האם כדאי לי להיות בדיכאון? האם רק אז אקבל עזרה?
אחרי לידה,  דיכאון אחרי לידה,  עזרה עצמית

אולי כדאי לי להיות בדיכאון אחרי לידה? האם אז אקבל עזרה?

אחרי הלידה הראשונה אמרתי שקשה לי, והקרובות אליי אמרו שגם הן הרגישו כך ובזה זה נגמר. לא עיבוד התחושות ולא שיתופים ואני חשתי כישלון. חלק מהתחושות אפילו לא שיתפתי, כי הרגשתי שאין מי שיבין לליבי. הלכתי לקבל ייעוץ חיצוני ואובחנתי כסובלת מדיכאון אחרי לידה. מכאן הדרך הייתה קלה יותר, מחד קיבלתי טיפול שמאוד עזר לי, ומאידך קיבלתי תמיכה, הבנה ושיתוף מהחברה (משפחה חברים), .

כאשר נפגשתי עם קבוצת נשים כדי לספר להן על דיכאון לאחר לידה ועל המקרה הספציפי שלי, נשאלתי האם אני חושבת שאם הייתי מקבלת את התמיכה והשיתוף בזמן, האם לא הייתי נזקקת לעזרת תרופות למשל. עניתי שאני חושבת שכן, שייתכן והתחושות אותן חוויתי היו נשארות ברמה כזו שאפשר היה להתמודד איתן עם תמיכה ושיתופים של נשים אחרות. אבל לצערי השיח על התחושות שחשות נשים לאחר לידה אינו שיח פתוח ולכן כל אחת חושבת שתחושותיה הן שלה בלבד וזה מוביל להסתרה והלקאה עצמית.

והנה, לפני חודשיים ילדתי בפעם השנייה. מיד קיבלתי טלפונים מכל המשפחה והחברים וכולם התעניינו איך אני מרגישה ודאגו לשלומי. הפעם הרגשתי די טוב ואמרתי זאת. הרגשתי שיש לי כאן חויה אחרת באמהות שלי. ואולי זאת הייתה הטעות?

בשונה מהלידה הראשונה, אז פחדתי לבקש עזרה בהתחלה, שמא זה יפחית מיכולת האמהות שלי, הפעם בהחלט אמרתי שקשה לי ואשמח לעזרה (יש לזכור שאני אם יחידנית עם פעוטה היום בת שנתיים ושמונה חודשים ותינוקת בת חודשיים), אך הפלא ופלא – נשארתי לבד.

נכון שאני בחרתי להיות אמא. ובסיטואציה שנוצרה החלטתי לממש את האמהות בעזרת תרומת זרע. כל אלו הם חלק מחיי שאלך עימם לעד. איני מבקשת שמישהו יקח אחריות על בנותיי ויחיה את חיי במקומי. עם זאת, מעט עזרה?

מהי עזרה?

עזרה יכולה להיות בביקור אחה"צ ותוך כך עזרה עם הקטנה או העסקת הגדולה.

עזרה יכולה להיות לקפוץ לשמור על שתיהן כשאני נכנסת למקלחת.

עזרה יכולה להיות לבוא בבוקר לשעה או חס ושלום שעתיים ולאפשר לי לישון קצת.

עזרה היא לשמור שעה על הקטנה בבוקר שאוכל לצאת לקניות בסופר.

עזרה יכולה להיות להכניס צלחת אוכל חם או מרק?

עזרה יכולה להיות להוציא/להכניס את הגדולה לגן ביום גשם שאי אפשר לצאת עם הקטנה.

ועוד מיני מטלות קטנות אחרות. אין חובה שזה יהיה על בסיס קבוע.

