בזכות הכתיבה

מאת : שירה דרוקר

29 בינואר 2012 | 7 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

לפני שנה התחלתי לכתוב. מאז הכתיבה היא עוגן עבורי.

בזכות הכתיבה המחשבות לא "סתם מתרוצצות בראשי". אני מוצאת את עצמי לפעמים במקלחת או בזמן נהיגה (בערך הזמנים היחידים הפנויים למחשבות) מסדרת את המחשבות. מכינה אותן לכתיבה. בוחרת מילים, מחליפה אותן בטובות יותר, מדויקות יותר. משננת שוב ושוב כדי שאזכור מה רציתי לכתוב.

בזכות הכתיבה קל לי יותר להבין את המחשבות שלי. אני לא רק חושבת אותן. אני ממש מעבדת אותן. מנסה להבין אותן.

בזכות הכתיבה אני מתרוקנת. לפעמים אני כותבת את העצבים שלי. את העצב שלי. את השמחה שלי. את האהבה שלי. יושבת מול המחשב ומזילה דמעות, או מחייכת או צוחקת.

בזכות הכתיבה אני מפנה מקום. שולחת לחופשי רגשות ומחשבות, משחררת רעיונות, וכשאני מסיימת לפרוק אני מסוגלת להכיל יותר.

בזכות הכתיבה אני משתחררת. הגוש בגרון מתמוסס עם כל מילה שמופיעה על הצג, הבטן הקפוצה הופכת רפויה ורכה, הרעד באצבעות הידיים עוזב והכול מתייצב ונרגע.

בזכות הכתיבה אני מרגישה שעכשיו, אחרי שכבר הבנתי מה אני מרגישה וכתבתי את זה, אני יכולה לדבר על זה "טוב יותר". אני יכולה להיות ברורה יותר. מרגישה בטוחה יותר ומוכנה יותר לחשוף את רגשותיי בפני האנשים הקרובים אלי.

בזכות הכתיבה לפעמים אני אפילו לא צריכה לדבר. אני רק משתפת במה שכתבתי.

בזכות הכתיבה מתחילה אצלי תנועה. היא מתחילה באצבעות אבל זורמת עמוק פנימה אל תוך הגוף, משחררת איברים תפוסים, מעסה מחשבות טורדניות, מרככת אותי.

בזכות הכתיבה אני לא שומרת בבטן. גם אם נדמה לי שכתבתי רק לעצמי ולא מראה לאף אחד, אני מגלה מאוחר יותר שמשהו זלג החוצה. כי אחרי שכתבתי, זה כבר מוכן לצאת. מבושל היטב. ערוך ומנוסח.

בזכות הכתיבה יש לי איך לשתף את כולם במה שאני מרגישה. והשיתוף הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש.

פעם חשבתי שבזכות הכתיבה שלי אחרים יוכלו ללמוד. חשבתי שהכתיבה שלי תעזור לאחרים שמחפשים מידע, מחפשים משהו להזדהות איתו.

לא חשבתי כמה אני ארוויח מזה. לא ידעתי שאפשר.

מהרגע שאני שולחת משהו שכתבתי ועד הרגע שזה מתפרסם, אני מרגישה התרגשות עצומה. כמו לפני משהו גדול שעומד להתרחש. קצת חוששת (מה יחשבו? מה יגידו אלה שמכירים אותי?) קצת סקרנית, בעיקר מרגישה הקלה. זה כבר לא בידיי. זה כבר לא שלי. כאילו נפטרת ממה שכתבתי ומשחררת אותו כך שעכשיו הוא של כל מי שקורא.

וכשמתחילות להגיע התגובות אני מתנחמת, לומדת, מתמסרת לחיבוקים מקרובים ומזרים מוחלטים. אני מרגישה שאני חלק ממשהו. מרגישה כמו במרכז של מעגל גדול, מחובקת ועטופה בחום מכל הכיוונים. זה באמת ממכר.

