אמא'לה
אחרי לידה

אמא'לה

אני עומדת באמצע מחלקת התינוקות בחנות גדולה עם בני הקט צורח על הידיים ומסתכלת על שברי חיי הקודמים מפוזרים על מדפי הלבשה תחתונה ועיצוב הבית.

הדברים האלה חדלו להתקיים אי שם במהלך החודשים האחרונים והצטמצמו למבצעי חיתולים, שוברי הנחה למגבונים לחים ואוברולים לקיץ. וחבל, מכיוון שבחיי לא היה מזיק לי לעשות סיבוב בשאר המחלקות ולנסות למזער את דמותי כקלישאה המהלכת על שתיים של "פלטו עלי ולא ישנתי חודשיים".

האשליה של אימא מאושרת, מצוחצחת ומגולחת למשעי, המצוידת בסבלנות של אחת תֶרזה שכבה מנופצת לרגליי, בעודי דורכת עליה שוב ושוב בניסיון להרגיע את העולל שונא השופינג שלי, גם אם השופינג בשבילו. עצם המחשבה שאין שום שופינג אחר באופק או ששופינג זה מה שנותר לשמירה על שפיותי היא התגלמות הפרדוקס של חיי הנוכחיים.

כן, שמחתי לגלות שלעמוד כך בפרהסיה קבל עם ועדה עם חיתול מלוכלך, ילד המאדים מבכי, מבט עייף ומיוזע, לא מטריד אותי כפי שחשבתי שיקרה. אני תמיד יכולה לזקוף את זה לזכות שעות המדיטציה הארוכות טרום ההורות, לזכות הבגרות הנפשית או שפשוט להודות שיש משהו באימהות שמפנה את כל הביקורתיות החיצונית על פיה ומצמצם אותה לכדי התפקוד האימהי נטו, לביקורת העצמית המשובללת פנימה שמשאירה את העולם החיצון להתנהלותו בלעדייך. תחושה מוזרה להרגיש חופשיה בו ברגע שבו את הכי מגויסת עד המשאב האחרון שבך…

לולא היוהרה או האשליה (שהרי הן בכל מקרה אחיות תאומות) של "לא אהיה כמו כל האימהות האלה", הייתי מצליחה לראות מבעד לדמעות התסכול כמה כולנו אחיות לצרה והייתי מצליחה להרגיש אמפטיה וקרבה בלתי נשלטת לדמויות האלה שדוחפות עגלה על מדרכות העיר. שהרי גם לי רגעי האושר מעורבבים ללא היכר ברגעי הריקנות והנני נטועה בין מדפי הג'ינסים הזעירים עם מוצץ בין שיניי ועולמי הוא תוהו ובוהו קטן שמפריע לעיצוב הפנים במחלקת עיצוב הפנים. את זה, אגב, יכולתי כן להרגיש מבעד לענני הערפול, לפי מבטי הקונות המגוהצות של צפון תל אביב. למרות הבוטוקס, שמקשה על הזיהוי, כן ראיתי שהפיגוע הקטן שלנו הפריע ללא ספק לעוד בוקר יפה של תיפוף הציפורניים על גבי כרטיסי אשראי הזהב בדרך לבראנץ' חשוב נורא עם האדריכל. והנה, שלום, מבעד לבכי של הילד אני פתאום שומעת את הציניות שלי מתובלת בקנאה וחוסר צדק מסתננת לה החוצה בכיוון הלא נכון. לפחות היא בחיים. הציניות. זה אומר שגם אני כאן איפשהו.

הידיעה שייקח לי עוד חצי יום לפחות להגיע לאוכל, מקלחת או מחשב, כאשר רק אחד מהם אפשרי בכל פעם, מדהימה אותי בכל פעם מחדש. לסירוגין אני מוצאת את עצמי צוחקת ובוכה על זה. חלום האימהות שלי מעולם לא נראה אמיתי יותר ורחוק יותר מהסקיצה שלו על הנייר. יש משהו נעים ומזעזע לא להתעסק בעצמי יותר, לא לזכור מה חלמתי בלילה, מה לבשתי או אכלתי ביום, להסתפק במועט כל כך שהופך את הריטריט הנוקשה ביותר שעברתי לספא יערות הכרמל. המותרות הזאת של להתעסק ב"אני" נראית פתאום מגוחכת ונוסטלגית באחת.

