה. זו יכולה להיות תחושה של מפלצת בבטן, זו יכולה להיות תחושה של תיעוב כלפי התינוקת, זו יכולה להיות תחושה של סלידה מיחסי מין ועוד המון. אנחנו מרגישות את זה, חשות שזו נורא ביותר (כי אף אחת לא מדברת על זה, אז בטח אני היחידה בעולם שמתמודדת עם זה וזה בטח פתולוגי)וככה סובלות פעמיים.
    סובלות מהתחושה עצמה וסובלות מכך שאנחנו מרגישות נורא עם זה שיש בנו את התחושה הזאת. האם התחושה עצמה לא קשה דיה ?

    בעזרתך ובעזרת נשים נוספות שמוכנות לחשוף בעדינות את מה שנשים באמת מרגישות, אני מרגישה שנוכל כולנו לסבול הרבה פחות. נוכל לאפשר לעצמנו לסבול רק פעם אחת, רק מהתחושה עצמה, ללא הסבל שבהסתרה, ההכחשה, ההלקאה עצמית, הבושה, האשמה וכל המתלווה לכך.
    כמה אני מייחלת ליום שבו נרגיש דברים ונוכל לספר אותם בחופשיות.

    תודה תודה גדולה לך על שאת מסכימה לפתוח את מה שנשים רבות מרגישות, אבל לא מעזות להדהד את זה בעולם.

    • סיון קונוולינה הגיב:

      לימור,
      כתבת מקסים ואני מזדהה ומסכימה עם כל מילה שלך. כמה קשה ועצוב זה שבשעות הקשות ביותר שלנו, כשאנחנו מתמודדות עם כל כך הרבה סתירות ומכאובים פנימיים – אנחנו נאלצות להתמודד גם עם הפחד שטמון ב"מה זה אומר עלינו"… כמה נורא זה שדווקא כשאנחנו צריכות את הקרובים ביותר אלינו למשענת – אנחנו לא יודעות איך להסביר מה עובר עלינו מבלי שזה יישמע כמו מחלה.
      ככה מתנהלת החברה שאנחנו חיים בה. אנחנו ממהרים להשתיק כל מה שלא נעים לנו לשמוע – החל מבכי של תינוקות שמנסים להגיד לנו משהו בדרך היחידה שהם יודעים וכלה בבכי של אמהות שמרשות לעצמן לבכות ולהתאבל על תחושת העצמי שאבדה להן.
      אנחנו חיות בחברה שבה אפילו הנשים הקרובות ביותר אלינו לא תמיד מסוגלות להכיל את הקושי שלנו. אולי כי רובן נמצאות בתוך המעגל הזה של הדחקה-החרשה, וכיוון שהן חיו עם זה בלית ברירה (ושרדו) – הן מניחות שככה צריך להיות והמעגל ממשיך להתקיים. וזה באמת רלוונטי להמון נושאים, לא רק להריון, לידה והורות (זוגיות אחרי לידה, כבר אמרתי?).
      השינוי יצמח רק מתוכנו, כשנשים יעזו לעשות שינוי בשני מישורים: בראשון, כלפי עצמן – להציף ולבטא בקול רם את המכאובים, הקשיים, הספקות והקולות הפנימיים שהן חשות. בשני, שזה המישור שלדעתי מצריך יותר התייחסות, אחת כלפי השניה – כשכל אחת מאיתנו תציג את החוויות שלה בצורה האמיתית והכנה ביותר, על מנת לשבור את המיתוסים הרבים שאנחנו מנציחות בשתיקתנו: ילדים זו לא רק שמחה אלא גם הרבה (מאוד) קושי והתמודדות יומיומית, הזוגיות עוברת טלטלה קשה מאוד לאחר לידה, שום קורס הכנה שלפני לידה לא באמת יכול להכין אותנו למציאות שלאחר הלידה, וכו' וכו'…
      מקווה לראות את השינוי הזה חובק את כולנו, ולו רק כדי להאמין שהבת שלי תדע כבר מציאות אחרת, קלה יותר – ולו רק בזכות כך שהיא מדוברת ואמיתית יותר.

