מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה ?

מאת :

18 בדצמבר 2011 | 13 תגובות

המשבר הזוגי הזה הוא חלק מתהליך רחב היקף שאנחנו כולנו עוברים עכשיו בקצב מואץ גם ברמת המיקרו ובמקביל ברמת המאקרו.

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

אז בפוסט הקודם עלו כאן המורכבויות של אישה שהפכה באחת לאימא, ועכשיו עוברים לאבא.

שלושה גברים הגיעו אליי בשאלות דומות:

 "מה היא רוצה?"

"מה אני יכול עוד לעשות שלא עשיתי?"

"אני לא מבין מה עובר עליה".

המשפטים האלה הם משפטי מפתח בהתבוננות בפערים וההבדלים בין גברים ונשים.

"לפני ההריון, ובעצם גם במשך ההריון, יכולתי לראות בה ממש חברה. ההומור שלה, החיים המלאים שהיו לה תמיד עם חברים ובילויים וספורט וסרטים, זה משך אותי וסיקרן אותי. הרגשתי שכשאנחנו חוזרים הביתה בערב אנחנו נפגשים בכיף, משהו משוחרר כזה באוויר. היא היתה קלילה ונעימה אליי והרגשתי שאני יכול לסמוך עליה, הרגשתי שכזאת אישה בדיוק רציתי.

כשהתחלנו לדבר על ילדים, היא אמרה לי שכל מה שקרה לאחותה (שהפסיקה מוקדם לעבוד ולא ממש יכלה לעמוד בעומס) לא יקרה לה. זה הפחיד אותה לא ללכת לעבודה שהיא כלכך אוהבת ולא לצאת מהבית. ועכשיו, אנחנו חודשיים אחרי הלידה, והיא רוצה להאריך את חופשת הלידה, היא מתפרצת עליי בקלות אם אני אומר את דעתי במה שקשור לתינוק, אין לה סבלנות אליי והיא פחות או יותר נותנת לי להרגיש שאני לא ממש מעניין אותה.

לעומת זאת, לבקש ממני עזרה היא יודעת, אבל מהר מאוד זה הופך לטענות ולביקורת ולעצבים. "אתה מגיע מאוחר מדי", "לא אכפת לך מהתינוק", "רק העבודה מעניינת אותך" והכי מכעיס- "אתה לא מבין מה אני עוברת". אז אני פשוט לא יודע מה לעשות יותר. שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב, כל הזמן רק טענות ופרצופים חמוצים, מה עושים עכשיו?"

הסיפור הטיפוסי הזה הוא תמצית המשבר הזוגי במלוא זוהרו. אם יש משהו נפיץ ומאיים על הזוגיות לאחר לידה הרי זהו הנתק התקשורתי בין שני עולמות שהופכים לשתי גלקסיות נפרדות המתרחקות והולכות זו מזו ככל שעובר הזמן וגוברים הקשיים.

אז מה יש עוד לומר שלא נאמר?

המשבר הזוגי הזה הוא חלק מתהליך רחב היקף שאנחנו כולנו עוברים עכשיו בקצב מואץ גם ברמת המיקרו ובמקביל ברמת המאקרו. העתיד של כל חפצי החיים על הפלנטה שלנו יושב עכשיו בנקודה הקריטית של בחירה מודעת בריפוי עמוק של תודעת המחסור עליה גדלנו מאז ומעולם. הצהרות ואמונות כמו:

"לחסוך כדי שישאר",

"החיים זה פשרה אחת גדולה",

"את לא היחידה פה שקשה לה!"

"החיים זה לא פיקניק",

"לא רק לך מגיע לנוח!"

כל ההצהרות האלה כולן נאמרות מתוך תחושה עמוקה שמצוקה היא משהו שאין לו באמת מקום, כי לא ניתן יהיה להכיל אותו במציאות של מחסור.

מחסור במה? מחסור באמון, מרחב בטוח, סבלנות, אהבה, תמיכה, משאבים. ויותר מהכל- מחסור בחמלה. וחמלה, כך מסתבר, היא השער הראשון לעבור בו בדרך לריפוי שלם של כאב מכל סוג שהוא, בין אם בתוכנו ובין אם אצל מישהו אחר.

