איך אתן מתמודדות ?

מאת :

3 בינואר 2012 | 13 תגובות

מתוך אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו

הכוחות שלי….

אני צריכה לאגור כוחות ולא יודעת כיצד, אני אמא לכל החיים וזאת הבנתי מיד , לעיתים אני מרגישה שכולנו אמהות חד הוריות, הכל מוטל על הכתפיים שלנו, התינוקת, הבית, הסידורים, העבודה, החיים האהבה, המראה האוכל הכל, ואין אין עזרה.

פעם היו גרים יחד בשכונות וכולם עזרו לכולם והסבתות היו שם לטפל לשמור ולתמוך .והיום…..הסבתות עובדות עצמאיות , יש להן לו"ז צפוף ואנו נותרנו לבדנו, מנסים לאגור כוחות , לשאוב כוחות ויחד עם כל זה לתת לקטנה שלנו {בת 10 חודשיים} את כל האהבה והיחס החם שניתן לתת.

לא קל לי…צריכה לשחרר ולהבין שזה המצב שאנשים לא ששים לעזור ולא אכפת להם , אני תמיד הייתי שם בשביל כולם אך בשבילי …אולי אני עטופה במעטפת כזו המראה שהכל בסדר הכל טוב אני חזקה ויש לי שכמייה של אריה…

לא קל לי…אין לי רגע לעצמי , הרגעים שלנו יחד מתמעטים…וקשה.

איך אתן מתמודדות? אשמח לשמוע הצעות ועצות.

 

* לבלוג שלי- החיים בטרנינג

 

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא את:

עזרה בתקופה שאחרי הלידה היא הכרחית / דנה רביב ליברמן, דולה פוסט פרטום

זה לא פינוק זאת הישרדות / סמדר

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה?/ אוסי הורביץ

די, נשברתי / אמא אנונימית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

13 תגובות ל- “איך אתן מתמודדות ?”

  1. היי יקירתי,
    תודה ששיתפת.

    רציתי להגיד לך קודם כל, שאת במצב הרבה יותר טוב ממני מאיך שהייתי אחרי הלידה :), מהבחינה הזאת שיחד עם הקושי, את לפחות מבינה שהקושי הזה הוא לא בגללך, ואת מסבירה בצורה כל כך יפה ומרגשת איך המציאות החברתית כל כך מקשה עלינו להרגיש טוב באמהות.
    זה מרגש אותי לקרוא את זה, מפני שאני בראשית האמהות האשמתי את עצמי בכל ולא הייתי מודעת למציאות הזאת שאת מיטיבה לתאר. כך שזה בהחלט משמח אותי לשמוע שלפחות צרה אחד (ענקית) ירדה לה מהלב שלך.

    את מעלה המון דברים במכתב קצרצר וכל אחד מהם שווה התייחסות וקצת שהות, כדי לבדוק מה מכל דבר יכול לעזור לך.
    דיברת על האכזבה מכך שאת היית בשביל כולם, אבל עכשיו אף אחד לא שש לעזור, העלית את התהייה שאולי את לא מראה שקשה. אלו נקודות נורא חשובות שכדאי לתת עליהם את הדעת ! אלו יכולות להיות נקודות מפתח של ממש עבורך בשינוי המציאות.

