"אהבה ועוד"

מאת : ניצן רדזינר

18 בפברואר 2012 | 9 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רק אהבה

זהו, הגיע הזמן לכתוב.

המון מחשבות מתרוצצות לי בראש בזמן האחרון. עם כל מחשבה אני מתארת לעצמי כיצד אפתח אותה לרשומה אמיתית, כזו שמצליחה לעניין מספיק אנשים. בכל פעם מחדש אני דוחה את הישיבה מול המחשב בטענה שאין זמן, ואין מספיק מה לומר ולחדש. הרי כולנו עוברות פחות או יותר אותו הדבר.

האמת היא שאני תמיד מרגישה מאוימת מביקורת פוטנציאלית שעלולה להגיע מכיוונים לא צפויים. בייחוד לגבי הכתיבה שלי, הדברים שאני בוחרת לשתף, הרגשות שאני מתרגמת למילים, האמת הפנימית שלי כשהיא חשופה על הדף. בלי לשים לב אני בורחת למקום הבטוח שלי עמוק בבטן שהולכת ומתנפחת ממילים וביטויים וחוויות שאני עוברת כאמא. המקום הבטוח שלי הוא אשליה אחת גדולה. הבריחה שלי אליו יכולה להיות זמנית בלבד, כיוון שגם לבטן יש קיבולת ולרגשות יש דרכים מתוחכמות לפרוץ החוצה.

הפעם אזרתי אומץ והחלטתי לשתף אתכן ברגשות ובתחושות שלי.

כאם טרייה ליהונתן בן ששת החודשים אני מוצאת  את עצמי מנסה לברר, האם אני מבינה את מעמדי החדש?! כבר חצי שנה אני צמודה לתינוק שלי, אדם חדש שהגיע לעולם.

לאו דווקא מאוהבת

כבר בהתחלה מצפים ממך לאהוב אותו. את מתיישרת לפי הציפיות כרגיל ומנסה להבין מה קורה סביבך. לא עובר זמן רב והילד כבר בן 3 חודשים ואת כבר נקשרת, אבל לאו דווקא מאוהבת. אולי משהו לא בסדר? תמיד תהיה השכנה שתספר לך על הבן שלה שמיד שיצא מהבטן שלה היה מדובר "באהבה ממבט ראשון". האמת שהיה לי קשה להבין מה אני מרגישה כלפי התינוק שלי, כיוון שמעולם לא חשתי את הרגש המיוחד הזה.

תחשבו על זה. בהתחלה אנחנו לומדות לאהוב את ההורים שלנו (אומרים שהבן הראשון שאנחנו מתאהבות בו הוא בעצם אבא שלנו, אבל את זה נשאיר לדיון מעניין אחר). אנחנו מתאהבות בגיל ההתבגרות ומשוכנעות שזו אהבה אמיתית ואז אנחנו מכירות את הבחור מהצבא וקובעות במבוכה קלה שאנחנו "באמת" מאוהבות. בהמשך זה החתיך מהטיול להודו וההוא מהפקולטה להנדסה.

מי מכן שהחליטה להתחתן עם בחיר ליבה למדה איתו לאהוב והרגישה נאהבת. אבל שום דבר לא הכין אותנו לרגש המיוחד הזה כלפי הילד שלנו. חלקנו מרגישות את זה בעוצמות מיד בהתחלה. חלקנו לא מרגישות דבר וזה מגיע רק אחרי חצי שנה או שנה. אבל זה מגיע וזה באמת משתלט לך על החדרים שבלב.

אהבה ועוד

כשאני כותבת ליהונתן, אני רוצה לפנות אליו "יהונתן אהובי" ומיד מוחקת בבהלה. מוזר לי. עד עכשיו היה זה בן זוגי שנהגתי לכנותו כך ובכלל, אי אפשר להשוות בין שתי האהבות. הן שונות ומיוחדות, כל אחת בדרך שלה ובעוצמה שלה. עם יהונתן זה אהבה ועוד.

אהבה ועוד הרבה מאוד דאגה.

אהבה ועוד המון סימני שאלה לגבי המשך הקשר.

אהבה ועוד חרדות לגבי תפקודי בקשר הזה.

אהבה ועוד מחשבות על האם מחבקים אותו מספיק בגן.

אהבה ועוד גאווה שהוא שלי וחלק ממני במובן הפיזי של המילה.

אהבה ועוד פחד שאפספס את הצעד הראשון, ולא אדע על החברה הראשונה.