המשבר הזוגי שלאחר לידה הוא תמיד הדובדבן שעל עוגת הקצפת של המשבר האישי שלאחר לידה.

מפאת האינטימיות המוגבלת של אנשים ונשים עם עצמם, המשבר האישי לובש צורות משתנות ומסווה לעיתים קרובות את המקור ממנו בא.

בואו נגיד שאחד הדברים הראשונים שאני עושה עם אנשים המגיעים אליי לטיפול זוגי, הוא טיפול אישי. ולמה? כיוון שמאז שבני הזוג חיים יחד, באופן טבעי וכמעט בלתי מורגש, מתרחשת זליגה של האישי אל הזוגי ולהיפך כמובן.

ענייני האישיים, המצוקות והלבטים שלי כבר לא מוקרנים בפניי בלבד על מסך אישי, אלא בפני שנינו על מסך ענק אצלנו בסלון ובמיטה. ופתאום הכל הופך להיות נכס של כולם. ואז יוצא שכוכב הערב הוא העניין הזוגי לכאורה. ולכן, בזירה הזאת מתרחשים רוב העניינים לטוב ולרע, ואילו בחיים האישיים באמת- דממת אלחוט.

לכן, כשנולד תינוק, שמהווה עבור הוריו רעידת אדמה של ממש, נראה כאילו הנושא החם לשיחה הוא "אנחנו" וחיינו המשותפים. כשלמעשה זהו רק תוצר הלוואי של השיחה המרכזית-  מי אני ומה שמי? מה אני מרגיש-ה?, מה קרה לי? דהיינו שאלות זהות יסודיות. ומסתבר שככל שהעניינים האישיים המהותיים האלה נותרים ללא מענה עמוק – מתפרקות לנו ההגנות והזוגיות הופכת טעונה ונפיצה יותר.

מהו המשבר היסודי שעובר אבא צעיר?

איך מרפאים את הכאב שלו?

מאין באה הישועה לתחושת איבוד הדרך?

כל אלה שאלות שיכריעו את החיים המשותפים. כי יותר מהכל, הסיבה של אנשים לאהוב היא ליצור מקום בטוח ומכיל שבו יוכלו לצמוח לגובה, לרוחב ולעומק. לכן לא מדובר פה יותר ב"ללמד אותו להתנהג" או "לפתור את המשבר ביננו". מדובר פה במתן תוקף אמיתי לסיבה שלשמה התכנסנו כאן – אהבה.

גבר, הוא סוג של קוף רפה שכל שכזה, אם לשפוט לפי מה שנשים אומרות. ובשיחות סגורות הוא מוגדר כמפגר, נכה רגשית, אטום, אופורטוניסט, וורקוהוליק, חסר רגש ומכוון בעיקר על סקס, כסף וכוח. אינספור בדיחות על גברים שצופים ביחד בכדורגל, מעירים הערות סקסיסטיות, מתחרים על הגודל במקלחות במילואים ועוד ועוד. אז בעצם אין מה להתפלא שכאשר גבר ואישה חווים את אחת הטלטלות הדרמטיות ביותר בחייהם הבוגרים ונאלצים לרדת למרתף הפנימי בכדי לברר ולעבד את הכאבים, הזכרונות והפחדים, הם עומדים זה מול זו וביניהם תהום פעורה. דורות על גבי דורות של חינוך חרד וחסר כל שמץ של אמון בין נשים וגברים בא לנו עכשיו בפרצוף, באם כל הסטירות.

