הלידה הקיסרית שלי ניפצה לי את כל ה"פנטזיות" על הלידה המושלמת

מאת : נגה אורון שכטר

8 בינואר 2012 | 4 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

הלידה הקיסרית שלי ניפצה לי את כל ה"פנטזיות" על הלידה המושלמת, בה אני יולדת באופן טבעי, ללא אפידורל, ובכלל לא כואב לי, בעלי תומך בי ואנחנו מתנשקים בין הצירים…

בפועל, הבייבי שלי היתה במנח עכוז, במשקל 4 קילו, ועודף מי שפיר…

אז במקום סיפור לידה, יש לי סיפורי צירים מוקדמים.

 

שבת בוקר- מתעוררת עם כאב בטן. כאב מוכר של קלקול קיבה והתכווצות בבטן- ואני קמה לשירותים.

חוזרת לישון, ואחרי שעה: שוב כאבים. אז שוב קמה (יותר נכון לומר מנסה לקום אבל יוצא לי מן גלגול כזה מהמיטה כי נורא קשה וכבד לי כבר!) ושוב משלשלת..

ככה איזה 4 פעמים.. וכבר אי אפשר לחזור לישון.

כאבי גב, ופתאום הכאבים נהיים אחרים בבבטן, והיא נהיית קשה.. והכאב נמשך כחצי דקה והוא מגיע כל איזה 10 דקות…

פה כבר התחלתי לחשוד שמשהו לא הגיוני.

הערתי את ירדן, בעלי, פתחנו ספר והתחלנו לחפש את ההבדלים בין צירים מדומים לאמיתיים..

כל העסק נראה לנו הכי לא הגיוני בעולם – שבוע 33, מה הסיכוי שאלו צירים?

טלפון בהול לאחותי הגדולה: מה עושים?? היא הציעה שנעקוב בצורה מדוייקת ונמדוד זמנים,

אז לקחנו דף ועט והתחלנו מעקב.

שיט! אשכרה צירים! עם תדירות עולה- כל 5 דקות בערך!

טלפון בהול לאמא שלו ואמא שלי, מה עושים???

אמא שלי: "מכינים תיק, ונוסעים לבי"ח!"

אמא שלו: "אני עוד 5 דקות אצלכם!"

אז בזמן שאמא שלו באה ואישרה לי שאני אכן נראת כמו אחת בצירים, בעלי התחיל לארוז תיק. מזל שהדפסנו לפני יומיים רשימה של ציוד.

נורא מלחיץ לעשות את זה בצורה כזו, כאשר כל הבית הפוך…

אנחנו זוג נורא מבולגן..

אמא שלו בנתיים התחילה לסדר לנו קצת ולעשות כלים, שאם נחזור עם תינוק, שלא יחשוב שההורים שלו חורניים….

בזמן שהתארגנו, דעתי היתה מוסחת, וזה מאוד הקל על הכאבים – זה ממש נכון מה שאומרים – שצריך להתהלך בזמן הצירים. מאוד מקל על הכאב.

אני עדיין מחייכת, ומשועשעת מעט מכל הסיטואציה…

בכניסה לבי"ח, ירדן אומר לשומר ששואל לאן זה: "אישתי יולדת!"

השומר אומר בהצלחה, ואני אומרת: "עכשיו הוא לא יאמין לנו כשנחזור לפה ללידה אמיתית"

ובסיום המשפט הזה חטפתי חתיכת ציר! ומיד תיקנתי: טוב, אולי בכל זאת נלד היום??

במיון יולדות, בלי לבזבז זמן בכלל, ישר מוניטור ואינפוזיה.

אכן יש צירים!

אחרי ליטר אחד של אינפוזיה, כאב פחות.

אחרי ליטר נוסף, לא כאב בכלל, אך עדיין יש צירים… אבל ממש קצת וזה הולך ונרגע.. וואלה, מים מרגיעים צירים מוקדמים.

הגיע רופא עם אצבעות שמנות שהחליט לעשות לי בדיקה פנימית מהגיהנום (אלוהים ישמור!! מה זה הדבר הזה?!?!?!) וקבע שאין לי פתיחה. תודה לאל…

אבל הבדיקה שלו הכניסה את שנינו לשוק שלא ממש יכלנו לדבר! גם ירדן נכנס להלם מהצעקות הכאב שלי.. מסכן..