    רוצה לספר משהו אישי על עצמי, שלמדתי שמשותף להמון נשים ואולי גם לך. אני למדתי שחלק מהמעמסה שלי על עצמי אחרי הלידה, היתה מתוך הבנה ואמונה עמוקה שזה אחריותי, שאני צריכה לעשות את זה. שאני ובן זוגי התחלקנו במשימות- הוא הולך לעבוד ואני נשארת בבית ומטפלת בילד שלנו ועל כן, כל המטלות הנספחות לבית, ברור שבאחריותי.
    אחרי התמוטטות וקושי גדול, בכי גדול ושיתוף במה שאני מרגישה, קבלת עזרה בעקבותיה (כי לא היתה ברירה..), לאט לאט הבנתי כמה מעוותת התפיסה הזאת. הישלתי מעצמי כמו נחש את התפיסה שאני אחראית להכל וחייבתי יותר את בן הזוג שלי לקחת חלק. כשדיברתי איתו על זה, הוא הודה שזה באמת היה לו יותר נוח, אבל לא ידע שזה היה לי קשה כל כך (מסתבר שלא רק לך הנטייה להראות שהכל בסדר).
    מאותו רגע, המון דברים השתנו. הבנתי שחובה עבורי לחרוג מהתקציב המשפחתי ולהשתמש בחסכונות כדי לקבל עזרה במקומות שבן זוגי פשוט לא היה יכול לעשות. חייבת לומר, שהרוב זה היה בתמיכתו, מכיוון שאני פשוט לא פירגנתי את זה לעצמי.

    והכי עזר- כשהסכמתי שיילך למטפלת ולגן. אז חזרה השפיות למחוזותיי.
    כל כך הייתי גאה באחותי הקטנה שממש כבר בחודשים הראשונים הבינה שהיא צריכה את הזמן לעצמה והכניסה את הבת שלה למסגרת של פעמיים בשבוע. כל כך לא פירנתי את זה לעצמי !

    אין פיתרון אחד שטוב לכולנו, הלוואי והיה. מקווה שתמצאי במהרה את הדרך שלך.

  2. ממרומי 7.5 שנותי כאמא בפרט וכך וכך שנים כאדם/אשה בכלל, למדתי שהפתיחות והשיתוף הביאו אותי למקומות מעולים.יש רגעים בחיים שנדמה לנו שאנחנו לבד ושאף אחד לא מבין אותנו ומה עובר עלינו.ברוב המקרים אנחנו כ"כ בטוחות שכ-ו-ל-ם יודעים כמה קשה לנו אבל זה לא תמיד כך.ביחוד שאני שותפה באופי שלך שמשדר שהכל בסדר ושאני הכי חזקה שיש.ברגע שמתחילים לשתף את הסביבה בקשיים ובלי להתבייש אף מבקשים עזרה- מקבלים אותה!
    ותאמיני לי שמי כמוני יודעת כמה זה קשה להסביר את מעטה החסינות והחוזק.
    ובכל זאת למעני ולמען בריאות ילדי -בעיקר הבריאות הנפשית ,למדתי לבקש.
    לי אין הרבה עזרה.בעלי בן יחיד וכבר אין לו הורים.
    אמי צעירה יחסית ועדין עובדת,כשהגדול שלי נולד היא עבדה פיצולים כלומר בוקר+אחה"צ ועדין בין לבין בהפסקה שלה,הגיעה אלי עם אחי שהיה אז תיכוניסט כדי שהוא יוציא לי את הכלב והיא תשמור על הקטן שאוכל לתפוס שעה-שעה וחצי של שינה באמצע היום.
    אין לי מילים להסביר כמה השעה הזו שינתה לי את היום.
    ורק כי מצאתי את היכולת לומר שקשה.
    יש לי עוד הרבה דוגמאות …..
    בהמשך הדרך כשלהריון השני היה קשה להתפס, אחרי לבטים רבים שיתפתי חברה טובה ולהפתעתי שמעתי גם ממנה על אותם קשיים וכששיתפתי עוד,רק שמעתי עוד סיפורים וקיבלתי המון עידוד וחיזוקים.
    בסופו של דבר בטח כבר הבנת את כוונתי.
    מה שעוד עזר ואני רואה שאת כבר שם גם ככה -זו הכתיבה.
    לכתוב אני כותבת תמיד אבל מאז שיש לי את הבלוג שלי אני מקבלת המון פירגונים ועצות גם מאשנים שלא מכירים ולא רק בנושא אימהות.
    היכולת להוציא החוצה את הקשיים אם בדיבור ואם בכתיבה מקלה מרגע שהם יוצאים אל אויר העולם.
    מזמינה אותך גם אל הבלוג שלי……
    http://www.tapuz.co.il/blog/net/userBlog.aspx?FolderName=2BaMAM
    ושיהיה בהצלחה

