אמהוּת,  התבוננות עצמית בהורות

שוטפים לי את המוח

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי עסוקה בשאלה "מה שלי" ו"מה לא שלי", מה משפיע עליי מבפנים, מה משפיע עליי מבחוץ והאם אפשר בכלל להפריד בין השניים ?

כבר מאז שגלעד שליט שוחרר מהשבי, אני רוצה לכתוב משהו שקשור לזה. חודשיים הדבר הזה מתבשל אצלי בבטן.

הדבר היכה בי אחרי כשקראתי את הכתבה שהתפרסמה במוסף של 'ידיעות אחרונות' על האישה שהיתה אחראית על יחסי הציבור במאבק לשחרורו של גלעד שליט. ידעתי שמשפחת שליט שכרה את שירותיו של משרד יחסי ציבור וגם חשבתי שהדבר הכרחי, אבל לא שיערת בדעתי עד כמה הדבר משפיע עליי ברמה היומיומית.

במשך תקופה ארוכה הבטן שלי כאבה. כאבתי את השבי של גלעד שליט, ייסרתי את עצמי ואת סובביי על כך שהוא נמצא שם והעולם ממשיך. הרגשתי שקשה לי נפשית להיות פעילה במאבק יחד עם המשפחה ולהיות במגע ישיר עם העוול הזה, אך מצד שני גם היה לי קשה נפשית שלא לעשות כלום מלבד להתלונן. כל יום שלא עמדתי בצומת עם שלט, כל יום שלא הפגנתי ולא מחיתי על העוול, ייסרתי את עצמי והלקיתי את עצמי. ימים רבים הרגשתי רע, חשבתי על מה הייתי עושה אילו הבן שלי היה נלקח בשבי, איך הייתי מתמודדת. חשבתי על המדינה שלנו ועל זה שלא בא לי לקחת חלק ממנה. חשבתי שכמו אביבה, גם לי זה היה יכול לקרות, וזה הפחיד אותי. מאוד.

הרגשתי שהתחושות העוצמתיות האלו מגיעות מבפנים, שהם שלי, שאני רגישה וכואבת את מה שהוא עוול שלא ניתן להכיל ולהבין בכלל. כעסתי וכאבתי והתייסרתי.

ואז קראתי את הכתבה של ה'מושכת בחוטים', את אשת יחסי הציבור לשחרורו של גלעד שליט.

קראתי ולא האמנתי. קראתי כיצד במלאכת מחשבת היא הפעילה אותי, קראתי כיצד היא מספרת בגאווה איך הנחתה את אביבה לנהוג ולדבר, כיצד שכנעה להוציא את התמונות מהאלבום כדי להמחיש לעם ישראל שהוא הילד של כולנו, קראתי כיצד היא פימפמה את המוטיב החוזר שלכולנו זה יכול לקרות, שכולנו יכולות להיות כמו אביבה.

נדהמתי שהיא מספרת אחד לאחד כיצד התחושות שייסרו אותי ביום יום נרקמו אצלה ובצוות המשרד שלה.

"שטפו לי את המוח !" זה מה שהרגשתי.

זה הפחיד אותי. מאוד.

איך לא שמתי לב שהתחושות האלה, שהרגישו כל כך מבפנים, הגיעו הרבה מבחוץ ?

מה מהתחושות האלה הם שלי ומה לא שלי ?

האם התייסרתי וכאבתי כל כך רק בהשפעת מסרים יחצ"ניים ?

האם הייתי כואבת ומתייסרת בעוצמה כזאת אילולא היחצ"נית ה'גאונה' הזאת ?

אילו עוד תחומים בחיי משפיעים עליי בצורה כל כך אקטיבית בלא ידיעתי ?

אני ידעתי שלמשפחת שליט לא היתה ברירה, אלא להעסיק יחצ"נית שכזו ובטוח שגם אני הייתי עושה כן, אין לי בכלל ספק בזה. זה גם השתלם, אז זה משמח אותי במיוחד, כי באמת העיקר שהוא בחוץ, אבל מרגישה שזה באמת לא העניין, אלא המשמעויות האישיות שלי בתוך ההתנהלות הזאת.

במקרה הספציפי הזה היתה אישה ספציפית שסייעה להחדיר ולהעצים מחשבות ותחושות בצורה גאונית. באילו מקרים זה עוד קורה ? עד כמה אני יכולה להפריד בין הבפנים שלי לבין המסרים שמגיעים אליי מבחוץ, וזה הרי נוגע לכל תחום בחיי.