עכשיו אני יודעת מה מחכה לי.. נראה לי יותר מפחיד מהצירים עצמם!

 

קיבלתי זריקה להבשלת ריאות העובר, כדור למניעת צירים: שלוש פעמים ביום, חדר במחלקת יולדות, ושותפה שנוחרת כמו נהג משאית.

אמא ואבא הגיעו עם קצת דאגה בעיניים, סנדוויצים, ועוד כל מיני הפתעות שוקולדיות.

בלילה, עשו לי שוב מוניטור. ועדיין היו קצת צירים. הוחלט להעלות לי את המינון ל4 כדורים ביום.

השותפה שלי לא מרגיעה עם הנחירות ואני ממש לא מצליחה להרדם, קראתי לאחות, ושאלתי אם יש לה אטמים לאוזניים.. היא נורא צחקה ("בשביל זה קראת לי?")

וניסתה להעיר אותה שתשנה תנוחה ותישן על הצד.

זה לא עזר.

ייאוש….

בערך שלוש לפנות בוקר איכשהו נרדמתי…

בבוקר יום ראשון, אחרי ארוחת הגורמה של בי"ח, נבדקתי שוב במוניטור.

עכשיו גם הרופא שלי היה במשמרת. הוא ראה שנרגע קצת העסק, והוא החליט לשחרר אותי, למנוחה טוטלית והמשך טיפול תרופתי.

עקב גודל העובר, הוא ביקש שאלך לעשות בדיקת מי שפיר. כדי שתהיה לנו הוכחה שהכל תקין. תחושת בטן לא מספיק טובה עבורו. גם ירדן העדיף שאעשה את הבדיקה ולכן הסכמתי..

יום שני- נוסעים לבדיקת מי שפיר בבית חולים כלשהו. ירדן מציע שניקח איתנו את התיק אישפוז, ליתר ביטחון.

לא יקרה כלום, ולא יהיו לי צירים, אני אומרת לו, אבל הוא מתעקש שאין סיבה לא לקחת את התיק, וזה לא יכול להזיק. אני נכנעת.

מחלקת יולדות בבית החולים ממש לא מרשימה אותנו….,עמוס בטירוף, בלגן, הגישה שם לא לרוחנו…

עושים מוניטור לפני הבדיקה: אין צירים – משמע אפשר לקחת מי שפיר.

הבדיקה עצמה אכן לא ממש נוראית – מרגיש כמו בדיקת דם.

אני מנסה לעושת דמיון מודרך ולחשוב על חוף הים, אך מידי פעם קופצת לי תמונה של מחט בתוך בטן ענקית…

אני מנסה לגרש אותה ומצליחה לכמה שניות ושוב היא חוזרת עד שבסוף זה נגמר.

ירדן ממש גיבור ומסתכל לאורך כל הבדיקה, בעיקר כדי לוודא שלא פוגעים בעובר והמים יוצאים צלולים.

בנוסף הוא מחזיק לי את היד ומלטף. אהוב שלי!

מוניטור נוסף לאחר הדיקור מראה שיש צירים…. קיבינימט!

ישר קוראים לרופאה- שמחליטה באופן מיידי לעשות בדיקה פנימית (בדיעבד זה היה מיותר – למה שתהיה פתיחה עם יש לי צירונים שהתחילו לפני 4 דקות בדיוק???)

בסיום הבדיקה שהראתה כמובן שאין שום פתיחה, היא מגלה שיש לי דימום, ואז היא מתחילה לדחוף עוד כל מיני מכשירים ומגלה שהדימום הוא מהנרתיק.

יופי גאון – אולי את בעצמך גרמת לו???

היא נראת מודאגת ביותר ורוצה לאשפז אותי.

אין מצב.

אני מתנגדת בכל תוקף.

יוצאת לספר לירדן מה קורה, והוא ממש נלחץ. לא מתלהב מהרעיון שניסע בלי טיפול ושיקרה משהו בדרך.