    • כמה שגיאות כתיבשל מהירות:
      להסביר את מעטה החסינות- הכוונה להסיר את המעטה….
      אשנים שלא מכירים=אנשים שלא מכירים

    • אביבית הגיב:

      לימור יקרה , תודה לך על השיתוף שלך, ברור שאני יכנס לבלוג שלך יקרא וישכיל וכן לשתף זה דבר חשוב חשוב ואני טובה בזה אני כותבת שירים באתר דרך המילים רק שעכשיו גם לכך אין זמן וכן כשהייתי בשמירת הריון גם יצרתי בלוגים וכתבתי רבות על כך, ונכון אולי אני צריכה לדעת יותר לבקש עזרה.

    • אביבית הגיב:

      נכנסתי לבלו דלך וואהו כמה תכנים , יפה יפה כל הכבוד לך , כתיבתך מעניינת מאוד מאוד, וכן הגבתי לך לפוסט שכתבת.

      🙂
      🙂
      🙂

  3. אביבית הגיב:

    לימור אהובה ויקרה, תודה לך על תגובתך עכשיו יש לי דמעות על השיתוף שלך, ואני הנקתי את שיר שלי עד גיל 6 חודשים ואז התחלנו לשים אותה בגן – בתינוקיה – ואני עובדת משרה מלאה ולא קל אך יהיה בסדר הימים חולפים ואני מנסה למצוא לי חצי שעה בלילה או בערב כשהקטנה המתוקה ישנה לה לזמן שלי ושל אהובי ולי לעצמי….את הבית אני מנסה לסדר ולארגן במקביללל.

    חיבוק גדול.

  4. אחת חד הורית הגיב:

    אביבית יקרה
    גם אני אם חד הורית (מבחירה), אמי נפטרה לפני שילדתי את בני התינוק, ומשפחתי מתגוררת רחוק מאד ממני. גם אני עזרתי לכולם וקיבלתי מכולם הבטחות לעזרה ובסופו של דבר כולם נעלמו. קיבלתי את המצב כמו שהוא והסתדרתי לבד. לא סתם אנחנו ה"מין החזק". אינני יודעת מהיכן שאבתי את כל הכוחות האלה. החלטתי שאני עושה הכל בשביל שהבן שלי יגדל ושיהיה מאושר. ואכן אני מצליחה. אמנם זה דורש ממני המון ויתור על עצמי, אבל כשאני רואה את בני מתפתח ומאושר זה שווה ה כ ל !!! גם אצלי אני משדרת "עסקים כרגיל" אך בלילה בלילה אני מרשה לעצמי לפעמי להתפרק כשאף אחד לא רואה. זה מותר ומובן. אפשר גם לקבל עזרה מקצועית (מה שגם אני עשיתי) ויש הרבה חוגים של אמהות חד הוריות שתומכות אחד בשניה. אני מאחלת לך הצלחה ותהיי חזקה. מבינה לליבך ושולחת לך חיבוק גדול.