הגבר ששיתף אותי בחוויה שלו (בתחילת הטקסט) אומר לי באופן מאוד פשוט וברור – 'הצילו! הלכתי לאיבוד. אני לא יודע את הדרך הביתה, כי את הפירורים שפיזרתי מאחורי בדרך, אכלו הציפורים (התינוק החדש שלי), ועכשיו אין לי מושג איך חוזרים ולאן. אבל בגלל שאני גבר ואני חי בעולם שבו אין מקום לחמלה- כי אין מקום לחולשה, לא נותר לי אלא לדבר בשפה טכנית על ההתרחשויות ביננו, מה היא אמרה ומה אני עשיתי. כי אני לא יכול להרשות לעצמי להיות אבוד בעולם שבו הכל כבר מתוכנן ומאורגן עד אחרון הפרטים ולכל שאלה כבר יש תשובה. ואיך אוכל להרשות לעצמי להתפרק ולהתלבט ולהיחשף אל עצמי ואלייך כשאת בפיג'מה, עצובה ועייפה וכועסת עליי לפחות חצי מהזמן. ואיך אוכל להרשות לעצמי להיראות בעינייך חסר אונים ואבוד, אם לא ברור לי כמה את רוצה בי בכלל, כי אולי אני אתפס כל כך עלוב בעינייך, שלא תרצי בי יותר. מה גם שכקוף – נכה רגשית – אופורטוניסט ואנוכי, כמו שאשתי חושבת עליי בינה לבין עצמה, אין לי הרבה סיכוי למצוא פתח מכבד ומאמין בלבה. אז למה לי בכלל להתפרק לרסיסים בפניה, כל מילה שאני אגיד תשמש נגדי, כך ששתיקה זה המקום הכי בטוח לי'.

הטיפוח של שיח פנימי בשלב הראשון ולאחריו שיח בין אישי, יכולים להתנהל רק בתנאים של חמלה אנושית צרופה וכבוד ללא סייג. אבל מלכודת המגדר היא מלכודת מתוחכמת שקשה להיחלץ ממנה. ולכן יש משהו שצריך להיאמר כאן באופן ברור ונוקב: על משקל המשפט המכונן –  Be the change you wish for  – היה השינוי אליו אתה מייחל.

אנחנו נמצאים בנקודה בה נוכל לצאת לטיפול גמילה אישי וקולקטיבי מהשימוש המשתק והמקרבן במלכודת השיח המגדרי הרקוב שלנו. לעמוד מול שוקת שבורה, לדבר לקיר, להתייאש ממנו או ממנה, זה לא רק לא נעים. זה גם באופן ביזארי כן נעים לפעמים. כי הכי נעים בעולם זה להרגיש צודקת, להרגיש מסכנה וחסרת אונים, שיכולה לשים את האחריות למצב עם כל העולם האכזר שבחוץ. והכי נעים זה להתכרבל בזרועות מזכירה חטובה שמבינה אותך כל כך טוב וחוסכת ממך חזרה הביתה לצרחות ומקלחות ולילות ללא שינה. זאת היא הנוסחה עליה גדלו דורות של ציניקנים וציניקניות קטני אמונה, בודדים וחבוטים.

אז עכשיו זה הרגע לומר- די לכיבוש! די לטרור הרגשי של תודעת מחסור שבתוכה אין מספיק לכולם, אין על מי לסמוך, אנשים לא משתנים, אף אחד לא מבין אותי, אין למי להאמין וכמובן הפנינה- מה שהיה הוא שיהיה!

עכשיו הרגע לומר די לשיטה שבה גבר הוא חייל בצבא הביצועים, אין לו זכויות ומרחב רגשי שמאפשר חולשה ופגיעות, הוא בסך הכל ספק של כסף, סטטוס ופתרונות לוגיסטיים כאלה ואחרים.

די לשיטה שבה אישה היא כר ספיגה לכל השדה הרגשי בבית שבו לאחרים אין אחריות על העולם הרגשי שלהם, היא חיילת בחיל האספקה של קרקס הג'אגלינג המפורסם משניצל עד ציצי עד בלט ועד אסיפת הורים ורופא שיניים.

די עם זה. מאסנו בעולם שבו אנחנו לא נראים. רוצים את עצמנו בחזרה, רוצים את ליבנו בחזרה.

ושם, בלבנו החמוד והמוכה, יש מדורה שכבר כמעט כלום לא נשאר ממנה, אבל עם קצת תשומת לב, היא תפרח ותדלק מחדש ותחמם את חיינו. שם יבחרו בחירות ממקום אחר. שם יהיה חסד למילת המפתח שלנו.

ואיך עושים את זה?

במילה אחת פשוטה: חומלים. לחמול זה פועל, משהו שעושים בפועל. זאת לא רק דעה או מחשבה, זהו מעשה של ממש.