    • מגלה את עצמי מחדש הגיב:

      לימור יקרה.
      תודה לך על הפלטפורמה.
      כל כך הרבה שנים זה נמצא בתוכי, והנה באת ואיפשרת לי במחי מקלדת, פשוט לבטא את הדברים.
      ואני יכולה להגיד לך, שהשחרור שזה מקנה הוא עצום!!!
      ומדהים!!
      כי היום, אני קצת יותר מעיזה לספר לאנשים שאלו הם הדברים שחשתי ולעמוד מול אנשים ולהיות באמת את, זה האומץ האמיתי בעיני. זו גם ההשלמה האמיתית והריפוי המלא ועכשיו אני יודעת שאני אכן בדרך.

      • דמעות עומדות בעיניי.
        מרגישה שאת מעניקה לי מתנה נפלאה בעצם הכתיבה שלך כאן.
        יודעת כמה לי היה חסר מקום כזה כשהייתי צריכה וכמה פשוט לא הייתי מסוגלת להגיד, מרוב בושה, אשמה וידיעה פנימית שאני פשוט היחידה שעובת משהו.
        כל כך משמח אותי כל כל אישה שמתאפשר לה להרגיש טיפה אחרת.
        איזו נהדרת זו התחושה שאת בדרך, את בזרם הנהר ולא מחוצה לו.

  2. דלית לוי הגיב:

    עליתי לראש הפוסט כד לראות איך קוראים לך וראיתי שקראת לעצמך "צגלה את עצמי מחדש". וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות עכשיו.
    ההתמודדות שלי לא דומה לשלך אבל מאוד דומה. אני מאוד מתחברת לשיתוק שאת מדברת עליו שמסבך עוד יותר את הרגשות הלא פשוטים שאת, אני, אנחנו חוות.
    אם רק היה מישהו שיכול לתמוך ולהבין והלחזיק את היד באופן שלא יגרום לי להרגיש כנטל, שלא אצטרך להסביר את עצמי למוות. למרות תחושת הניכור וחוסר היכולת להסביר, אני מאוד מתחברת למה שכתבת, וכתבת את זה מאוד מדויק.
    הבוקר, גם אני לא יודעת איך לצאת מזה…

    • היי דלית יקרה,
      תודה שכתבת.
      לפעמים שאנחנו בתוך זה, אנחנו לא יודעות להסביר, לא רוצות להסביר, רק רוצות את התמיכה הזאת, שמישהו יהיה איתנו במה שאנחנו עוברות. זה כל כך הכרחי.

      אם תרצי, אני מזמינה אותך לכתוב בלי הסברים. לא צריך לכתוב על מה, לא צריך לכתוב מה הנושא, לא צריך לכתוב הרבה, רק משהו, תחושה או תחושות שעולות. אולי נוכל להחזיק את ידך באופן וירטואלי. זו בעצם גם חלק מהדרך לצאת- להתחיל לשתף במה שקורה, לקבל המון אהבה ותוך כדי גם לשים לב לדברים שעולים ולתת להם הכרה, במקום להדחיק אותם.

      חיבוק ענק ענק

    • מגלה את עצמי מחדש הגיב:

      יקרה, גם אם ההתמודדות שלנו שונה, כנראה שבמקום מאוד עמוק היא זהה.
      את מוזמנת לפנות ללימור והיא תיתן לך את הטלפון שלי באהבה רבה.

  3. חגית הגיב:

    מגלה את עצמי מחדש – את נכס יקר לעצמך ולעולם האנושות והנשיות בפרט.
    תודה לך על כל מלה שהענקת לנו כאן בנדיבות, תודה על שאת אמיצה דייך להראות ולהיראות, לחשוף את רגשותייך האמיתיים והכנים כל-כך. איזה יפה את!!!