 

אני תוהה אם לאנשים קל יותר להתחבר למשהו ספציפי מובנה וידוע כמו יום התרמה למען… או חס ושלום בעת מחלה? כל הזמן אני חוזרת ומשננת לעצמי שאסור לי לצפות ( או כמו שהיינו אומרים כשהיינו ילדים שציפיות יש רק בכריות), ובכל זאת קשה לי להתנתק מהנתינה שלי (שלא נעשה על מנת לקבל), איך עזרתי לחברות ולבני משפחה כאשר היו זקוקים והנה אני נזקקת לעזרה ואין מי שיושיט לי יד.

אני עוברת בימים אלו תהליך של התפקחות ופרידה מן הציפייה. ושאלה כבדה עולה לה: האם יכול להיות שיש לי משפחה וחברים לרוב, אך בכל זאת אני כל כך לבד?? ואם כן, אז במה נמדדת חוסנה של משפחה? במה נמדדת חברות?

מדוע רק כשאנחנו במצב של קושי אמיתי, אנחנו זוכות למענה?

מובן לכל שלאחר לידה גוף האישה עובר שינויים גדולים מאוד, עייפות מתלווה לכל זה ומקשה את ההתאוששות. קושי במציאת זמן לאכול טוב גם הוא תופעה מאוד שכיחה ולכל אלו מתווספת החברה, התגובות שלה לאישה היולדת, היחס שלה ומתן/אי מתן עזרה. כל אלו יחד משפיעים על מצב רוחה של האישה ובמקרים רבים הרפואה הקונבנציונלית מאבחנת קושי זה של האישה כדיכאון לאחר לידה.

נשאלת השאלה- האם זהו קושי פתולוגי/הפרעה פסיכיאטרית? או שזה הוא קושי טבעי הנובע מהמצב השכיח של נשים לאחר לידה ? נדמה שלחברה שלנו היום קל יותר עם אבחנות נפשיות ברורות, מאשר עם יצירת תרבות מכילה ומקבלת היכולה לאפשר לתחושות אלו לצוף, לאפשר לשתף ובעיקר לתמוך, שזה קשה יותר. נדמה לי שקל לחברה לקבל כשכבר נוצרה בעיה ואז צריך לתת לה פתרון/עזרה, מאשר להיות שם מלכתחילה במצב של תמיכה, הכלה ומניעה, על מנת שהמצב רוחה של האישה לא ידרדר.

 

ההבנה הזאת מעלה בי שאלה– מדוע רק כשאנחנו נמצאות במצב של קושי אמיתי, במצב של נזקקות לעזרה, רק אז אנו זוכות למענה? מדוע העזרה לא ניתנת באופן אוטומטי לנשים אחרי לידה, כדי שלא נגיע למצב של הקושי הבלתי נסבל הזה, שלעתים מתבטא בדיכאון אחרי לידה ?

נדמה לי שלרוב הנשים גם קל יותר עם ההגדרה המאובחנת של 'דיכאון לאחר לידה' כי זה מעביר אותן ממצב של הלקאה עצמית למצב של קבלה, מגביר את היכולת להתמודד מול החברה עם הקושי הטריוויאלי של אחרי לידה ומאפשר להן לקבל את המענה שלו הן כה זקוקות. אני רוצה לחזור לתופעת השבט. אם פעם זו הייתה החמולה, הרי שהיום קצת קשה, כי לרוב ילדים לא גרים ליד הוריהם או משפחה אחרת, אבל ליצור שבט בשכונה, בעיר וכדומה. אני תוהה- האם זו ראייה נאיבית? 

** לבלוג של אוסי הורביץ.

אם את בהריון או אחרי לידה, אולי יענייך אותך גם:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית

"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?"
הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה

לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות

8 Comments

  • Avatar

    נורית טל-טנא

    אוסי יקרה.
    אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת. יש לכאורה המון המון חברים, הרבה לייקים בפיסבוק.
    אבל אין מי שיגיש מרק חם, או שתכלס ידפוק על הדלת ויגיע לעזור לשעה. אנחנו חיים בעידן מטורף שכל אחד הישגי ולעצמו. המון מטלות והמון "אני" .
    אנחנו בעדין של "ביס-לי" ולא של קרעפ-לך" תראה איזה השוואה קולנירית מצאתי להדגים את מצבנו החברתי. אכן עצוב ומבודד. המצב כך גם אצל אם שאינה אם חד הורית. הבדידות נמצאת. וברור שכל שכן כאם חד הורית הצב קשה יותר. אולי בחברות דתיות או בחברות של קיבוצים או אחרות המצב שונה, לצערי בערים הגדולות , אין זה כך. ובשורה התחתונה כולנו כל כך כמהים לכך, בפרט כאשר אנחנו באמת צריכים עזרה.
    אולי בדור הבא של הילידם שלנו נחזור למצב של השבט…מצב של ערבות הדדית. הלוואי…וכיון שפילוספיה כאן לא באמת עזרה. ואנחנו בערים אחרות מתגוררות. הדבר היחיד שאני יכולה להציע מכל לב זו שיחה, לשפוך את הלב מתי שתרצי…שגם זה מצרך נדיר לעצמו. בהזדהות. נורית.

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    אוסי, את מלכה וזה סופי.
    כל כך שמחה שאת מעלה את זה על הכתב.
    וכן, לצערי לפעמים האופציה של הדיכאון היא האופציה השפויה כדי לקבל עזרה..

  • Avatar

    ענת גל און

    אוסי, תודה על הפוסט החשוב על זה. זה בדיוק מה שעמד לנגד עינינו כשהקמנו את אמא'לה אמא'לה. בדיוק העזרה הזו שחסרה כל כך בימינו לכל יולדת באשר היא, יחידנית, בזוגיות, אחרי לידה ראשונה, שניה או חמישית. ואגב, מנסיוני באמאלה אמאלה כבר שמונה שנים, מה שנראה מבחוץ כחברות מגובשות ותומכות (החברה הדתית או הקיבוצית), לעתים מלווה ברף ציפיות גבוה במיוחד ("אשת חיל", למשל) בצירוף הנחה שהקהילה הלא תומכת תומכת, ותוצאה: אשה בודדה עוד יותר. כך גם ביחס לזוגיות – בחברה המודרנית היחידה המשפחתית הקטנה (שבינינו, הולמת את צרכיו של הגבר הרבה יותר מאשר את צרכיה של האשה) מפריעה לתמיכה מבחוץ להגיע. על אם יחידנית עוד אפשר לחשוב שאולי אין לה עזרה, אבל בזוג – ודאי שהבעל עוזר! ובכן, לא. הבעל ברוב המקרים לא ממש מבין מה הבעיה של אשתו, הרי נשים יולדות כבר מיליוני שנים, מה כל כך קשה? ושוב – האשה נשארת בבדידות מזהרת.
    כך שהעקרון הוא זהה – אשה אחרי לידה (ואשה בכלל) זקוקה לשבט, לקהילה תומכת של נשים. אשה אחרי לידה צריכה להיות במשכב לידה, כלומר – לשכב במיטה ושנשות השבט ידאגו לה לאוכל, לטיפול בתינוק ובילדים האחרים, לטיפול בבן הזוג (אם יש) ובבית. לצערנו המציאות רחוקה משם עד מאוד.
    מכל מקום, מודה לך על הפוסט הזה, ומזמינה אותך להצטרף:
    https://www.facebook.com/imale.imale

  • Avatar

    תמר קלר

    אוסי יקירתי,

    אני מצטרפת לכל המגיבות ,דבריהן הן גם דברי ובנוסף מציינת שלשם אני חותרת,
    למקום שבו כל יולדת תזכה לסל שירותים שמתוכו תוכל לבחור את העזרה לה היא זקוקה לאחר הלידה, הכרה שכזו מתוך מתן תוקף חוקי (חקיקה בכנסת) היא נקודת המשך משמעותית לתהליך חינוכי חברתי ,משם נוכל לזכות לתנופה עצומה של פרוייקטים קהילתיים ,שתפי"ם בין ארגונים ללא רווח כגון אם לאם-ניצה-אמא'לה אמא'לה ,קבוצות חברתיות שונות. ההכרה הרשמית הזאת חייבת להתקיים ,ההכרה הרשמית הזו תניע עסקים לתמוך בקבוצות האלו ולתת להן גב כלכלי לו הן זקוקות.