ו… האם יש שם למעלה גם אנשים שעסוקים בלהחדיר לי איך להרגיש כאמא, כאישה, כבת זוג ? האם יש להם אינטרס מסוים ? איך פועל כל העסק הזה ?

לרגע זה מרגיש לי כאילו אני בתוך הסרט בסגנון 'המופע של טרומן'.

הטריגר לכתוב את זה אחרי חודשיים שזה מתבשל בפנים היה אחרי שמישהי כתבה לאתר על הרצון שלה לשמוע כיצד אמהות לילד אחד 'בלבד' מתמודדות עם עובדת היחידנות. זה שוב העלה בי את הנושא הכואב על הלחץ הבלתי נתפס בכלל על נשים בישראל להרות, ללדת ועדיף כמה שיותר.

מי שם למעלה קבע שיבשראל משפחות לילד אחד הן משפחות שאינן טובות דיין ?

מי קבע שכדי שאישה תוכל להגשים את עצמה היא צריכה להיות אמא ?

מי קבע שילד יחיד הוא ילד מסכן או עצוב ?

לכל שלושת השאלות הללו יש תשובות (בישראל) מכאן עד הונולולו לגבי למה הדבר הזה נכון והגיוני, אבל אני יודעת שלא ייתכן שאוכלוסיה שלמה (בישראל) חשה תחושות דומות לגבי הורות, פריון והולדה, דברים שהן שונים לגמרי מהתחושות שאוכלוסיה גדולה אף יותר מרגישה וחושבת בארצות אירופה. מבחינתי, זה אומר שסביר שיש כאן מישהו או מישהם שאחראים על המשך הפימפום של המסרים האלה.

האם זה הגיוני ? למי יכול להיות האינטרס הזה ?

והשאלה שמעסיקה אותי במיוחד-  עד כמה אני יכולה להיות אישה שבאמת חופשיה בארצה ?

 

לימור לוי אוסמי, שמעריכה מאוד את חופש הביטוי ומאוד לא מעריכה את חופש הדיכוי. לבלוג שלי medabrot.imahut@gmail.com

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

פיצולים/ לימור לוי אוסמי

אני אמורה/ לימור לוי אוסמי

לשנות תנוחה כשלא נוח/ לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

12 Comments

  • Avatar

    סיון קונוולינה

    את פשוט נהדרת! זה קודם כל, כי נגעת בנושאים שבוערים גם בי תקופה ארוכה (אבל גם בלי קשר את נהדרת, כמובן!)
    ואין לי ספק שאת צודקת, ושמאחורי הרבה מאוד מהמסרים שאנחנו חיות, מפנימות ואפילו מעבירות הלאה – יש אינטרסים. חלקם ברורים או ניתנים לפענוח די בקלות, וחלקם לא, ואלה הבעייתיים. אני חושבת שרק כשהפכתי לאמא התחלתי להיות מודעת ולהרגיש את זה על בשרי יותר ויותר.
    כל כך הרבה מההרגלים שלנו כנשים -ובמיוחד כאמהות- ביום-יום הושרשו בנו בצורה כל כך מוצלחת, שלרגע לא עצרנו לחשוב "למה, בעצם?". ואני מרגישה שהאמהות הולידה אצלי גם את המילה הנפלאה הזו: "למה?". למדתי לשאול אותה כמעט על כל דבר. כשאיתגרתי את האמהות שמסביבי בשאלה הזאת, התשובה היתה בד"כ: "ככה אומרים….שזה טוב/לא טוב". שתי בעיות יש לי עם התשובה הזאת: 1. מי זה "אומרים"? ולמה בדיוק הם אומרים את זה? איזה אינטרס יש להם לומר את זה?
    2. מי קבע, או ליתר דיוק למי יש את עזות המצח לקבוע מה טוב ומה לא טוב?טוב עבור מי??
    וככה הבנתי שעם כל הצער שבדבר – כדאי לי לבדוק היטב בעצמי כל דבר ודבר לפני שאני מיישמת אותו בעצמי. לא כי התוצאה תהיה הרת גורל (בדרך כלל היא באמת לא), אלא כדי שאני ארגיש שיש לי שליטה בחיים שלי, שאני לא בובת חוטים בידיו של איזה ארגון בעל אינטרסים כזה או אחר.
    אבל בינינו, אני כן. כל אותם מסרים שלא הצלחתי לפענח מה עומד מאחוריהם – הופכים אותי בעל כורחי וללא ידיעתי לבובת חוטים. ברור לי שמהרגע שאני פוקחת עיניים בבוקר ועד שאני עוצמת אותן (ואולי גם בין לבין)- פועלים עליי כל כך הרבה מנגנונים פסיכולוגיים, רגשיים, חברתיים, שלכולם יש מכנה משותף אחד – לגרום לי להישאר בתלם, להיות חלק מהעדר, זה שמקבל דברים כמו שהם כי "ככה אומרים". זה שכל כבשה סוררת שמנסה לחרוג בו מהנורמה משלמת מחיר יקר, נפשי וחברתי בעיקר.
    אבל, אני רוצה להאמין שאנחנו, כחברה, הולכים ומתפכחים. אפילו המחאה החברתית של הקיץ האחרון היא סימן לתהליך מאוד מעודד שאנחנו עוברים (וגם שם, אגב, ביליתי לא מעט זמן בלנסות לפענח את האינטרסים האמיתיים של מובילי המחאה). וכנשים, אני חושבת שהדרך הכי בטוחה עבורנו היא להקשיב פנימה. להיות בדו-שיח תמידי עם עצמנו, עם הגוף שלנו, עם הנפש שלנו. לשמוע מה הם אומרים לנו. לסנן רעשים מבחוץ עד כמה שאפשר. וגם – להיות מודעות לרעשים שאנחנו עצמנו מכניסות לחיי חברותינו, גם כשהכוונה שלנו טובה…
    תודה על פוסט נפלא!!!