התבונני באיש שמולך, האבוד, הנטוש, המבולבל. זה שנלקחה ממנו באחת המפה ולא יודע לנווט בחושך, לבדו. הסתכלי עליו ותראי אותך, אותנו. הסתכלי בו ותראי ילד חבול שחזר הביתה אחרי שחטף מכות בחוץ, מבוייש, מושפל, מוחלש וחסר ביטחון. הסתכלי בו ותראי איך צועדים בסך דורות של חיילים כפופים וכנועים. תראי את הבושה, את המבוכה, את הבדידות, את הפחד, את עייפות החומר, את התסכול.

ותראי איך בעצם אין הבדל בין כאב לכאב. ואין תחרות בין כאב לכאב. תראי שיש מקום לכולם. תראי את השפיפות המתחבאת מתחת להערות המתחכמות. תראי את המבוכה מטירונות החיתולים המסתתרת מאחורי העצלנות, תראי את חרדת הנטישה המסתתרת מאחורי השיטוט האובססיבי באינטרנט ובעיתון ובפלאפון. תראי וקחי עמוק לריאות. קחי ללב.

הכילי את הידיעה המרה שבדיוק מתי שאת הכי זקוקה והכי תלויה והכי חסרת אונים, מופיע הגבר שלך בדיוק באותו מצב, ישר ממול. ונכון, הוא יותר דעתן ופחות בכיין, הוא יותר נוקשה ופחות חשוף. אבל בזה מסתכמים ההבדלים. והכעס והתסכול והאכזבה שאת מרגישה מהעיתוי הדפוק של המשבר שלו, הם איך נאמר, בעיה שלך. ולא ממקום רע אלא ממקום אחראי ומודע. הבעיה שלך היא הבעיה שאת ורק את תוכלי לפתור. לא מולו אלא מולך, ועל זה פוסט נפרד. אבל סלע העניין הוא הכוח שביכולת לראות את האדם שמולך כמו שהוא. חף מהנחות ועיגולי פינות. לראות אותו בחולשתו ללא בוז וללא ביקורת, ללא שיפוט וללא רתיעה. לראות ולתת מקום, לכל הקשת. ולעשות את הקסם העליון ביותר – להמיר את השיניים החדות בחיבוק חם. אנושי.

זה בדיוק אותו הלב המייצר אהבה אין קץ ללא תנאי עבור התינוק הרך שלך, זהו אותו הלב שיכול לעשות את הקסם הבא- חברות אמת. מעתה לא נאמר "אני לא מרגישה אליו כלום", נאמר אני פגועה, מרוחקת. כי ברגע הראשון שרק תבקשי, יקום הלב החם והמתוק והרטוב שלך, וייצר לך את אהבת חייך, מחדש. אם רק תרצי.

לרשותכן תמיד,

בברכה ובשמחה,

רותי שלו,
יועצת ומגשרת. תומכת בתהליכי שחרור וצמיחה

עוד כתיבה בנושא:

כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף

כאן גרים בכיף? / רותי שלו

אהובי / שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

13 תגובות ל- “מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה ?”

  1. סיון קונוולינה הגיב:

    רות יקרה,
    נהניתי לא רק מהתוכן אלא גם מהכתיבה הקולחת והמסוגננת שלך, פשוט תענוג! אני מאוד אוהבת את הנקודה שהעלית בנוגע לאיך שהתדמית הגברית שהשרישו בנו גורמת לנו לעיתים להתבלבל ולשכוח מי עומד מולנו, שהרי עד שיצאנו את פתח בית החולים כשלישיה זה היה "הגבר הכי מדהים, אהבת חיי", וזה לא באמת שהוא השתנה בן לילה – זו המציאות שאנו חיים בה שהשתנתה (וזה בסדר!). אבל אולי כן צריך להכיר בזה שהתקופה הזו, כמו כל משבר, מדגישה ומעצימה הבדלים שהיו בין בני הזוג כבר קודם (בלי קשר למגדר).
    ופתאום אני תוהה: אולי דווקא כשבן הזוג שלך לא עונה להגדרות הקוף רפה השכל, חסר האינטיליגנציה הרגשית וכו' – אז המשבר אפילו יותר קשה, כי הציפיות יותר גבוהות?
    בכל אופן, פוסט נפלא, ואני לוקחת ממנו משפט אחד במיוחד – שנכון לא רק לזוגיות ולא רק בעיתות משבר: Be the change you wish for…
    תודה! 🙂

