אחרי לידה,  היריון

שבריריות החיים

ואז נולדת.

הלידה שלך, היא החלום הרטוב של כל יולדת.

יצאת מהר ובקלות ועם קשר בחבל הטבור.

אפסיות החיים. הקשר הזה סימן לי את כל מה שיכול היה לקרות ותודה לאל לא קרה, אבל אני לא ממש הצלחתי להתמודד עם שבריריות החיים.

הנושא העסיק אותי.

מה זה אומר?

מה ההשלכות?

האם בגלל זה נולדת קטן? (קילו פחות מהאחים שלך).

מסביבי אף אחד לא התייחס לזה ברצינות. לא בתינוקייה ולא אחר כך.

בתחום האזוטרי לא העזתי לגעת. הייתי לי תחושה (שהיא קיימת גם היום), שהתשובה שאקבל רק תחזק את החרדה ואת תחושת שבריריות החיים, אז למה לשמוע?

כשאני כותבת עכשיו, אני חושבת אולי כן לשאול. לשמוע כדי לעבור דרך, כדי לדעת להתמודד, כדי להניח לדברים, הרי הם מציקים לי עד היום.

בתוכי עולה תשובה- אמביוולנטיות לגבי החיים. ובכל זאת בחרת בחיים. לאורך כל הדרך בחרת בחיים. בקצב שלך, בזמן שלך ובדרך שלך. השיעור שלך ענקי, אני לא יודעת למה, ואיתו גם השיעור שלי איתך.

צועדת לשם בחשש. לאן זה יוביל אותנו?

זריקות של הורמוני גדילה? מעקבים אין סוף?

איזה ילד תהיה?

היום אתה חייכן, שקט ומתוק- שובה כל לב. האם תישאר כזה?

הבטן שלי מתהפכת. המראה הזה, של חבל טבור קשור לא עוזב אותי, לא נותן לי מנוח. ולא, כרגע לא יודעת איך להתמודד איתו.

** לבלוג שלי- מגלה את עצמי מחדש

עוד אמהות כותבות:

החרדה שלי/ אוסי הורביץ

קיבלתי את החרדה מאמא שלי, קח אותה ממני/ לימור גריף

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

4 Comments

  • Avatar

    יעל אוריאן סלנט

    יקירה יכולה להגיד לך שאני אישית נולדתי כשחבל הטבור היה עם קשר אמיתי וכרוך סביב צווארי פעמיים…
    הייתי תמיד באחוזון 15 במשקל ובגובה אבל!!
    מגיל 6 שבועות ישנתי משעב שבע בערב עד שבע בבוקר 🙂 גדלתי והתםתחתי בסדר גמור אני אפילו גבוהה מאמא שלי 1.67 והמשקל…נו טוב אני חודש וחצי אחרי לידה זו לא חוכמה 😀
    הילד שלך הוא מקסים כאחיו אני בטוחה והוא יגדל ויתפתח לתפארת!!!

    • Avatar

      יעל אוריה

      ליעל אוריאן -סלנט, שלום לך. האם את יעל אשת דרור, בנה של אילה? כי אם כך אנחנו קרובות משפחה רחוקות רחוקות. את יכולה לחזור אלי למייל.?

  • Avatar

    יפעת

    אני משחררת אנחה עמוקה לפני הכתיבה כי קשה לי מכל מיני כיוונים אבל אני רוצה לחבק.
    כשהילד שלי יצא מהבטן שלי עם וואקום הוא היה סגול, לא בכה, הניחו אותו על שולחן מתכת והוציאו אותו מהחדר, הרופא אמר "פלט לגמרי" בשבילי זה היה "פלט ליין" חשבתי שילדתי ילד מת. המציאות הייתה ילד עייף ששריריו רפו ממאמץ שנלקח מהחדר כדי לשאוב מים שנכנסו לריאות. אבל חי. לגמרי. ובריא.
    המפגש עם שבריריות מותיר אותנו צמודים מידי לאמת קשה. יש התחלה וסוף לחיים. אנחנו מרגישים את המוות נוכח לרגע. הפגיעות הקיומית שלנו נחשפת עד העצם. מטלטלת. זורקת אותנו לשאלות וחיפוש.

    התינוקות שלנו, ( אני מניחה שאת יודעת כי את אמא מנוסה וותיקה ) מדברים עם הקול הכי פנימי שלנו ומקשיבים לו. כשאת שומעת תשובה הקשורה באמביוולנטיות לגבי החיים זו בהחלט אופציה! אבל היא שלך. לא שלו. היא תהיה שלו אם תתרגשי ממנה מידי, אם תקשרי לתשובה שאת שומעת בתוכך. אז אולי עדיף לגלות את עצמך שוב מחדש ולהקשיב לעוד תשובות. יש עוד המון. בתוכך. כל כך הרבה שזה ממש רעש :-). מחזקת אותך במסע אל תוך הפגיעות הקיומית של כולנו ומזכירה לך שיש לך קבוצת תמיכה ע נ ק י ת למסע. חיבוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