והנה, אני נאחזת שוב בכתיבה, בדיוק כמו לפני חמש עשרה שנה במהלך מטמורפוזה אחרת ורחוקה, מנערה לאישה, כדי לשמור על רסיסי השפיות בבעלותי. גם אם שום דבר אחר לא נראה מוכר, כמו ניצולה אחרי רעידת אדמה שמסובבת עם נעל בית מרופטת אחת עם ריח מוכר ששרדה את האסון. המשהו הזה משאיר זיכרון דהוי, אך מאוד ממשי שלי. וכמו אחרי כל אסון רב ממדים, במקביל להלם ואובדן, תמיד ישנה גם האפשרות להתחיל מחדש, להיבנות, להיפרד מהפסולת ההיא הישנה ולזקק שוב את מה שחשוב. להיוולד בפעם המי יודע כמה, יחד עם זה שנולד לי.

איזו מחברות הפרסום כתבה שעם כל תינוק נולדת גם אימא.. אין לי סיכוי לזכור. אבל בהחלט נולד גם אבא, גם משפחה, גם סדרי עדיפויות, גם התפכחויות, גם התמודדויות וגם כאבי גב וכאבי לב חדשים. בעיקר נולדים חיים אחרים, כנראה שטובים הרבה יותר ולו כי הם מלמדים אותי לשכוח את כל מה שידעתי או חשבתי שאני יודעת וגורמים להתחיל מחדש… לשים לב, להרגיש, להקשיב, לדבר ולשתוק בזמנים חדשים, לבקש ולתת. בעיקר לתת בלי גבול ולאהוב כל רגע.. לפעמים בדיוק דווקא כשבא הבכי.

הורות היא דרכם של החיים ללמד אותך את הדברים הבאים:

  • שעקרונות יפים לשיחת סלון ותו לא. כנ"ל תיאוריות.
  • שרוב צרכייך, אותם חשבת לבסיסיים, הם מותרות ולמעשה אפשר להסתדר טוב יותר מנזיר בודהיסטי.
  • שאפשר להרגיש אשמה, סיפוק, אושר ותסכול בתוך מספר דקות וזה ירגיש נורמאלי.
  • שהאנשים שהכי תרצה בקרבתך הם ההורים שלך, מהם התרחקת כל חייך.
  • שעייפות מקבלת הגדרה חדשה בסולם ריכטר, וכך גם בערך כל דבר אחר בחייך.
  • שדחיית סיפוקים היא הספורט החדש שלך.
  • שזוגיות מצליחה לשרוד כמעט על אוויר וכוונות טובות. וכך גם משק הבית.
  • שאלוהים, שוב, נמצא בפרטים הקטנים. אבל ממש קטנים. מידת ניו בורן.
  • שאדם ממש קטן יכול לעורר רגשות ממש גדולים.
  • שאתה בדיוק, אבל בדיוק, כמו כולם

 סשה חזנוב,  מתאמנת באימהות, בלגדול ובבודהיזם ועוסקת בפסיכותרפיה גופנית. www.metaplim.co.il/sashaindisushi@yahoo.com

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו / אמא אחרי לידה

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

למה לא אמרו לי?! / אילת גורליצקי

הפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשלייה" / ענת דורון

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

27 Comments

    • Avatar

      סשה

      בוקר טוב! וואו כמה הדים 🙂
      בעיקר תודה על הזדמנות "להשמע" במקום כל כך מכיל, לימור.

    • Avatar

      סשה

      תודה לך, רות 🙂
      שמחה שצחקת, זה חלק חשוב מהעניין גם בשבילי וגם ברגעים שבהם כתבתי את זה.