    • רותי שלו הגיב:

      הי סיוון,
      קודם כל תודה לך על המילים החמות! זה באמת נעים ומשמח לשמוע.
      אני חושבת שבעניין הציפיות מבן הזוג שעולות לאחר לידה יש דבר אחד עקרוני שצריך לקחת בחשבון-
      ציפיות זה משהו אישי וסובייקטיבי, ובינן לבין מי שממנו מצופים הדברים, אין בדרך כלל דבר וחצי דבר. ואז בין אם הוא איש רגיש ונדיב ובין אם הוא קר ומנוכר, מתגלה הפער בין הפנטזיות והציפיות הפנימיות שפיתחנו בליבנו פנימה, ובין המציאות שבה אדם מופרד ועצמאי צריך לפלס את דרכו ולנסח את עצמו. עניין הקשב שלנו לעולם של מישהו אחר הוא סלע העניין. כי הרי ציפיות זה משהו שמפתחים בנפרד, אבל מיישמים ביחד. ושם מתחילים העניינים להשתבש, כי פתאום מסתבר לשני האנשים הנפרדים שבשקט בשקט מישהו הכניס אותם לוך איזה תפקיד במחזה, שלא הם כתבו וניסחו, ופתאום הם צריכים להתנהג בהתאם. וזה על פי רוב לא עובד. בעיני רק שקיפות ופתיחות יכולה באמת להתגבר על השלב הזה מבעוד מועד. אבל מה שבאמת יכול וצריך לתעל את המשבר למקום מועיל זו רק החמלה.
      תודה לך סיוון על תשומת הלב לדברים. שמחתי לשמוע!

  2. היי רותי,
    מתחברת לרוב הדברים שכתבת ובכלל, שמחה שכתבת על הנושא החשוב הזה.
    אני, כמו סיון, אף פעם לא ראיתי את הבן זוג שלי כבבון רפה שכל. לא לפני הלידה ולא אחריה, ממש להיפך וייתכן באמת, כמו שסיון כתבה, שזה חקל מהמשבר מכיוון שהציפיות גבוהות מאוד עקב כך.

    בנוסף, הייתי רוצה, אם מתאים לך, שתרחיבי בנושא החמלה.
    כשקראתי את מה שכתבת, הדבר המרכזי שעלה בי, זה: "איך אפשר???" אני חושבת שכשכל אחד מאיתנו עמוק בתוך הקושי, לא רואה את האור ולא חומל כלפי עצמו, איך אפשר להראות חמלה כלפי האחר ? זה נשמע כמו משהו בלתי אפשרי בעליל. פיתוח החמלה אפשרי יותר בעיניי רק בשלב מתקדם יותר בהורות, אחרי שהלחץ של החודשים הראשונים של אחרי הלידה נרגעים קצת, כשמתחילים לראות את עצמנו. רק אז אפשר להתחיל לראות את בן הזוג.

    בתקופה שבה כל אחד מבני הזוג רואה רק את התינוק, קשה לראות את עצמנו ובטח ובטח קשה לראות אחד את השני. עבורי כרגע זה נשמעת כמו ציפייה לא ריאלית, בטח ובטח בלידה ראשונה.

    אשמח לשמוע מה דעתך על השלב הראשון שאחרי הלידה, שבה אנחנו בעיקר רוצות להוציא קיטור ולא רואות אף אחד. איך אפשר לייצר שם משהו 'נורמלי' בין בני הזוג והאם זה בכלל אפשרי. אולי פשוט צריך לקבל את זה שזה שלב כזה ורק להיות מודעות אליו, כדי לא להיבהל ולקפוץ למסקנות שווא על איכות ומהות הזוגיות ?