    וכמה שאת מדויקת לי היום כשאני בדיוק חווה חוויות קשות שכאלה.
    אני כבר אמא לפעוט בן שלוש ונורא רוצה להרות שוב, אבל כל-כך קשה לי להיות אישה, והרבה יותר אמא, ובתוך כל זה גם רעיה…

    חינכו אותנו להיות ילדות טובות, לדכא, להכחיש, להפנים, לשמור בבטן, לכווץ, לחייך, להיות בשמחה… מוכרחים/ות להיות בשמחה!
    ורק לאחרונה מתחוור לי כמה אין לי מושג ממש מי אני באמת. כמה הסתרות יש עלי וקליפות ומסיכות והתניות שלא קשורות אלי בכלל.

    זה כל-כך מרגש כשהאמת יוצאת לאור כפי שהיא.
    ואיזה בנות מזל אנחנו שיש לנו את האומץ לצאת מה'ארון' הזה החשוף ולשתף, לראות את החלקים השונים שבנו מבלי לשפוט ולקטלג ולסנן ולנסות להשמיד את זה כי זה לא חיובי או לא טוב לפי מה שלימדו אותנו.

    זה נפלא שיש לנו את האתר המדהים הזה של לימור. תודה לימור!
    וזה נפלא שיש לנו כאן זו את זו לתמוך, גם אם וירטואלית, ולדעת שאנחנו לא לבד עם הרגשות והתחושות הקשים/ות האלה.

    בעיניי זו הדרך היחידה והאמיתית אל העוצמה שבאישה ואל העצמיות האמיתית שלנו כאמהות.
    ולא סתם אנחנו עוברות כאלה טלטלות בהריון ובלידה ובאמהות, כי באנו לכאן להיות אמיתיות. לא לשתוק. לא להשתיק את עצמנו ולא להניח שישתיקו אותנו.

    זה כל-כך מתחבר לי למה שקורה עכשיו בארץ – הנסיון להשתיק קול של נשים.

    כי גברים יודעים שאנחנו מדהימות ועוצמתיות.

    כי הקול שלנו בלבד ובעיקר בביחד הוא אדיר וחזק ומרפא.

    אנחנו כאן להאיר את החשכה שבתוכנו ובתוך אחרים/ות.

    זה הכי חזק לכבוד חג האורות שמתקרב.

    אני שולחת לך אהובה ובכלל לכל הנשים שכאן – חיבוק כזה חם וקרוב שמשתהה ומקבל ומאפשר ונותן ושמח ומתרגש ומאושר סוף סוף להרגיש יחד.

    את כל מה שהכי אמיתי ונכון בלהיות מי שאנחנו במהות, בבטן, ברחם… בלב הנשמה.

    • חגית, מתרגשת לקרוא את התגובה שלך !
      אני קןראת אותך ונוכחת לתהליך המרגש שאת עוברת באומץ רב

      חלק מהדברים שלך הזכירו לי משהו שכתבתי השבוע http://bit.ly/tYu58i

    • יפעת הגיב:

      חגית, התגובה שלך מלאה את עיני דמעות של התרגשות ותחושה של התרחבות נהדרת. תודה.

    • מגלה את עצמי מחדש הגיב:

      חגית יקרה, תודה. על השיתוף, על ההזדהות ועל הידיעה שלך שיש בתוכך אור גדול שיכול להאיר את החשכה.

  4. דבורה ווגנר הגיב:

    יקירה,

    הניסוח של תחושות כל כך קשות כדי לשתף את כולנו בהן – מן הסתם דרש ממך אומץ רב. אם כך, יש לך אומץ! איזה מכשיר נפלא יש בידייך, איך התגברת על מחסומים (חברתיים, תרבותיים אולי גם דתיים) כדי לבטא רגשות שבמקרים ובמקומות רבים לא מקבלים לגיטימציה. והנה את חוששת (או אולי חששת) מכך שיש לך (או הייתה לך) מפלצת בבטן.
    ואולי יש לך גאון? ואולי יש לך ילדה מחוננת ומופלאה? למה את מצפה? הרי ברור ש'הכל יכול להיות' – אם כך למה רק רע? האם את חוששת שאם חס וחלילה יוולד תינוק ש"יוציא לך את הנשמה" כדברייך, כל המאמץ המפרך הזה של סחיבת היריון ואחר כך לידה, לא יהיה שווה את זה?
    אין ילד מושלם, אבל יש לך את היכולת להסתכל על הילד/ה שלך ולהחליט מה את רואה בה/ו: מפלצת או מותק. תדעי לך שגם ילד עם מום, הפרעה או 'אופי' יכול להיות מקסים (ואני אומרת את זה מניסיון אישי!!) – הרי אין אובייקטיביות בהסתכלות שלנו, ומה שבעיני אדם א הוא מכוער ומגעיל, בעיני אדם ב' יכול להיות מקסים ומופלא.
    השתמשי באומץ שיש לך (והרי הוכחת שיש לך!) כדי לראות רק את הטוב בלא משנה מה יש לך או היה לך בבטן, וממילא – בגלל שיש לכולנו יכולת לראות ולהרגיש רק את מה שנתמקד בו (סינון סנסורי)- הרע (גם אם קיים) יתפוגג, יהיה חסר משמעות ומשקל

    • יפעת הגיב:

      דבורה, אני בטוחה שהתגובה שלך מגיעה ממקום אוהב שרוצה לעזור ודווקא משום כך חשוב לי להתייחס למה שהיא עוררה בי ועשויה לעורר באחרות. אכתוב בקצרה שהמקום של הבחירה אותו את מציגה נשמע לי מקום שלא מבין את עומק הטלטלה. את הבדידות והבהלה. "מיקוד" "בחירה" ושאר מושגי אימון אופנתיים לא ממגרים את הקושי הזה. לדעתי התחושות והרגשות שלנו אינן בשליטתינו. אנחנו לא בוחרות לפחד או להרגיש זרות כלפי משהו שיושב לנו בגוף וזה לא קשור למיקוד. אנחנו יכולות להתמקד בטוב ובחיובי עד מחר ועדיין להרגיש סלידה פחד גועל ושאר רגשות כלפי מי שעתיד להיות ילדינו, או אולי כלפי אלו הקיימים. וזה בסיידר. זה בסדר להרגיש כאלו דברים. לא צריך שהרע יהיה חסר משמעות ומשקל. פשוט צריך לתת לו מקום יש לפחד נטיה להתפוגג דווקא שמוציאים אותו מן המחשכים בו הוא גדל אל האור.

      • שני אביטל-יעקב הגיב:

        מסכימה בהחלט!! קצת קשה לראות את האור ברגעים עמוקים של קושי וכאב, עם כל הרצון שבעולם!ומלבד זאת, כל אחת חווה את הכאב והקושי בדרך האינדיבדואלית שלה.
        אני מאוד אוהבת את האתר הזה ומוצאת בו מקום בטוח ונינוח בעיקר בגלל חוסר השיפוטיות, בגגל התגובות ללא צורך לתקן או לשנות, אלא פשוט כדי להזדהות ומי שלא מזדהה- מחבקת ומחזקת בעוצמות שלא ניתן לתאר.
        אז אני בוחרת לחבק אותך חזק חזק ומאחלת לך מסע של גילוי עצמי מפתיע, קסום ומסקרן! ומשפט קטן לסיום- כדי להתחיל במסע השינוי צריך לנעול את מגפי המודעות העצמית! ויש לי את התחושה שאת לגמרי מודעת! שיהיה חגש חנוכה מלא באור וניסים לכולנו!