  • Avatar

    סיון בן-אור

    התחברתי מאוד ל"שרוב צרכייך, אותם חשבת לבסיסיים, הם מותרות"

    כל כך נכון.

  • Avatar

    חני סער

    סשה יקרה,

    זה אחד הפוסטים המדהימים שיצא לקרוא בזמן האחרון ובכלל. את מפליאה לתאר במילותייך המדוייקות תחושות שלדעתי עוברות על כולנו.
    התרגשתי, הזדהיתי, צחקתי, התחשק לי לבכות, וזה מקסים. באמת.

    תודה תודה תודה.
    חני

  • Avatar

    סאטורי

    מקסים מרגש ונוגע ישר ללב…
    מרגישה את המילים מהדהדות בתוכי כ"כ נכונות וכתבת אותן כ"כ יפה
    תודה

    • Avatar

      סשה

      תודה רבה, סאטורי.
      מרגש לשמוע שזה נגע גם לך…
      כנראה שכשכותבים מהלב בלי לייפות זה עובר הלאה 🙂

    • Avatar

      סשה

      הי אפרת,
      הרשימה היתה לדעתי כבר לשם השעשוע שלי… אחרי שפרקתי כל עול בכתיבה.
      תודה!

  • Avatar

    ענת קדם

    מצטרפת למחמאות. כתוב מדהים. מזדהה גם אחריי שנתיים וחצי ועם אחד בדרך…..

  • Avatar

    מאיה נותקין

    כתבת נפלא. מאד מדויק ומרגש. ככה זה נראה. אני רק מזכירה: זה עובר. החיים מתארגנים קצת אחרת ואף אולי טוב יותר ובאמת אפשר להתנחם שזה עובר.

    • Avatar

      סשה

      מאיה,
      תודה על תזכורת חשובה בהחלט, אני כבר אוכלת ומתקלחת במרווחים יותר הגיוניים 🙂 הכל משתנה כל הזמן וכל רגע וזה אחד הנפלאות הגדולים של המקום הזה, אין לי ספק.

  • Avatar

    yehav h

    סשה, בשנייה החזרת אותי לחודשים הראשונים לאחר הלידה. החודשים האלו שבהם רכבת ההרים של הרגשות לא עוצרת, תחושה אדירה של יחד אבל גם של לבד, כאב של אובדן הזהות וזעקה לשעה-שעתיים לעצמי, רק לי.

    אני זוכרת, חשתי רגש גדול וקשה להכלה כשהסתכלתי על הבן החדש, הראשון שלי, אבל גם ריקנות כי הוא לא מתקשר איתי בצורה ישירה ומתגמלת, הוא בין שם לכאן, מתנהג ונראה כמו יצור מהעולם החיצון..
    מעט מאד חודשים אחר כך הוא כבר גדל ומחייך וצוחק ומגיב ומשחק,
    וזה עדיין מעייף ותמיד אני שמחה לעזרה,
    אבל זה גם מתגמל וממכר וכיף כל כך-כל כך

    • Avatar

      סשה

      היטבת לנסח את זה בתמצות יותר טוב ממני.. זה לגמרי יחד מרגש ולבד מרוקן.
      המון תודה!

  • Avatar

    ניצן רדזינר

    פשוט נפלא!
    מזדהה עם כל מילה.
    מעולם לא חשבתי שהעולם שלי ישתנה כל כך ושאמצא בי כוחות להתמודד עם כל זה בדיוק כמו שאת מתארת.
    אחרי שירדתי 15 קילו הבנתי שאולי כדאי קצת לפנות מקום וזמן לעצמי, אותה אחת שהיתה שם בשביל עצמה כמה שנים טובות. הטוטאליות הזו מצליחה להשכיח או לגמד את ה"טיפול" בעצמך וזה משהו שאף אחד אחר לא יבין. גם לא בן זוגי האהוב שאמר לי לפני כמה ימים: "מה כבר יש לך לעשות שהוא יותר חשוב מלאכול בבוקר ארוחה כמו שצריך? אז שיבכה כמה דקות, לא יקרה כלום".
    הוא לא שם לב שהכלים של ארוחת הצהריים של אתמול עדיין בכיור והשיש גדוש בבקבוקים טעוני ניקוי, שיש שלוש כביסות לעשות ואחר כך לקפל, שהבטחתי לשלוח לחברה סיכומים במייל וגיליתי על עוד עבודה גדולה שיש להגיש בסוף הסמסטר, שצריך לעשות קניות. ויותר מהכל- שלא בא לי לאכול למשמע קולות בכי עזים של תינוק קטנטן שבמקרה הוא שלי. אני יצרתי אותו.
    למי יש זמן לאכול…?