      • Avatar

        סיון קונוולינה

        לא בטוחה. אם תחזרי אל התגובה שלי לפוסט שלך על ההיפופוטם והיעל, תראי שגם שם העליתי את עניין הפנים והחוץ.

  • Avatar

    יעל עיני

    יש בישראל משהו שאין באירופה. ילדי חורף 73 הם דוגמא לכך. זה ידוע, שבזמנים של מלחמה שיעור הילודה (או ההריונות) עולה. אני לא יודעת אם זה "מלמעלה" או שזה אישזהו אינסטינקט הישרדותי שיש בתוכנו, אבל זו בהחלט הסיבה למה בארץ הסטטיסטיקה לא מדברת על ילד אחד.
    אישית, אחרי שלוש שנים עם הגדול פשוט הרגשתי שהגיע זמן לגדול, שאני רוצה עוד מהדבר המדהים הזה. ואחרי האמצעית הרגשתי ששניים זה לא מספיק. צריך יותר.
    מקווה שכאן תחושות ההתרחבות שלי יסתיימו (-:
    להגיד לך שאני מושפעת/לא מושפעת מבחוץ? לא יודעת. אין ספק שלמיקום הגיאוגרפי שלנו יש השפעה. יותר מזה- לא יודעת.

  • Avatar

    סיגלית שביט

    לימור, כל הכבוד על האומץ והכנות. גם בעיני זה חשוד שהתקבעה כאן מעין נורמה שקובעת איך אנחנו אמורים להרגיש כלפי משפחה והורות. בגלל שאני תמיד מעלה שאלות ומטילה ספק במובן מאליו כביכול, אני "חוטפת" לא מעט. אבל אני לא מוותרת להם. יש חשיבות ראשונה במעלה להעלות שאלות, כי זה מה שמוביל ליכולת להבחין בין מה שטוב לי לבין מה שהחברה מנסה להאכיל אותי (כמובן תוך שמירה על אי פגיעה באחרים). כל הכבוד על ההעזה. נהניתי לקרוא את זה.

  • Avatar

    ליפז מושקט

    אין לי ספק שאנו מושפעים מבחוץ .
    אבל כדי להיות מושפע מבחוץ לנו מישהו צריך להשפיע.
    המישהו הזה גם הוא מושפע מבחוץ ??או שהוא מביא את הפנים שלו?