    • מגלה את עצמי מחדש הגיב:

      דבורה יקרה. כשעיוור הולך בחשיכה הוא יכול לדמיין לעצמו הרבה דברים. לפעמים השקט שעוטף אותו מפחיד ומאיים ולפעמים הוא לא. התחושה של השקט היא תחושה, שהרבה פעמים היא פנימית. הוא יכול להגיד לחושך "לך" אבל לפעמים זה משתלט עליו.
      אישית, אני לא טובה באי-וודאות. אני אדם שקצת מאבד שליטה בזמנים של אי ודאות. 9 חודשים זה הרבה זמן לאי ודאות.
      ואם היה לי ילד בעל מום- אז היה. אז הייתי מסתדרת והייתי אוהבת אותו ללא תנאי ולא באמת היה איכפת לי. גם כזה ש"יעשה לי את המוות", אבל כשכבר יש לך "אותו" ביד והוא מוחשי, וניתן להגדרה קל יותר לראות את כל הצדדים שבו. כשאין לך וזה רק מוחך הקודח, רק "ההורמונים", רק החרדות, כל מה שכתבת כאן, וסלחי לי על הבוטות אולי, הן מילים יפות שלא שוות.
      ואין שום קשר בין מה שכתבתי לבין "שווה" את זה.
      ואני בהחלט מסכימה עם יפעת שממה שכתבת מרגישים שאת לא מבינה, ואולי, רק אולי, כי אני לא באמת מכירה אותך, בגלל אנשים כמוך (ודרך אגב, ביום יום גם אני די כזאת), לקח לי כמעט 3 שנים לכתוב ולהתחיל בתהליך של שחרור

  5. יפעת הגיב:

    מגלה יקרה.
    תודה גדולה על השיתוף. שולחת לך חיבוק מחזק.
    יפעת

  6. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    וואהו מבינה ומזדהה עם תחושות של המפלצת בבטן, ממש מבינה לליבך, גם לי היו מחשבות שונות ומשונות במהלך ההריון וגם היום כאמא חדשה {9 חודשים] יש לי קושיות רבות וליבי כל פעם מתרוצץ במחוזות רחוקים לעיתים קודרים לעיתים קורנים לרוב מנסה להיות בענן ורוד ולחשוב טוב , מבינה מאוד לליבך טוב ששיתפת….התחושה הזו שאף אחד לא מבין או יבין והתהום שנפתחת…..

    חיבוק ענק ענק
    ואם את רוצה לדבר אני כאן…
    גם לי היה מאוד קשה בהירון…{אני הייתי בשמירה כל ההריון….}

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אשמה תמיד

מאת : ענת גל-און

14 באפריל 20136 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, רגשות אשם

הפוסט הזה עוסק בקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים – רופאים, אחיות טיפת חלב,קרובי משפחה, אמהות אחרות ברשת – דורכים על המקום הכי כואב של אמהות – האשמה.

אומרים: "כשנולדת אמא נולדים איתה רגשות האשם".

מזל טוב לי! תינוקי בן שנה!

מאת : הכי אמיתית

10 ביולי 20116 תגובות

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

אני לא מאמינה שעברה שנה…

אני יודעת שזה נשמע הדבר הכי קלישאתי לומר, אבל אני באמת לא מאמינה,

וזה לאו דוקא מהמקום המחוייך והרומנטי של אם מרי- פופינסית שמתרפקת על ימי האימהות הראשונים….

זה בא ממקום שיש בו (היום….) כיף עם האימהות, ויש בו הנאה מהילד, ויש בו את ההרגשה שהוא באמת באמת ה- אוצר שלי,

ואת הידיעה שהוא הכי הכי הכי שבעולם….:)

(איזה כיףףףף שהגעתי למקום שאני אומרת את הדברים הללו….)

יש לי דיכאון אחרי לידה- חלק ג'

מאת : לי

11 בפברואר 20158 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

׳יש לך דיכאון אחרי לידה במצב חמור, את מהווה סכנה לעצמך ולסביבה!׳

אני? סכנה? אני אוהבת ותומכת, אני אפילו עוזרת לזרים ברחוב, בבקשה אל תקחי אותי מהילדים שלי, אני מתחננת בפנייך, זה רק יחמיר את המצב שלי, בבקשה… התינוק עדיין יונק, הבנות מאוד קטנות, בעלי לא יוכל להתמודד עם כולם ועוד בלעדיי, אין לנו כאן משפחה, בבקשה……

מתקשרת לבעל, רועדת, בוכה, כולם נגדי….

הוא בהלם, תני לי לדבר איתה!