    • רותי שלו הגיב:

      הי לימור,
      רשמתי לפניי- פוסט על חמלה ופוסט על השלב הראשון שלאחר לידה… מבטיחה להגיע לזה.
      בעניין סוגיית הבבון- זה לא משנה בעצם האם מדובר באיש מוגבל או רגיש, פשוט כמו שכתבתי לסיוון, השורה התחתונה היא ציפיות סובייקטיביות המושלכות על אדם אחר. זה תמיד מפתח לצרות.
      הסוגייה המגדרית המונחת כאן היא בעיני חוסר הבשלות וחוסר הפתיחות שעליה גדלנו כקולקטיב, שלא לימדה אותנו שום כלים ליצירת שפה ואמון. כי העובדה שחוויית האכזבה מבן הזוג היא כלכך גורפת, מלמדת אותנו שהבעיה היא לאו דווקא המוכנות שלו לאבהות או מידת הרגישות שלו לזוגתו, אלא חוסר התיאום הרגשי בין השניים והתחושה שהצד השני אינו יכול לדמיין את המצב האישי ולכן האמפטיה שלו אינה מובנת מאליה לכאורה. הרבה מאוד אנשים נפלאים ואוהבים, מודעים ותומכים, כבר נפלו בפח האימתני הזה של ציפיות סובייקטיביות לא אינקלוסיביות וגם כמובן היסטוריה כאובה של תקשורת מוגבלת בגיזרה המגדרית.
      אז זאת בעצם המשימה בעיני – לרפא את השיח המגדרי האישי, פנימי, לרפא את השיח הזוגי, ולרפא את השיח החברתי. כי שם נמצא הפתרון בעיני. ואנחנו בדרך.

  3. סשה הגיב:

    הי רות,

    גם אני, כמו קודמותיי, התחברתי מאוד לנכתב ונהניתי מהכתיבה עצמה (אשר עושרה כה נדיר בימינו, אבל זה שייך לסיפור אחר). גם אני לא "התברכתי" בקוף רפה שכל, אלא דווקא בהיפך הגמור, בכזה שלא משאיר שום נושא רגשי לא מדובר ולא מעובד ואולי אז הקושי באמת מתעצם אף יותר. כי אתה יודע "מה אתה מפסיד" ואין לך את הפריבילגיה של עצימת עיניים או חוסר מודעות. אני נוטה גם להסכים עם ההפרדה שעשתה לימור בין "ימי התופת" הראשונים לבין החודשים שבאים בהמשך, בהם יורד גובה הגל ויש אפשרות להעריך את עוצמת הנזק ליחסים ולשלום הבית באופן כללי ולשקול לפתוח דלת לדיאלוג בריא וקשוב יותר, בו אין נאשמים. מעבר לזה, יש לי הרגשה, תוך כדי כתיבת שורות אלו, שהזוגיות לא בדיוק שבה להיות אותו הדבר, לא חוזרת להיות כמו בראשית תחת החופה, אלא מקבלת צורה אחרת, כזאת שמשלבת גם הורות ושלל נושאי חיים חדשים. ואז השאלה שעולה אצלי איך מתארגנים סביב השינוי הזה דווקא ופחות איך מחזירים את הגלגל אחורה, כי בעיניי זה רק פתח לתסכול שיכול להיות משול למבוי סתום, הרי הדבר בלתי אפשרי גם אם נרצה.

    • רותי שלו הגיב:

      הי סשה,
      תודה על המילים שלך.
      בעניין הקוף רפה השכל, חשוב לציין שבכל אחד ואחת יש כזה מן יצור אלמוטי, אפילו אם הוא כבר אחרי המטמורפוזה הרגשית שלו והוא כבר מתפקד ונוכח רגשית כשותף מעצים. העובדה שההגדרה התוקעת הזאת עדיין שגורה בשיח המגדרי מלמדת לא רק על המקום הלא תקשורתי והלא בוטח של שני המינים זה בזה, אלא גם על שאריות היסטוריה שעדיין חיות ונושמות פה ומשחקות תפקיד של ממש גם בבית. כי ממש לנגד עיננו מושקעות אנרגיות רגשיות שונות לגמרי בבנים ובבנות. הנקודה מבחינתי היא שהתבגרות היחסים שלאחר הלידה כרוכה בהבשלה אל תוך תודעות חדשות, אלה האמיתיות יותר, המבוססות יותר, שבהן יש פחות פנטזיה ושיתוף. כך שכמו שאת אומרת, אין מה להחזיר את הגלגל אחורה, להיפך. לתת כבוד למה שאנחנו לומדים זו על זה ולהבין את הצורך בהתאכזבות מציפיות לא מציאותיות לטובת דיאלוג אינקלוסיבי ומכבד באמת.
      העניין של הניפוץ האשליות וההתאכזבות הוא כלי חיוני להתבגרות היחסים ובעצם זה לא איזה אסון גדול, אם משתמשים בו כמנוף במקום כמכבש. אם את זקוקה לעזרה בתהליך, אל תהססי לפנות אליי במייל. אשמח לעזור!
      חג שמח ותודה על המילים!
      רותי
      info@rutishalev.com