טלפון לרופא שלי: הוא ממליץ שנשאר שם לקבלת אינפוזיה ואז נחליט לפי המצב.

אני מצליחה להשיג שוב את הרופאה, ומסבירה לה שכך החלטתי – שתיתן לי 2 ליטר ואז אני אחליט אם להתאשפז או לא.

היא מאוד לא מרוצה, אך אומרת שאצטרך לחתום על טופס סירוב טיפול או משהו כזה.

אני מחכה שיארגנו לנו את הכל.

בנתיים: מתחילת הצירים ועד לנקודה זו: עברה שעה וחצי.

בזמן הזה יכלתי לקנות 2 ליטר מים ולנסוע לבית החולים שלי! בזבוז זמן, אני סתם נלחצת בנתיים, ירדן חיוור כבר לגמרי, ובנוסף לכל אני נהית עצבנית.

אז החלטתי שאני זו שמחליטה פה.

התעקשתי בכל תוקף פשוט לקום וללכת. לקנות מים, ולנסוע.

ירדן ראה שאני רצינית ושאין לו ברירה. בחוסר רצון הוא עשה מה שביקשתי.

די "ברחנו" משם בלי לחתום על שום טופס. הגענו לבית החולים אחרי שאני כבר מלאה בליטר וחצי מים.

הצוות המדהים קיבל אותנו בצורה רגועה, נעימה, הבדל של שמיים וארץ!

ישר מוניטור ושוב אינפוזיה 2 ליטר.

אני חייבת לשירותים בתדירות שבחיים לא חוויתי!

האינפוזיה ממש מקררת את הגוף, ואחות חמודה רואה שקר לי.

היא מביאה לי שמיכה, כוס תה ועוגת תפוחים נפלאה! יאם! אני מבקשת שיביאו גם לבעלי שיצא לעשות שיחת טלפון (להורים סיפרנו גירסא מאוד מצונזרת בלי הדימום ובלי העובדה שברחנו בלי לחתום על טפסים. שלא ילחצו לנו סתם).

עכשיו כבר אין צירים, אבל יש טיפה פעילות רחמית. דימום פסק לחלוטין. הרופאה העריכה שהוא אכן נגרם לי מהבדיקה הפנימית שעשו מקודם…

הפעם ההורים של ירדן מגיעים עם מטעמים לארוחת ערב! איזה חמודים!

שוב אשפוז ללילה.

שוב ללילה ללא שינה…

שוב ארוחת בוקר 5 כוכבים…

המוניטור בבוקר הראה שיש טיפה פעילות, אך ביקשתי הביתה.

בבי"ח אי אפשר לנוח באמת, והבטחתי לבוא בשניה שיהיה משהו חריג, כואב או חשוד.

אני מקבלת שמירת הריון, ונשלחת הביתה!

בזמן שחיכינו לטפסים, הלכנו לחדרי הלידה, וקיבלנו סיור בחדרים- זה צימר? אולם ספורט? או חדר לידה??

יש שם הכל: נוף משגע, מיטה זוגית, פלזמה על הקיר, ג'קוזי, כדורים וכריות, חבלים מהתקרה, וסולמות על הקיר!

כל זה מתאפשר רק אם יולדים ללא אפידורל…

נראה כמה זמן אחזיק מעמד, כי זה נראה מזמין ולידה בחדר כזה נראת לי חוויה.

אפשר להביא מהבית מה שמתחשק: מוזיקה, לאפטופ עם דיוידי של תרגילים, נרות וקטורות.. הם גמישים ובאים לקראת בקשת היולדת.