אני מודה יום יום על המתנה החשובה הזאת שקיבלתי בטיימינג כל כך נכון.

בזכות הכתיבה אני מחפשת ומוצאת עוד ועוד חלקים ממני. אני לומדת להכיר את עצמי מחדש.

** שירה דרוקר, כותבת את הבלוגים לידת בית- הגרסה המלאה ו אמא לראשונה

עוד אמהות כותבות:

ועכשיו לכתוב / הדר צפריר ריגר

אני רוצה ליצור / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

עוד יום הסתיים לו /  אמא מתחילה

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

להיות / אמא אחת

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

7 תגובות ל- “בזכות הכתיבה”

  1. אחרי שקראתי (והתרגשתי נורא.. כתבתי לך..), נזכרתי שפגשתי אותך בחטף ביציאה מאם-פטיה, הילה קטנטונת על הידיים ושאלתי אותך אם את לא רוצה להמשיך לכתוב על התחושות אחרי הלידה, אחרי שסיימת את הבלוג על לידות הבית.
    אני זוכרת שאמרת שעכשיו כבר אין על מה לכתוב.. ואיכשהו, לא יודעת מה הוביל אותך לכתיבה, נוצר שם משהו נפלא ומרגש.
    אני חושבת שכל הקוראות אותך חשות שהכתיבה חשובה לך כצורך, כתהליך, ולכן מרגישות כל כך מחוברות אלייך ולמה שאת עוברת, מה שיוצר את דרך הכתיבה הייחודית שלך.

  2. סשה הגיב:

    הי שירה,

    עשיתי לייק לכותרת עוד בטרם קראתי את התוכן 🙂
    כתבת מקסים ומדויק וקלעת בול להרגשה שלי לגבי הכתיבה, שהצילה אותי פעמים אינספור מבורות אפלים, בלבול, בדידות או סתם פלונטרים. אני כותבת מאז הנעורים (התחלתי מיומנים כאלה של פעם), ולמרות תקופות ארוכות בין לבין בהן לא כתבתי, זה תמיד בשבילי מקום שאפשר לחזור אליו, סוג של בית כזה. והנה, עם האמהות זה שוב קרה.
    תוך כדי קריאת השורות שלך עלה בי דימוי לסוג של לידה, איך המעיין הזה של מילה גדל ומתהווה ואז מבקש לו מקום בחוץ, במקום שהוא יכול להראות ולהשמע, לקבל מרחב משל עצמו ולהמשיך להדהד הלאה.. משאיר את הגוף נינוח ומסופק הרבה יותר.
    ההסכמה לאפשר את זה היא חיבור לפאר הבריאה שלנו, בעיניי.
    תודה!

  3. קטיה הגיב:

    הי מותק
    כמאת אחרי כל פוסט שלך אני כותבת משהוא רוצה להגיד לך כמה את לא לבד וכמה אני מיזדהה איתך וגם שלא יכולתי להגיד את זה מדויק יותר וטוב יותר מימך ואז קוראת את כל התגובות ואומרת לעצמי כבר אמרו לה הכל היא לא צריחה גם אותי. אז הינה סוף סוף אני מחליתה כן להגיד לך את כל זה גם בפורום הזא. את כותבת מדהים אני כל כך נהנית לקרוא את מה שאת כותבת. מאוד שמחה שיצא לי להכיר אותך ואשמח להמשיך להכיר אותך עוד

  4. אור מדר הגיב:

    אני שמחה בשבילך שיש לך את הכלי הזה ושאת גם יודעת להעריך כמה הוא נכון וטוב לך.
    את מתארת מה הכתיבה עושה לך כל כך יפה! בנפש ובגוף! (התנועה שמתחילה, הרפיון השרירי הזה שבא אחרי ה"התרוקנות")
    אני תמיד מחכה בשקיקה לקרוא אותך נשמה יפה ומיוחדת שאת
    המשיכי לבטא את רגשותייך ומחשבותייך כי את אמיתית ונפלאה ומרתקת ותמיד מנוסחת היטב… כיף לקרוא אותך!

