"אחרי שעברתי לידה אני מרגישה שאני מסוגלת להכל בחיים", משפט שאני שומעת מנשים רבות וגם אני מצטרפת אליו. כל פעם שאני מקדישה מעט זמן להיזכר בלידה של בתי אני שמה לב שמשהו מאד מעניין קרה לזיכרון של הכאב עצמו. אני זוכרת אותו ובאותה מידה לא. הוא כמו עננה אנרגטית סביב גופי. אני יכולה לחשוב עליו ולזכור את מה שאמרתי ועשיתי תוך כדי הצירים ותחושת הכאב העצומה.

אני זוכרת שלא האמנתי שיש כאב כזה, אני זוכרת שתפסתי לבעלי את כף היד חזק חזק כאילו הוא בעצמו יכול לעזור לי להחזיק את הכאב שלי. אני זוכרת שנשבעתי שלא אלד יותר, ששאלתי את המיילדת אם זה נורמלי שכואב כל כך או שמשהו לא בסדר איתי. ופעמים רבות שאלתי את בעלי איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה שלא להזדהות עם הכאב. ובעלי שעונה לי, 'אל תברחי ממנו, אל תברחי מהכאב, תקבלי, אי אפשר לברוח מהגוף עכשיו'. והנה עוד גל שוטף אותי בזיעה קרה.

הכאב ואני שוחחנו לילה שלם במשך שבע שעות. הוא התחיל באיטיות כמו בא לביקור קצר מיד אחרי שירדו לי המים. ואני מצחקקת, בהיי לבעלי ואומרת, 'שטויות, אני לא מבינה למה כולן מתלוננות', ובעוד בעלי מתקשר למיילדת הבית שלי להגיע בלי למהר, אני מתחילה להסתחרר, הכאב העלה ווליום ואני מסמנת לבעלי לומר למיילדת שתבוא עכשיו ומהר כי זה התחיל. הכאב תפס אותי בהפתעה ואני עדיין משתעשעת עמו, שמה מוסיקה עליזה, יושבת על כדור הפיזיו, מגלגלת, מתנועעת, והווליום עולה וכשהמיילדת נכנסת אני כבר מקופלת לשתיים גונחת חסרת אונים.

אני מכירה את האופן בו אני מתייחסת לכאב בחיי. כדור שלישי לשואה, הכאב במשפחתי מוסווה, מוסתר, הרחק הרחק מהתודעה. הכאב שידעה משפחתי במחנות הריכוז נקבר במעמקי התת מודע בכדי שניתן יהיה לשרוד, להקים מדינה ולהמשיך הלאה. אבי לימד אותי לקחת תרופות כשכואב ואמי לימדה אותי להיכנס להיסטריה כשכואב. חלק מהגילויים המרעישים ביותר שהיו לי במסגרת העבודה הרוחנית, היתה שאין לי כלים לגעת בכאב ושיש לי מערכת מנגנונים מסועפת ועשירה להתחמק מכאב שלי ושל אחרים. הגילוי הזה כשלעצמו היווה פתח לכאב עצום להשתחרר מתוכי.

כאשר לוקחים חלק במסע לגילוי האמת, הכאב הינו אחד מאבני הייסוד. דרך מדיטציה והתבוננות בעכשיו, נוגעים בכאבים פיסיים, בחלקי גוף שונים, כאבים אלו חשובים כל כך להתפתחות ולהתבגרות והנה הקישור ללידה עצמה. כל כאב שמופיע הינו דלת למהות, להוויה שזו אני להשתחרר החוצה ממעמקי הזיכרון הגופני, רגשי. וכאב הלידה הינו השער ממנו מגיח הילד, המהות שמציצה מבין רגלי יוצאת בכאב גדול.

כשהצירים הלכו והתעצמו, אני זוכרת שהעברתי שעות אחדות מרוכזת כל כולי בכאב, עד כדי כך ששכחתי את קיומה של בתי בתוכי. היא דממה ושקטה בזמן זה, כמו נותנת לי בחמלתה מרווח זמן בכדי לחצות את ים הסוף הפרטי שלי, ממתינה לי שאדחוף אותה מתוכי בצירי הלחץ, כאשר אהיה מוכנה. היתה היא כמו המהות עצמה שאינה רוצה דבר. מאפשרת לאישיות להמשיך ולהאמין שהיא יכולה לשלוט בכאב, שהיא יכולה לעשות את הלידה. והנה ברגעים אלו ממש אני רואה את היופי של אותו עובר או עוברית המגיעים מין העבר השני ללמד אותנו ענווה, חמלה, סבלנות ובעיקר, כמו שחברתי הטובה אמרה לי כשראתה אותי מיד אחרי הלידה, את חוסר האונים שלנו מול האלוהות.

והנה אני ממשיכה בדרכי הפנימית אל האמת, והפעם, לאחר הלידה, אני מרגישה שאני מסוגלת להכל.

** מירב שרייבר ,ליווי רגשי ורוחני לחיי משפחה מודעים. תרפיסטית מוסמכת בהבעה ויצירה, מנחת מעגלים להכנה להורות, תלמידה ומורה בדרך להתפתחות אישית רוחנית. www.happychild.co.il , meirav.schreiber@gmail.com

** לרשומות נוספות על הכנה רגשית ללידה, עיבוד חוויית הלידה וסיפורי לידה.