ועכשיו – אני נחה

ובהמשך (שכבר יבוא): נסטינג: סדר והכנות וקניות לקראת הבייבי, שמסתבר שרוצה לצאת כבר, ואנחנו צריכים להזדרז…

* לסיפורי לידה נוספים ומדור ניתוח קיסרי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

4 תגובות ל- “הלידה הקיסרית שלי ניפצה לי את כל ה"פנטזיות" על הלידה המושלמת”

  1. פיצי מיאיו הגיב:

    בטן, חתיכת סיפור…
    מצטערת שסיפור הלידה המושלם לא התגשם

  2. שירה הגיב:

    אני מבינה שהחלום נגמר בקיסרית. מוכר לי… הלידה הראשונה שלי היתה כזו ואני יכולה לנחם אותך בזה שעוד לפני הלידה השניה שהיתה עבורי חוויה מתקנת, השלמתי עם החוויה הקשה של לידה קיסרית. אומנם לקח לי זמן אבל בפרספקטיבה רחבה יותר (אחרי שעברו כאבי הניתוח וההסתגלות הקשה להורות, בערך כמה חודשים טובים) ממש כבר לא שינה איך הילד המתוק שלי הגיע לעולם. העיקר שהוא בריא ושלם וחמוד ומקסים.

    • נגה שכטר הגיב:

      שירה,
      אני מסכימה איתך.
      גם לי לקח המון זמן להשלים עם הצלקת, ולהבין שעצם זה שאני בריאה והתינוקת בריאה זה מה שחשוב.
      הדרך מקדשת את המטרה במקרה הזה.

      הלידה השניה היתה קיסרית?

  3. רונית הגיב:

    חוותי קיסרי 3 פעמים שנה וחצי הבדל בינהם לא נורא ומפעם לפעם ההחלמה יותר קלה …. אז בהצלחה בהמשך..

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ניתוח קיסרי- לא דרמטי, לא סוחף, לא מפתיע

מאת : ilym

15 בפברואר 20110 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

אנחנו נוסעים לנו לחדר הניתוח ואבא שלך לידי מחזיק את היד, וסבא וסבתא הולכים מאחור ומסתכלים עלינו…בכניסה לחדר הניתוח המשפט האחרון שאמרתי לסבא וסבתא היה "בא לי לקום מפה ולברוח"! וככה אנחנו נכנסים עם אבא פנימה והדלתות נסגרות מאחורינו….

הלידה עצמה ממש לא הייתה ארוכה, ההרדמה נעשית בזריזות, רוני מחזיקה לי את היד כי אבא לא יכל עדיין להכנס בשלב הזה…היא התחילה לעבוד צ'ק צ'אק (והמרדים אפילו אמר שאני מורדמת מצטיינת..) , אבא נכנס ומתחילים…אני לא זוכרת על מה דיברנו, רק זוכרת שאבא ליטף לי את הראש ואני כל הזמן שאלתי למה אתה כבר לא בחוץ ולמה אני לא שומעת אותך בוכה…

אמא- עִבדי במשרה חלקית, עִבדי בביתך, אך אל תיעלמי מהבית !

מאת : לימור לוי אוסמי

20 ביוני 201135 תגובות

מתוך אחרי לידה

"אם מצפה את לילד, או שבדעתך ללדת ילד ביום מן הימים, עליך לדעת, כמובן, מה מצפה לך ובעיקר, למי את מצפה. שכן החל ביום היוולדו של תינוקך תתחילי לקיים עימו קשר בין אישי. בינך לבינו יווצר ללא-דיחוי קשר הדדי של אהבה ושל רוך.

בסיס מערכת הרגשות של כל יצור אנוש הוא האהבה, שבין אם לתינוקה. כדי ללמוד לאהוב חייב תחילה התינוק לחוש נאהב ולהתקשר בחוזקה אל אדם, המסור לו ללא-סייג. תפקיד זה הוא תפקידה של האם, וכל תחליפיה אינם ולא יהיו אלא תחליפים.

לידת בית: מי תהיה מיילדת הבית שלי ?

מאת : שירה דרוקר

17 במרץ 20115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

הצעד הזה, של להרים את הטלפון ולהתקשר למיילדות בית שעובדות באזור בו אני גרה, כביכול כל כך פשוט, אבל לקח לי זמן לעשות אותו. הרגשתי שזה הצעד שאין ממנו דרך חזרה, ושברגע שאני מרימה את הטלפון וקובעת פגישה, זה סופי.

לא יודעת אם להגיד שהתלבטתי בשלב הזה. ידעתי שאני רוצה ללדת בבית עוד מההתחלה… אבל פתאום זה הפך לממשי.