    בזכות הכתיבה שלך את מנרמלת תחושות של נשים רבות שלא כותבות וזוהי מצווה גדולה
    בזכות הכתיבה שלך אני מבינה אותך טוב יותר ולומדת עליך דברים שלא ידעתי

    תודה לך שירה

  5. ציפורה סביליה הגיב:

    שירה יקרה.
    אוהבת את המצב בו הינך ממלאת את זמנך הפנוי,ובוודאי שאינך פנויה ממש בשל הילדונת -הילה.לכתוב,אך מי שאוהב ,מוצא לכל האהבה הזו .גם וגם.זמן איכות אישי-פרטי.וזמן ניקוי פנימי,שבו הינך משתפת נשים במצבך או בהבנתך את פני-הדברים.אני אישית כותבת למגירה.ואינני משתפת …ואולי ,בשל הנסיבות את תהיי זו שתמריץ בי את האפשרות הזו? מי יודע?
    אך בכל מקרה .אני אוהבת את כתיבתך, היא תמה .היא נעימה .והיא באמת ובתמים ריאלית..ואף -בזמן אמת.
    המשיכי כך ילדה-אישה מיוחדת.
    והמון ברכות ממני ומבני ביתי.
    ציפורה.לבית סביליה.וחיבוק ענק.

  6. חגית הגיב:

    מאוד הזדהיתי. את כותבת מקסים, וכשמישהי שהכתיבה עבורה היא גם נכס ומרפא אני יודעת כמה זה נפלא מהצד של הכותבת וגם מהצד של הקוראים/ות ואין לי ספק שאת מעודדת הרבה נשים ומהווה השראה עבורן.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

כמו שבאת לי הלכת לי. ואולי לא הייתי שם לאהוב.

מאת : ענבר לב אלי

23 ביולי 20142 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

ביום רביעי, לפניי שבועיים, באתי לבית של אישה. אישה בסביבות גיל הארבעים שוכבת חולה במיטתה. מישהי פרסמה שהיא תשמח לכל עזרה/ליווי/תמיכה. אז באתי. לא הכרתי אותה קודם. נכנסתי בדלת הראשית ורגע לפני שנכנסתי לחדרה הרגשתי. הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזאת. הרגשה שיש שם מישהו אבל שהוא גם קצת כבר לא כאן. לקחתי נשימה ונכנסתי.

מערכת החינוך – מערכת הדכדוך

מאת : ליטל אוהב ציון

26 בדצמבר 20104 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

כל כך הרבה מילים כבר נכתבו על מערכת החינוך שלנו, כל כך הרבה אותיות, שורות ומשפטים שכולם נכתבו כדי לתאר תופעה אחת מדאיגה, שמערכת החינוך קורסת, או למעשה מערכת החינוך כבר קרסה.

עד לא מזמן הכתבות האלו היו בעיני בגדר "עוד כתבה מדאיגה בעיתון הבוקר ברכבת", שלרוב בחרתי שלא לקרוא ועברתי לעמוד שלפני האחרון, עמוד התשבצים, וניסיתי לפתור את תשבץ ההיגיון הקשה, כדי להוכיח לעצמי שמערכת החינוך כן עבדה פה פעם.

מסע אישי בעקבות הלידה ה"טבעית " – חלק 1

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 20104 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

יש בי משהו שמפעפע כבר כמה זמן ומבקש לחקור, לשאול, להתעניין ולהעמיק את ההבנה שלי בכל הקשור ללידה ה"טבעית" ואני מתחילה את החקירה בפוסט הזה היום.

בשלב הזה אינני יודעת עדין מה תהיה החקירה, לאן היא תוביל, איך הוא תרגיש, היכן יהיו העצירות להתרעננות, מה הוא תעורר ומה יהיו תוצאותיה. אני מתחילה לגשש ולחקור מתוך מקום של ידיעה וחוסר ידיעה. מקום חדש בשבילי לצאת איתו החוצה.