אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות מבעד לדמעות התסכול כמה כולנו אחיות לצרה והייתי מצליחה להרגיש אמפטיה וקרבה בלתי נשלטת לדמויות האלה שדוחפות עגלה על מדרכות העיר. שהרי גם לי רגעי האושר מעורבבים ללא היכר ברגעי הריקנות והנני נטועה בין מדפי הג'ינסים הזעירים עם מוצץ בין שיניי ועולמי הוא תוהו ובוהו קטן שמפריע לעיצוב הפנים במחלקת עיצוב הפנים. את זה, אגב, יכולתי כן להרגיש מבעד לענני הערפול, לפי מבטי הקונות המגוהצות של צפון תל אביב. למרות הבוטוקס, שמקשה על הזיהוי, כן ראיתי שהפיגוע הקטן שלנו הפריע ללא ספק לעוד בוקר יפה של תיפוף הציפורניים על גבי כרטיסי אשראי הזהב בדרך לבראנץ' חשוב נורא עם האדריכל. והנה, שלום, מבעד לבכי של הילד אני פתאום שומעת את הציניות שלי מתובלת בקנאה וחוסר צדק מסתננת לה החוצה בכיוון הלא נכון. לפחות היא בחיים. הציניות. זה אומר שגם אני כאן איפשהו.

הידיעה שייקח לי עוד חצי יום לפחות להגיע לאוכל, מקלחת או מחשב, כאשר רק אחד מהם אפשרי בכל פעם, מדהימה אותי בכל פעם מחדש. לסירוגין אני מוצאת את עצמי צוחקת ובוכה על זה. חלום האימהות שלי מעולם לא נראה אמיתי יותר ורחוק יותר מהסקיצה שלו על הנייר. יש משהו נעים ומזעזע לא להתעסק בעצמי יותר, לא לזכור מה חלמתי בלילה, מה לבשתי או אכלתי ביום, להסתפק במועט כל כך שהופך את הריטריט הנוקשה ביותר שעברתי לספא יערות הכרמל. המותרות הזאת של להתעסק ב"אני" נראית פתאום מגוחכת ונוסטלגית באחת.

והנה, אני נאחזת שוב בכתיבה, בדיוק כמו לפני חמש עשרה שנה במהלך מטמורפוזה אחרת ורחוקה, מנערה לאישה, כדי לשמור על רסיסי השפיות בבעלותי. גם אם שום דבר אחר לא נראה מוכר, כמו ניצולה אחרי רעידת אדמה שמסובבת עם נעל בית מרופטת אחת עם ריח מוכר ששרדה את האסון. המשהו הזה משאיר זיכרון דהוי, אך מאוד ממשי שלי. וכמו אחרי כל אסון רב ממדים, במקביל להלם ואובדן, תמיד ישנה גם האפשרות להתחיל מחדש, להיבנות, להיפרד מהפסולת ההיא הישנה ולזקק שוב את מה שחשוב. להיוולד בפעם המי יודע כמה, יחד עם זה שנולד לי.

איזו מחברות הפרסום כתבה שעם כל תינוק נולדת גם אימא.. אין לי סיכוי לזכור. אבל בהחלט נולד גם אבא, גם משפחה, גם סדרי עדיפויות, גם התפכחויות, גם התמודדויות וגם כאבי גב וכאבי לב חדשים. בעיקר נולדים חיים אחרים, כנראה שטובים הרבה יותר ולו כי הם מלמדים אותי לשכוח את כל מה שידעתי או חשבתי שאני יודעת וגורמים להתחיל מחדש… לשים לב, להרגיש, להקשיב, לדבר ולשתוק בזמנים חדשים, לבקש ולתת. בעיקר לתת בלי גבול ולאהוב כל רגע.. לפעמים בדיוק דווקא כשבא הבכי.

הורות היא דרכם של החיים ללמד אותך את הדברים הבאים:

• שעקרונות יפים לשיחת סלון ותו לא. כנ"ל תיאוריות.
• שרוב צרכייך, אותם חשבת לבסיסיים, הם מותרות ולמעשה אפשר להסתדר טוב יותר מנזיר בודהיסטי.
• שאפשר להרגיש אשמה, סיפוק, אושר ותסכול בתוך מספר דקות וזה ירגיש נורמאלי.
• שהאנשים שהכי תרצה בקרבתך הם ההורים שלך, מהם התרחקת כל חייך.
• שעייפות מקבלת הגדרה חדשה בסולם ריכטר, וכך גם בערך כל דבר אחר בחייך.
• שדחיית סיפוקים היא הספורט החדש שלך.
• שזוגיות מצליחה לשרוד כמעט על אוויר וכוונות טובות. וכך גם משק הבית.
• שאלוהים, שוב, נמצא בפרטים הקטנים. אבל ממש קטנים. מידת ניו בורן.
• שאדם ממש קטן יכול לעורר רגשות ממש גדולים.
• שאתה בדיוק, אבל בדיוק, כמו כולם

 סשה חזנוב,  מתאמנת באימהות, בלגדול ובבודהיזם ועוסקת בפסיכותרפיה גופנית. www.metaplim.co.il/sasha,  indisushi@yahoo.com

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו / אמא אחרי לידה

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

למה לא אמרו לי?! / אילת גורליצקי

הפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשלייה" / ענת דורון

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.