מאז שאנו הורים, כבר פחות מסתכלים אחד לשני בעיניים

מאת : רעות שלומי רסלר

19 בדצמבר 2011 | 3 תגובות

שנינו יודעים שזו עבודה. זוגיות זו עבודה. אבל כשהכרנו זו לא הייתה עבודה, זו הייתה תשוקה ורצון ואהבה גדולה.

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה

חנוכה. במסגרת הלימודים והסטאג' שלי אני מוצאת את עצמי נשאלת איזה נס קרה לי בחיים, וברור לי שהנס שלי הוא בן הזוג שלי:
הוא הזוגיות שלי, הוא הבית שלי, הבטחון שלי, הבסיס שמאפשר לי לצמוח ולגדול ולכתוב את הפוסט הזה עכשיו, בכנות, באושר וגם בכאב.

עד עכשיו כשדיברתי או כתבתי על הזוגיות שלי זה היה בדיעבד, כמו סיפור ההכרות שלנו,  או דרך סיפור אחר, כמו חלום שחלמתי. ותוך כדי מילים אני מבינה מדוע אני נמנעת מההתמודדות הזאת. אני צריכה את הגן עדן הפרטי שלי, את האהבה שלי, מושלמת ושלמה.

להעמיד לעצמי מראה ולכתוב על הפגמים?

על זה ש מאז שאנו הורים אנו פחות מסתכלים אחד לשני בעיניים,
על זה שאנו כל כך עייפים בסוף היום וכל מה שאנו רוצים זה לרבוץ מול הטלוויזיה,
על זה שאנו כל כך עסוקים בעבודה, בתחזוק הבית, בסידורים, בהנאה מהילדה, שלא נשאר לנו זמן להנות אחד מהשניה?

על זה ש מאז שאנו הורים אנו פחות נוגעים?

ושנינו יודעים שזו עבודה. זוגיות זו עבודה.
הרי בכל מקום אומרים וכותבים את זה.
אבל כשהכרנו זו לא הייתה עבודה זו הייתה תשוקה ורצון ואהבה גדולה.
וכדי לצאת לבלות או למצוא זמן איכות זוגי לא היה צורך לשריין זמן ביומן או להשיג בייבי סיטר.

הכי נכון לנו כרגע זה לנוח, לרבוץ מול הטלוויזיה בחוסר מעש ולהיות עייפים ביחד.
אנו עובדים כל היום, לא רוצים לעבוד גם בערב, אני לא רוצה לעבוד גם בערב.

אני רק רוצה להיות ולדעת שהוא שם בשבילי,
מעריך ומעריץ כמו שהוא תמיד,
מקבל ואוהב אותי גם כשאני טרודה בעבודה,
מקבל ואוהב אותי כאמא לילדה שלנו,
אוהב אותי אהבה ללא תנאים, גם כשאני לא שם לגמרי בשבילו ובשבילנו.

ושזה לא יגמר אף פעם, אף פעם.
כי אני לא יודעת איך ולא רואה את חיי בלעדיו.

רעות שלומי רסלר, מלווה שיווקית, מנחה סדנאות שיווק עצמי לנשים 054-2267220 www.facebook.com/reutshivook

 

עוד אמהות כותבות:

אהובי / שירה דרוקר

הפעם אני פונה אליך איש/ לי-את דנקר, מאמנת אישת

זהו, נגמר החופש/ עינת דורפן

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “מאז שאנו הורים, כבר פחות מסתכלים אחד לשני בעיניים”

  1. כתבת אותי לגמרי.
    הכי התחברתי למה שכתבת: "ושנינו יודעים שזו עבודה. זוגיות זו עבודה.
    הרי בכל מקום אומרים וכותבים את זה.
    אבל כשהכרנו זו לא הייתה עבודה זו הייתה תשוקה ורצון ואהבה גדולה."

  2. אתמול מישהי מיוחדת האירה לי שאני ובן זוגי זה כוח אחד, הוא לא עוד "מטלה" או "משימה" שיש להשקיע בה או לצלוח אותה כמו עבודה, לימודים או כמו אחריות הורית כלפי הילדים. הוא כרגע, בשלב הזה של החיים שבו אנו בונים משפחה, חלק ממני כהורה, כמפרנסת וכאחראי על תחזוקת הבית. ואם אני באמת רואה אותנו כך, זה מסיר ממני את הצורך "לעבוד" ופשוט להיות זוג, להתרגש ממה שיש עכשיו, שזה לא מה שהיה פעם אבל זה אפילו הרבה יותר.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: מי תהיה מיילדת הבית שלי ?

מאת : שירה דרוקר

17 במרץ 20115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הצעד הזה, של להרים את הטלפון ולהתקשר למיילדות בית שעובדות באזור בו אני גרה, כביכול כל כך פשוט, אבל לקח לי זמן לעשות אותו. הרגשתי שזה הצעד שאין ממנו דרך חזרה, ושברגע שאני מרימה את הטלפון וקובעת פגישה, זה סופי.

לא יודעת אם להגיד שהתלבטתי בשלב הזה. ידעתי שאני רוצה ללדת בבית עוד מההתחלה… אבל פתאום זה הפך לממשי.

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי

מאת : אמא ל3

28 בדצמבר 201012 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?, קושי אחרי לידה, קושי באמהות

לא היה לי דיכאון אחרי לידה. אבל לדעתי הייתי ממש על הסף.

לא ידעתי למה אני נכנסת. שום דבר לא הכין אותי לזה. בעיקר אמרו לי לפני הלידה- תשני כמה שיותר. אז הכינו אותי ללילות ללא שינה. אבל מה עם כל השאר ??? תינוק חדש זו חוויה כ"כ ממלאת, ומכילה כל רגש אפשרי במנעד הרגשות…אשר הופכת אותי פתאום מאישה עם כל הצרכים שלה- לאמא.

קודם כל זה צרכי התינוק. אוכל, חיתולים, אמבטיות, חיסונים, רופאים, כביסות, עגלה, סלקל.

להיות

מאת : אמא אחת

5 במאי 201223 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

רוצה להעלם.

להזרק במדבר ולשמוע רק רוח. לראות את הכוכבים בלילה, להיטמע בהם.

בלי הבכי שמוציא אותי מדעתי. בלי להרים ולערסל ולהרדים ולהניק. בלי לנקות את האוכל שנזרק על הרצפה. בלי לדאוג כמה שהוא רזה. בלי הבלגן בבית שמתחדש כל יום מחדש. בלי לקום בלילות. בלי להיות עייפה.

רוצה להעלם.

להיות גרגר אחד במדבר הגדול, חלק ממשהו, שייכת.

ללא הבדידות שמלווה אותי מאז הפכתי לאמא, החיפוש אחר עיניים פנויות בג'ימבורי או בגינה, אולי יהיה עם מי לדבר, גם אם זו שיחת חולין על בני כמה הילדים. רוצה לחיות בלי העיניים השיפוטיות, המבקרות, המעירות, פשוט חייבות להעיר שצריך להלביש יותר או פחות ואיפה הכובע, ומה, הוא עוד לא יודע למחוא כפיים, כמה להניק ואולי הוא רעב.