זהו, הגיע הזמן לכתוב.
המון מחשבות מתרוצצות לי בראש בזמן האחרון. עם כל מחשבה אני מתארת לעצמי כיצד אפתח אותה לרשומה אמיתית, כזו שמצליחה לעניין מספיק אנשים. בכל פעם מחדש אני דוחה את הישיבה מול המחשב בטענה שאין זמן, ואין מספיק מה לומר ולחדש. הרי כולנו עוברות פחות או יותר אותו הדבר.
האמת היא שאני תמיד מרגישה מאוימת מביקורת פוטנציאלית שעלולה להגיע מכיוונים לא צפויים. בייחוד לגבי הכתיבה שלי, הדברים שאני בוחרת לשתף, הרגשות שאני מתרגמת למילים, האמת הפנימית שלי כשהיא חשופה על הדף. בלי לשים לב אני בורחת למקום הבטוח שלי עמוק בבטן שהולכת ומתנפחת ממילים וביטויים וחוויות שאני עוברת כאמא. המקום הבטוח שלי הוא אשליה אחת גדולה. הבריחה שלי אליו יכולה להיות זמנית בלבד, כיוון שגם לבטן יש קיבולת ולרגשות יש דרכים מתוחכמות לפרוץ החוצה.
הפעם אזרתי אומץ והחלטתי לשתף אתכן ברגשות ובתחושות שלי.
כאם טרייה ליהונתן בן ששת החודשים אני מוצאת את עצמי מנסה לברר, האם אני מבינה את מעמדי החדש?! כבר חצי שנה אני צמודה לתינוק שלי, אדם חדש שהגיע לעולם.
לאו דווקא מאוהבת
כבר בהתחלה מצפים ממך לאהוב אותו. את מתיישרת לפי הציפיות כרגיל ומנסה להבין מה קורה סביבך. לא עובר זמן רב והילד כבר בן 3 חודשים ואת כבר נקשרת, אבל לאו דווקא מאוהבת. אולי משהו לא בסדר? תמיד תהיה השכנה שתספר לך על הבן שלה שמיד שיצא מהבטן שלה היה מדובר "באהבה ממבט ראשון". האמת שהיה לי קשה להבין מה אני מרגישה כלפי התינוק שלי, כיוון שמעולם לא חשתי את הרגש המיוחד הזה.
תחשבו על זה. בהתחלה אנחנו לומדות לאהוב את ההורים שלנו (אומרים שהבן הראשון שאנחנו מתאהבות בו הוא בעצם אבא שלנו, אבל את זה נשאיר לדיון מעניין אחר). אנחנו מתאהבות בגיל ההתבגרות ומשוכנעות שזו אהבה אמיתית ואז אנחנו מכירות את הבחור מהצבא וקובעות במבוכה קלה שאנחנו "באמת" מאוהבות. בהמשך זה החתיך מהטיול להודו וההוא מהפקולטה להנדסה.
מי מכן שהחליטה להתחתן עם בחיר ליבה למדה איתו לאהוב והרגישה נאהבת. אבל שום דבר לא הכין אותנו לרגש המיוחד הזה כלפי הילד שלנו. חלקנו מרגישות את זה בעוצמות מיד בהתחלה. חלקנו לא מרגישות דבר וזה מגיע רק אחרי חצי שנה או שנה. אבל זה מגיע וזה באמת משתלט לך על החדרים שבלב.
אהבה ועוד
כשאני כותבת ליהונתן, אני רוצה לפנות אליו "יהונתן אהובי" ומיד מוחקת בבהלה. מוזר לי. עד עכשיו היה זה בן זוגי שנהגתי לכנותו כך ובכלל, אי אפשר להשוות בין שתי האהבות. הן שונות ומיוחדות, כל אחת בדרך שלה ובעוצמה שלה. עם יהונתן זה אהבה ועוד.
אהבה ועוד הרבה מאוד דאגה.
אהבה ועוד המון סימני שאלה לגבי המשך הקשר.
אהבה ועוד חרדות לגבי תפקודי בקשר הזה.
אהבה ועוד מחשבות על האם מחבקים אותו מספיק בגן.
אהבה ועוד גאווה שהוא שלי וחלק ממני במובן הפיזי של המילה.
אהבה ועוד פחד שאפספס את הצעד הראשון, ולא אדע על החברה הראשונה.
אהבה ועוד תחושות שלא ניתן להביע במילים כשהוא מסתכל לי בעיניים ממושכות, ואני יודעת שהוא יודע שאני אמא שלו.
ואז אני עוצרת לרגע. זה התינוק שלי? אני מחבקת ומנשקת אותו ואולי קצת נבוכה מעצמי אבל שואלת שוב, אני אמא של מישהו?
התינוק הזה שאני מחזיקה בידיי הוא אמיתי והבכי הזה מאוד אמיתי. אבל נדמה שיש מעט מאוד מקום בין החיתולים, ההאכלה, הטיולים בפארק והביקור בטיפת חלב לבין הרגעים האלה שאת איתו לבד ומנסה להתחבר אליו וללמוד מציאות חדשה.
את אמא.
אני אמא. של יהונתן.
עוד אמהות כותבות:
כמה אהבה/ אפרת נאור
לא התאהבתי בה | אחרי לידה / רויטל
מחשבות שבת בבוקר / אמא
רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי הלידה / אמא של שירה
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.