  5. ליז צור הגיב:

    אביבית היקרה,
    אני כל כך מבינה את הדברים שכתבת וגם אני הייתי במקומך בגלל סיבות אחרות של חוסר עזרה. הרגשתי בדיוק כמוך וכאבתי וכעסתי וחשבתי שלא רואים ומרגישים טותי היה לי לא פשוט. לבסוף הבנתי שהילדים האלו הם שלי לטוב ולרע והם באחריותי ולמדתי לקבל זאת בשמחה. על ההורים הפסקתי לכעוס כי הבנתי שגם אם מאוד רוצים לעזור הם לא יכולים אז יש להנות מי מה שהם יכולים לתת. והכי חשוב שמבלים עם סבא וסבתא לא לחשוב כמה הם יכלו לעזור ולמה הם לא ככה וככה אלא אני נהנית מהרגע שלהם עם הנכדים שלהם. מהחיוך שלהם, מזה שהם קוראים ספר לילדים מהליטוף ומהאהבה שרק סבא וסבתא יכולים לתת. לקח לי המון זמן להגיע למקום הזה אבל אני שמחה להגיד שאני שם ויישמתי את הפתרון של בעלי לקחת עזרה בתשלום אם צריך, כי זה לא בושה שקשה וגם אנחנו צריכים זמן לנשום שהוא לא זמן שינה.
    אני שולחת לך חיבוק גדול מלא בהבנה

    ליז

  6. מריה הגיב:

    היי אביביתוש יקרה,

    הפוסט שלך מאוד ריגש אותי. למראת שאני עדיין לא אימא, אבל גרמת לי מאוד להתחבר לתחושות שלך ולהזדהות איתך ,כי בטח כל זה מחכה לי בעתיד.
    הכתיבה שלך מדהימה! אין ספק שיש לך כישרון. במכתב כזה קטן הצלחת להעביר מסר כל כך עמוק!
    כמו אומרים רוסים:"תימצות – אחי הגאונות!".

    אניטה קלייטון בספרה "נשים, מין ואיניטימיות" כותבת בציניות:
    "יש מין רעיון מתורף שאנו יכולות להספיק הכל… גידול ילדים הוא סוג חדש של ענף ספורט אולימפי שבו אפשר לזכות במדליית זהב אם תהיי אם הכי כחמה,מהירה, קולית, הכי בעניינים, שלא לדבר על הכי עשירה במגרש המשחקים…"

    כפי שאני מכירה אותך עכשיו, הייתה כבר נותנת לך מדליית זהב על מי שאת!
    את תמיד משקיעה במראה שלך, את מלאת חום, אהבה וסבלנות לזוגיות שלך, את אימא נהדרת, מכינה אוכל טעים:)(מרקים), את חברה אמיתית שיודעת להיות אוזן קשבת, לעודד, לפרגן, להרגיע. את מצליחה גם למצוא כוחות לפזר את האנרגיות החיוביות שלך בבוקר כשאת באה לעבודה ותמיד משדרת אופיטימיות!

    את אישה, אימאף חברה מקסימה!

    אני מאחלת לך הצלחה בהתמודדויות שלך וכוח לפעמים להיות חלשה ולבקש עזרה מסובבים אותך:)
    אשמח לעזור לך במה שאוכל,
    אוהבת,
    מריה.

  7. אוסי הגיב:

    היי אביבית,

    אני שותפה לתחושות רבות שאת מעלה. הפוסט שלך כמה שהוא קצר הוא מכיל המון. כמו שלימור אמרה אפשר לפרק אותו ולפרק אותו להמון נושאים.
    גם אני שותפה לתחושה שנתתי הרבה לאחרים ואני לא מקבלת באותה המידה וזה מעט מאכזב.
    אך בשונה ממך אני באמת יחידנית! ולא מרגישה כאילו.
    ונדמה לי שהקושי הגדול ביותר בהתמודדות עם הבנות שלי הוא האחריות הגדולה שרובצת על כתפי לשתייהן.
    אני מגדלת שתי בנות לבד ללא עזרה כלל, אמא שלי גרה רחוק וגם מבוגרת והיא מדהימה ועוזרת ככל יכולתה אך זו לא עזרה יומיומית ואפילו לא על בסיס שבועי.
    צריך למצוא מישהו שישאר עם הקטנה (חודשיים) ביום גשום כדי להוציא את הגדולה (שנתיים ושמונה) לגן. ועוד ועוד דאגות ומטלות.
    בקיצור לא אפרוש את כל היריעה שלי, עם זאת הפוסט שלך בהחלט משקף את הקושי הגדול בעולם המודרני בו אנו הנשים נזקקות לכל כך הרבה מטלות ולוקחות על עצמנו אחריות על הכל ואין יותר שבט!!!
    תודה שעלת את הדברים 🙂