    ואז הוא מחייך אליי. ואני יודעת שזה היה שווה. זה שווה את הכל.

    • Avatar

      סשה

      ניצן…
      התרגשתי לקרוא חוויות שנשכחו ממני והן כל כך מדויקות! היו לנו בבית את אותם הויכוחים בדיוק לגבי "מה הבעיה פשוט לנוח" ולכי תסבירי שאין כלל אפשרות כזאת כשהבית הפוך על הפוך וזה עדיין יהיה שם כש"תסיימי לנוח" (מי ישמע איזו מנוחה איכותית זו…כשברקע יש תמיד היכון לשופר). כנראה שבגלל זה "אמא לאמא – זהב" (הרגע המצאתי את זה…)
      🙂
      תודה לך

  • Avatar

    גליה

    סשה,

    תודה לך על הפוסט. הרשימה בסוף ממש מדוייקת! אפילו צחקתי קצת.
    אבל האמת היא שממש בתחילת הפוסט שלך יכולתי לדמיין מצב בדיוק הפוך ממה שתיארת, בו עומדת אשה שלא מצליחה להרות, והיא מביטה במבט שבור על הטיטולים והמגבונים והמטרנות שלא יהיו מנת חלקה, והיא תאלץ להמשיך להסתפק במדפי ההלבשה התחתונה וכלי הבית, בזמן שאמהות אחרות בוחרות טיטולים ומשחות לטוסיק.

    יחד עם זאת, אין ספק שהתקופה הזאת אחרי הלידה היא כל כך קשה! אני זוכרת בדיוק אותו דבר. אפילו לצחצח שיניים הפך להיות מותרות עבורי!
    זו היתה תקופה בה לא שמתי לב מה אני לובשת, מתי התקלחתי, מה אכלתי אם בכלל, ומי אני??

    אבל! אבל גדול מאוד! אחרי תקופה לא ארוכה, לא זו בלבד שאת חוזרת למדפי ההלבשה התחתונה וכלי הבית, אלא שהחזרה לשם היא הרבה יותר כיפית ומרגשת מאי פעם. כי פתאום את חושבת לעצמך – וואו! גם אני קיימת! 🙂

    • Avatar

      סשה

      הי גליה ותודה על התגובה.
      אני מבינה על מה את מדברת, והרי הדשא של השכן הוא תמיד ירוק יותר. אנחנו האמהות מתגעגעות לימי החופש וה"חופשיות" כמהות ללילות ללא שינה… אבל גם בנות המתקשות להרות וללדת שמצליחות להפוך לאמהות לא חסינות מפני ה"מפולת", ואני מכירה סיפור כזה מאוד מקרוב, שלמרות הקשיים וההפריות והמסע המפרך להביא ילד לעולם, עדיין האמהות היתה כרוכה בתסכול, כעס וכל אותם הדברים ששמורים לאמהות "רגילות"… ואולי טוב שכך, שלמרות שהדרך היא לא אותה הדרך, האמהות כן אוניברסלית, עם כל הרגשות הנלווים.

  • Avatar

    אביבית

    כתבת יפה ובא לי ממש לחבק אותך, אהבתי את התיאורים שלך , שברי חייך מפוזרים על מדפים..וצמד המילים מתובלת בקנאה….פשוט כתבת מתוך ליבך והרגשתי ה זדהות מלאה .

    יום נפלא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× לפרטים על ליווי רגשי בהורות