  4. אחת הגיב:

    רותי היקרה,
    רתודה. תודה שבפע גם הראשונה הצלחתי לראות אותו אחרת, את בן זוגי. את הקושי שלו גם שלא דובר כמעט. 8 חודשים אחרי הפכיתנו למשפחה ועדיין יש משבר, עדין יש ימים קשים שמוציאים המון כעס ותסכול ( במיוחד על תחושת ה"חד הוריות" שלי וחוסר השויוניות).
    כתבת מדהים ונגעת עמוק בנושא שלמרות שדובר ומדובר ביני לבין חברותיי האמהות, לא שמעתי אותו ככה. עדיין. אני מקווה שהוא יפתח בתוכי מקום לדיאלוג ולחמלה. אשמח מאד מאד לקרוא אותך עוד באתר.

    • רותי שלו הגיב:

      הי הי אחת,
      תודה על המילים האוהדות! שמחה היה לך טוב לקרוא את הדברים. אני כלכך מבינה לליבך כי הלכתי כבר בשדה הזה, ובפשטות אומר שהיה זוועה. באמת מהזמנים העצובים והמכאיבים ביותר שידעתי, ונראה לי שגם הוא צלל שם למטה וכאב מאוד. אבל יש חיים אחרי ויש כלים להתמודד עם המשבר, הן האישי והן הזוגי. מצד אחד אומר לך שהזמן הוא מפתח של ממש בהיחלצות מהסבך הזה, אין מה לעשות חוץ מלחכות יפה בסבלנות. אבל זה בפירוש לא מספיק. וחשוב לקחת אחריות ולרדת למרתף כדי ליצור מציאות שאת עומדת מאחוריה ומשרתת אותך באמת ומצמיחה אותה ולא להיפך. את ממש מוזמנת בחום לפנות אליי, אני אשמח לעזור. חמלה מרפאת לא רק יחסים אלא עולם ומלואו, וזה בדוק. ובעניין חוסר השיוויוניות, מבטיחה פוסט נפרד בנושא.
      שיהיה לך חג שמח,
      רותי
      המייל שלי לרשותך: info@rutishalev.com

  5. תמר קלר הגיב:

    הי רותי,

    הפוסט ממש מזמין לקריאה והנאה רצופה בשנינות וחוש הומור.
    תודה לך שנתת את המרחב לכל אבא שעובר שינוי – פשוט להתקיים במלוא מובן המילה, את הלגיטימציה לכל הרגשות הקשיים הבלבול הפחד והבלתי מובן ונודע להישמע…
    מאוד אוהבת את הסיכום – פשוט חמלה. נראה כי הרבה מהתמודדות עם משבר אחרי לידה בין אם אצל הגבר או האשה , מקבלים מענה בהתנהגות אנושית פשוטה ובסיסית שנשכחה מהעידן בו אנו חיים,

    • רותי שלו הגיב:

      הי תמר,
      תודה על הפירגון והמילים האוהדות!
      מה שאת אומרת על החמלה שנשכחת מחיינו, הוא נכון, אבל רק על פני השטח. בפועל, תחת מעטה כבד של מבוכה, אנשים מבקשים מבוקר עד ליל אמפטיה וחמלה. ומדהים לראות כל פעם מחדש עד כמה זה עובד כשמזריקים פנימה את הקסם הזה. העניין הוא אני חושבת, בליקוי החינוכי שבעצם לא מלמד ילדים לחמול ממקום מעצים ולא מתנשא. ושוב תודעת המחסור משחקת. נראה לי שיש צורך דחוף בפיתוח תכנים קונסטרוקטיביים בכיוון הזה.
      ומה אני אגיד, אני אישית מרגישה שהזכות לעבוד עם גברים פתחה בפני עולם ומלואו שכלכך חסר לי בתיקון הפרטי שלי. אני כלכך אסירת תודה על הזכות לעבוד עם גברים, במיוחד בגזרה הזוגית-הורית המוזנחת כלכך. בחיי תיקון.
      חג שמח לך,
      רותי