אהבה ועוד תחושות שלא ניתן להביע במילים כשהוא מסתכל לי בעיניים ממושכות, ואני יודעת שהוא יודע שאני אמא שלו.

ואז אני עוצרת לרגע. זה התינוק שלי? אני מחבקת ומנשקת אותו ואולי קצת נבוכה מעצמי אבל שואלת שוב, אני אמא של מישהו?

התינוק הזה שאני מחזיקה בידיי הוא אמיתי והבכי הזה מאוד אמיתי. אבל נדמה שיש מעט מאוד מקום בין החיתולים, ההאכלה, הטיולים בפארק והביקור בטיפת חלב לבין הרגעים האלה שאת איתו לבד ומנסה להתחבר אליו וללמוד מציאות חדשה.

את אמא.

אני אמא. של יהונתן.

 

 

עוד אמהות כותבות:

כמה אהבה/ אפרת נאור

לא התאהבתי בה | אחרי לידה / רויטל

מחשבות שבת בבוקר / אמא

רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי הלידה / אמא של שירה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

9 תגובות ל- “"אהבה ועוד"”

  1. ניצן, כתבת מקסים ! מאוד התרגשתי לקרוא.
    אנסה להגיב לך בהרחבה בערב, כי התחברתי לכמה דברים שכתבת.

  2. אורה ברקן הגיב:

    מרגש. מעורר הזדהות, וגם מחשבה, על האהבות השונות בחיינו, מה הדמיון, מה השוני… טוב שהתגברת על החשש מביקורת וכתבת. מרגישה שזכיתי. תודה:)

  3. פנינה ארמה סבתא של יהונתן הגיב:

    כתבת על מה שכמעט כל אמא טריה עוברת
    כתבת יפה ובטבעיות לא רואים שקשה לך
    להתבטא אני ממחיצה על טור שבועי
    אוהבת אתכם וגאה בך אמא

    • ניצן רדזינר הגיב:

      אמא מדהימה שלי. אומרים שיצירותיו של אדם מעידות עליו יותר משיכול להעיד על עצמו…מאחלת לך סבתאות מאושרת:)

  4. היי ניצן, מתפנית לכתוב לך.
    את כותבת מקסים ומקווה שהצצת גם בתגובות שקיבלת בפייסבוק, שהתחברו לרשומה.
    מאוד מבינה את המקום שחושב על הקוראות, על מה "מעניין" ומה יתחברו. במקום הזה, רוצה לכתוב לך בכנות שיש לך את הבמה לכתוב את עצמך, על מה שעולה בך, מבלי צורך להתחשב במה מעניין את האחרות ומה לא.
    הכתיבה כאן באתר מאפשרת לנשים לכתוב את עצמן, כפי שהן, בלי שיקולי רייטינג או עניין. מקום שבו אפשר פשוט לפרוק, לבטא, להוציא את מה שקיים. יש בכתיבה הזאת, במיוחד במקום מיכל ותומך כמו האתר, שהוא פשוט תרפויטי, כזה שיוצר תנועה חדשה בחיים.

    לגבי האהבה לתינוק- מתחברת, מתחברת, מתחברת.
    יצא לך לקרוא את מה שכתבה אפרת בנושא ? נראה לי שתתחברי http://bit.ly/zEVVj9
    כמה רע הרגשתי עם עצמי שאני לא "מחוברת מספיק" לבן שלי.. לקח לי זמן להבין שלכל אחת לוקח הזמן שלוקח. בבן זוג שלי לקח לי כמה שנים להתאהב, למה שאם הבן שלי זה יהיה אחרת ?
    וכל כך התחברתי לתיאור המקסים ללא מילים שלך על "אהבה ועוד". כל כך מדויק ונוגע.
    תודה רבה !

    • ניצן רדזינר הגיב:

      לימור יקרה,
      אני שמחה לשמוע שהתחברת לדברים שכתבתי.
      לפעמים אני מרגישה דברים שנדמה לי שאף אחד לא יכול להבין. החוויה או ההתמודדות איתה רק נהיית יותר קשה ומתסכלת. אני חושבת שיש משהו באחווה הנשית והאנושית הזו באתר שכל כך מחזק ומקל. את קוראת את מה שנשים כותבות ומצליחה להזדהות עם כל מילה ומבינה שאת לא לבד בכל העסק המורכב הזה שנקרא הורות.
      אני רגילה לכתוב בעיקר לעצמי, כשאף אחד לא רואה. כשאני כותבת לאחרים אני עורכת את דבריי ומסננת בקפידה. אני חושבת שכאן היתה לי ההזדמנות לשחרר מעט ולשתף במילים שהיו נשארות רק אצלי לולא היו מופיעות כאן באתר:)