  8. אביבית הגיב:

    הי עכשיו בא לי לךעזור לך…..אם את מאזור השרון אז בכייף.
    מבינה לליבך ויודעת שיש בי כוחות מחודשים וחזקים שיגרמו לי להתגבר על כל משבר קטנטן….
    חיבוק ענקי

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מתי נהפכתי לר"סרית השינה של הבת שלי ?

מאת :

28 באוקטובר 20103 תגובות

מתוך אחרי לידה, רוצות לישון!

תמונת הסיום של התסריט-הידוע-מראש-שלי, כתמיד; אני ואביגיל, לבד בחדר. אביגיל צורחת מרוב עייפות ואני-בתפקיד אמה המסורה, מנסה להרדים אותה.
מבעד לדלת מציץ ראש מודאג (לשמע הצרחות):
"צריכה עזרה?"
"לא"
"בטוח?"
"כן"
"לא"= את תיבהלי תוך דקה מהצרחות, תנסי להצחיק אותה, תחליטי שהיא לא עייפה, מה שיוביל אותה לעוד עייפות ועוד צרחות.

בכי אחרי לידה

מאת :

26 במאי 201111 תגובות

מתוך אחרי לידה, סיפורי לידה, קושי אחרי לידה

אחד הדברים שהפריעו לי ביותר, מעבר לטראומה עצמה והכעס על "למה לא סיפרו לי שזה יכול לקרות", היתה התחושה הזו, המסר הנסתר, של :"תגידי תודה. הרי היה יכול להיות יותר גרוע,ובעצם, את צריכה להיות אסירת תודה (לרופאים) שאת והתינוקת בכלל בחיים. איך את יכולה להתלונן בשעה שיש נשים שכל כך רוצות להיות אמהות ולא יכולות או שחלילה קרה להן אסון…"

עזרה בתקופה שלאחר הלידה היא הכרחית

מאת :

24 ביולי 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

לאחר הלידה, יכולה להיות תחושה של חוסר אונים, תחושה של בדידות גדולה, חוסר בטחון בעצמי ותחושה של אי מסוגלות לצד שמחה. הרגשה של עייפות גדולה מאוד בעקבות הלידה עצמה ובעקבות הטיפול האינטנסיבי בתינוק, אך גם עייפות נפשית שבאה בעקבות השינוי הגדול שהתרחש בחיים.

נשים רבות לא נחשפו לתינוקות ולא טיפלו בכאלה מעולם. בעבר נשים ילדו וגידלו ילדים ביחד, נשים צעירות שלמדו את עבודת האימהות מהבוגרות של השבט, והיום זה רחוק מלהיות כך. משפחות רחוקות גיאוגרפית אחת מהשנייה, איש איש בביתו, עם שמחותיו ועם בעיותיו וחוסר הידע יכול ליצור תחושה של חוסר ביטחון ותחושה שהאם אינה יודעת לטפל בתינוקה.

תחושת הבדידות יכולה להתבטא בכך שמיד לאחר השהות בחדר הלידה האישה חוזרת הביתה, הבעל ברוב המקרים חוזר לעבודה לאחר מספר ימים מועט, המשפחה המורחבת יכולה להיות רחוקה גאוגרפית ולפעמים היולדת לא רוצה את נוכחותה המתמדת של אימה או חמותה. פער הדורות בין האם ליולדת, צורת הגידול שלא תמיד מתאימה לצורת הגידול היום והידע הרלוונטי לתקופה, עלול ליצור בלבול ורעש מיותר ליולדת.