  6. לינה טרנה הגיב:

    היי רותי.
    מאוד נהניתי מהקריאה ואף הזלתי דמעה. מאוד מזדהה עם מה שכתבת. לגמרי מרגישה לפעמים את הפער ביננו שלא יודעת איך לגשר עליו ולגמרי יודעת שכשאני מצליחה להיות יותר במקום של חמלה כלפי עצמי וכלפיו, משהו מתרכך ומקל על היחסים מאוד. אני חושבת שמה שאותי הציל זה א' – הסבלנות האינסופית שלו לכל הטרלולים שלי לפני בזמן ואחרי שתי לידות ו-ב' – עזרה מרובה שהעדפתי להשקיע בה את הכסף לפעמים גם על חשבון כל דבר אחר בכדי שבסוף היום כשהוא חוזר הביתה אוכל לקום, לחבק אותו בחיבוק אוהב ולשאול איך עבר היום ("טריק" שלמדתי מאימא דווקא 🙂 ואז כל המשך הערב עם הבעיות ועם הקשיים נראה אחרת…

    • רותי שלו הגיב:

      הי לינה,
      תודה לך על המילים האוהדות! שמחה לשמוע שהדברים נגעו.
      אני חייבת לומר שסוגיית העוזרת היא פשוט אחד הדברים החיוניים והמועילים ביותר שאפשר לעשות כדי לשמור על שפיות. כל הכבוד לך על המנהיגות, כי זה ממש עניין של להיות או לחדול לפעמים.
      מברכת אותך בחג שמח,
      תודה,
      רותי

  7. Aboubacar הגיב:

    I am totally wowed and prrapeed to take the next step now.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מהרהורי ליבי- שיחה עם הגמד הקטן שבתוכי

מאת :

15 ביוני 20142 תגובות

מתוך אחרי לידה

מהרהורי ליבי :

היי.
היי.
מי את?
מישהי.
אה. ומה שלומך?
קשה.
שמה?
אני פה עם הבת שלי, מחכה שהיא תירדם.
אה. מה קשה?
אני רוצה לצאת מהחדר והיא לא נרדמת.
אה. מה יש מחוץ לחדר?
שקט.
אה. אבל גם בחדר פה שקט.
כן. אבל אני לא יכולה לעשות כלום.
ומה תעשי מחוץ לחדר?
אנוח קצת.

לשלוח או לא לשלוח לגן ? אני ממש מתלבטת

מאת :

11 בספטמבר 20113 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אני חושבת שכן יהיה לילדה טוב בגן, אבל מוטרדת, למשל מזה שאולי לא יתנו לה לשתות בזמן או לאכול, והיא לא ילדה שמבקשת,ואני יודעת שלגננות אין זמן לכל ילד וילד, שאולי היא לא תספיק להגיע לשירותים בזמן, או לא יהיה מי שינגב לה וינקה אותה, שהיא תרצה לעשות דברים ולא יתנו לה, כי יש שם גבולות ומסגרת, שהיא תדבק בכל מיני וירוסים

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי לידה ?

מאת :

6 בספטמבר 201015 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

העצה המרכזית לתקופה שאחרי הלידה היא – "תדאגי לעזרה ! המון עזרה !!" העצה הזו נשמעת הגיונית והכרחית נוכח הקשיים והאתגרים הרבים שאמהות פוגשות בתקופה שאחרי הלידה, ועם זאת – רבות מאיתנו מוצאות את עצמנו ללא עזרה משמעותית וקורסות (או כמעט) עם המטלות הרבות וההסתגלות למציאות החדשה.

העניין הוא, שמבחינה קוגניטיבית, יש לרובנו הסכמה שבאמת "אם הייתי מבקשת עזרה, אז היה לי הרבה יותר קל/טוב עכשיו" ובכל זאת- אנחנו לא מבקשות או שמסרבות לעזרה שמוצעת. אנחנו לא מבקשות עזרה גם כשאנחנו ממש רוצות וצריכות אותה.