    נשיקות.

  • Avatar

    אפרת דבוש נאור

    אוסי יקירתי,
    הרשי לי להוריד בפנייך את הכובע, את מדהימה ומילותיך כל כך חשובות.
    תמיכה מעשית, חברית ורגשית היא ללא ספק עניין חשוב מאין כמוהו לאחר הלידה והחברה שבה אנו חיים בהחלט לא מבינה ולא רגישה מספיק לעניין, בטח ובטח במקרים כמו שלך, אם יחידנית עם 2 תינוקות קטנים, לא ברור לי איך עושים את זה…
    אני מקווה ומאחלת שמי שנמצא בסביבה שלך ישמע את קולך ויענה לבקשתך המאוד ברורה ואני מקווה שנשים שנמצאות במקום שלך יפסיקו לחשוש לבקש את העזרה ולא ירגישו בכך כישלון או חולשה.
    לבינתיים חיבוק גדול
    אפרת

  • Avatar

    חגית

    איזה שיתוף מרגש. ואמיץ. זו שאלה נהדרת. ולפעמים גם בדכאון אחרי לידה אין עזרה ממשית. חשוב לבקש ולזמן ולהתכוונן והעזרה מגיעה לדעתי. אולי לא מושלמת ואולי לא תמיד כמו שרצינו אבל לדעתי אפשר למצוא אותה. וזה באמת נורא קשה עד בלתי אפשרי אפילו כשנמצאים שעות לבד בלי להתקלח ובלי זמן איכות סביר לאכול כראוי ורגעים של שקט… מאחלת לך שתקבלי את כל שאת זקוקה לו. תמיד.

  • Avatar

    מלאכי דולה

    אוסי יקרה,
    מודה לך על השיתוף החשוב הזה. גם אני חושבת שרצוי לחזור לשבטיות של פעם, ואם אין אפשרות עם משפחה, לרפד את עצמנו בשכנים / חברים שיהוו עבורנו את השבט. אני חושבת שהדבר הזה קיים בעיקר ביישובים דתיים, שם יש מודעות עמוקה לעזרה לזולת (שאצלנו, החילוניים , משום מה נדחקה קצת לפינה), ואולי ביישובים מרוחקים, שם כולם בעצם התרחקו מהמשפחה, ולכן מודעים לקושי ותומכים אחד בשני.
    הדבר הכי קרוב לזה, זה באמת ארגונים כמו שענת הציעה, בראש העין למשל, הארגון נקרא "אם לאם" והוא בחסות עיריית ראש העין, הבנתי שהפרוייקט קיים בהרבה ערים נוספות. מאד מאד ממליצה לפנות אליהם.
    מעבר לכך, אני מאד אשמח לשוחח איתך, ולתת תמיכה מורלית ונפשית. ובעיקר לומר לך שהכל בסדר, כל מה שאת מרגישה, חווה, עוברת, הכל מותר, והכל בסדר.
    מחזקת את ידייך.

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בטראומת לידה
    משווקת אלופירסט
    נייד 050-8391389
    http://malachydoula.co.il/
    mailto:maldoula2@gmail.com

  • Avatar

    מאיה

    אוסי,

    מכירה, מבינה ומזדהה לחלוטין. גם אני אם יחידנית עם אמא מבוגרת שגרה רחוק. הילדה שלי כבר בת תשע וכיום זה הרבה פחות אינטנסיבי כמובן, אבל הייתי שם. לגמרי.
    אם את מתל-אביב, אנחנו, הבת שלי ואני, נשמח לעזור בשעות אחה"צ ובשבתות.

    מאיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× ליצירת קשר ופרטים על ליווי רגשי בהורות