  5. חוי רדזינר הגיב:

    ניצן יקרה! את כותבת נפלא. אל תתבייישי ברגשותייך. זה בסדר וזה טבעי. אמהות זה המון כיף ושמחה, אבל גם המון קשיים ותסכולים (חכי לגיל ההתבגרות…)בפסיכולוגיה לא מדברים על אמא מושלמת, אלא על אמא טובה דיה – אמא שהיא בן אדם עם יתרונות, חסרונות, חוזקים, חולשות ורגשות. כאלה אנחנו בני האדם – מורכבים. ומותר גם לטעות. המשיכי להרגיש ולכתוב. אוהבת, גיסתך.

    • ניצן רדזינר הגיב:

      תודה על הפירגון גיסתי היקרה! נפש האדם היא אכן מורכבת וזה מה שעושה אותנו כל כך שונים אחד מהשני ומיוחדים. מקווה להרגיש עוד הרבה ולכתוב.

  6. שני אביטל-יעקב הגיב:

    מקסים!! כל כך מזדהה עם חלק מהדברים… זה מזכיר לי שלי נפל האסימון שאני "אמא של.." כשיום אחד התקשרתי לגן והבחורה מהצד השני קראה למטפלת ואמרה לה "אמא של אופיר בטלפון"…. התחלתי לבכות באותו רגע בדיוק!! כמה רגשות הציפו אותי באותו הרגע! אני, שני, כבר לא רק שני אלא אני "אמא של אופיר"… מדהים!! ולגבי ההתאהבות הזאת… אני חושבת שאין לנו שם אחר לקרוא לרגש המטורף הזה שמציף אותנו אז אנחנו בוחרות במילה החזקה ביותר שאנחנו מכירות- התאהבות… אני רק ידעתי להשוות לאהבה העצומה שאני מרגישה לבעלי… שכמה שהיא גדולה וחסרת גבולות אהבתי לביתי היא אחרת… פשוט אחרת… זה משהו גדול יותר. שונה. וניצחי… מאחלת לך להמשיך לאהוב ולהתאהב בבנך כל יום! עד היום יש לי פרפרים בבטן כשאני בדרך לקחת אותה מהגן… :))

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

בפסח, חג השחרור, הצלחתי לראשונה להשתחרר

מאת : אוסי הורביץ

6 במאי 20112 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

הכל התחיל עם גרופר וכרטיס הנחה שקניתי לפדיקור מניקור אצל סבטלנה בבזל. מיד עם הקניה, הזמנתי תור לחוה"מ. חשבתי להשאיר את צוציק אצל חברים שגרים קרוב. זה לא הסתדר, כי הם לא היו בבית, ובינתיים אנחנו סוף סוף נסענו לנופש אצל סבתא (כי היה שקט ללא מרגמות וקסמים). וסבתא הגדילה לומר "סעי, השאירי אותה כאן".

בזכות הכתיבה

מאת : שירה דרוקר

29 בינואר 20127 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

בזכות הכתיבה המחשבות לא "סתם מתרוצצות בראשי". אני מוצאת את עצמי לפעמים במקלחת או בזמן נהיגה (בערך הזמנים היחידים הפנויים למחשבות) מסדרת את המחשבות. מכינה אותן לכתיבה. בוחרת מילים, מחליפה אותן בטובות יותר, מדויקות יותר. משננת שוב ושוב כדי שאזכור מה רציתי לכתוב.

בזכות הכתיבה קל לי יותר להבין את המחשבות שלי. אני לא רק חושבת אותן. אני ממש מעבדת אותן. מנסה להבין אותן.

"סימנים של אוכל לפני בדיקת ההריון (הבטא)"- טיפולי הפריון שלי

מאת : רינה רונן

18 באוקטובר 20126 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

לרוב מטופלות הפריון, אחד הדברים הכי קשים בטיפול הוא 12 הימים שמחכים עם בטן מלאה (תרתי משמע) לבצע את בדיקת הבטא (בדיקת הריון) ולקוות שהפעם יש הריון.

ב-12 יום האלו אין מעקבים, אין זריקות, יש קיר טיפוס, אכילת ציפורניים ומריטת שיער (של הראש).