    אז אפשר לומר שאנו גם מושפעים מבפנים ( הבפנים של אחרים והבפנים של עצמינו)

    בקיצור,
    אנו מוזנים מהפנים ומהחוץ ועושים מאין עיבוד כזה משלנו

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      תודה, אפרת.
      נכון..
      זה בדיוק העניין, שאני מכירה את המונחים הסוציולגים האלה, אבל כשזה נפגש פתאום חזק בפנים, זה מרגיש מפחיד מאוד. חוויה אחרת מאשר הבנה אינטלקטואלית של ה'תופעה'

  • Avatar

    אפרת פלדמן

    בעיני זה לא כל כך חשוב מה מקור הרעיון. אפשר לנסות לראות למי יש אינטרסים שנרגיש משהו אבל זה לא העיקר. העיקר הוא להבין מה המטרות האישיות שלנו ואם אמונה כלשהי או רגש כלשהו תורם לנו או מפריע לנו בדרך להגשמתן.
    אם זה מפריע אפשר להתחיל לברר אם אפשר להיפטר מזה ואולי זה לא לגמרי האני האמיתי שלי.
    אנחנו חיה חברתית,מושפעים מהסביבה בכל רובד אפשרי. אין ברמת הפרדה בין רעיונות ורגשות ואמונות ודרך חיים בין הבחוץ לבפנים. צעד ראשון הוא למצוא סביבה שקרובה אלינו וככה יהיה לנו קל יותר. בגלל זה יש מעגלי נשים קבוצות תמיכה פורומים ואת האתר שלך. פעם היינו תקועים לברתית בעיירה שךנו. היום אנחנו יותר בעלי בחירה עם מי "להיתקע". 🙂

  • Avatar

    חגית

    אוי לימורי אהובה – את כזאת מקסימה. ואנחנו באמת מתעסקות ובוערות באותם נושאים ממש לאחרונה.

    אני ממש חשה איך אני פלסטלינה הרבה פעמים. ההוא או ההיא אמרו ככה ונשמעו משכנעים אז קיבלתי צורה כזאת או אחרת למרות שלפני רגע הייתה לי צורה אחרת.

    אבל חשוב שנזכור שהקולות החיצוניים הם תמיד שיקופים והדהודים של חלקים פחות מודעים שלנו מבפנים.

    כשמישהו אומר דבר וזה לא מהדהד לנו בפנים אנחנו לפעמים אפילו לא שומעות את זה. או שומעות ומהנהנות אבל לא פועלות מתוך לזה, לא מגיבות לזה רגשית.

    הקול הפנימי הוא קול נהדר, אבל אין ספק שזו עבודת נמלים להפריד בינו לבין קולות אחרים. ולפעמים הקול הפנימי הוא גם תשדורת של התניה ישנה… זו עבודת חיים.

    לאחרונה עבדתי במקום מאוד מאתגר וחשתי שקולות רבים מושכים אותי למלא כיוונים אבל הכי חזק היה לי שבעצם משהו בנשים שמקיפות אותי ובמסגרת המאוד מסוימת הזאת פשוט לא מאפשר לי באמת קשב רגוע וכן עם האמת הפנימית שלי.

    כל הקולות החיצוניים האלה בעצם שיקפו סתירות פנימיות, קונפליקט שלי שלא התבטא רק במקום העבודה הזה אלא בכלל בהתנהלות שלי בחיים. ובחרתי לעזוב ולהמשיך לעבוד על לחדד את המרכז שלי ואת הזהות שלי בסביבה נייטראלית ורגועה יותר.

    וגם אותה אישה שעשתה קמפיין לשחרור גלעד שליט. היא ביטאה את התחושות הכי עמוקות וקשות של הורות, של אמהות. וזה לא רע. זה הביא לשחרור שלו! זה העניק כוח פעם ראשונה לשחרר ילד שבוי הביתה. נכון שזה גבה מחיר מאוד יקר של שחרור אסירים שלדעתי לא הייתה סיבה לשחררם אחרי מה שעשו, אבל מה שהרגשת היה כן ואמיתי ונכון. אלה רגשות אנושיים ואמהיים שחשוב שנרגיש וגם אם הייתה כאן מניפולציה, היא הייתה מבורכת.

    להיות חופשיה זה להחליט אם את רוצה להרגיש את זה או לא. ואם את מרגישה את זה, כנראה שזה מעורר בך משהו פנימי משלך, בלי קשר למה שטפטפו לך מבחוץ.

    אני הרגשתי לאורך כל הדרך שאני מייחלת לשחרורו של גלעד, אבל השתתפתי בצעדות ובמפגנים כשיכולתי, ולא האשמתי את עצמי או כעסתי על עצמי כשלא יכולתי. יש מצבים שאני כן חשה אשמה ובושה כי שם זה מתנגן על משהו מסוים.

    חלק מהחופש הוא אולי לבדוק מה מבחוץ מנגן לך על מה מבפנים?

    בהצלחה אהובה. לך. ולכולנו – בהקשבה הכנה שלנו למהות שבפנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