אמהוּת,  התבוננות עצמית בהורות

אני בוחרת להיות "רק" אמא

נועדתי להיות אמא.

אני מאוהבת בגוף שלי בזמן ההריון, אני מתרגשת מהחיים הגדלים בתוכי, מהתנועות הקטנטנות והגדולות. אני מדמיינת את הפרי שלי, מחכה שהוא יוולד ואני אוכל לחבק, לנשק, להריח, לדבר ולאהוב את הנשמה היפה שקיבלתי במתנה.

ההתחלה קצת קשה. למה אתה בוכה? רעב? עייף? כואב? אני לא יודעת מה אתה רוצה. אני לא מבינה מה אתה מנסה להגיד לי. ואתה מלמד אותי. מלמד אותי להקשיב, מלמד אותי להבין. זורקת את כל הספרים ושנינו לומדים לאהוב אחד את השנייה. אני רוצה להיות כל שנייה לידך. להצמיד אותך לליבי, ולנשום.

בפעם השנייה הגוף פחות יפה, אבל עדיין מרגש אותי. הבטן הגדלה מהפנטת אותי ואני לא מפסיקה להסתכל, לגעת, לדבר אלייך יפתי. אני מקדישה את כולי לאחיך התינוק, אבל אני מחכה לך, חושבת עליך, רואה אותך יקירתי. אני מתכוננת להצליח במה שלא הצלחתי בפעם הראשונה, אני יודעת מה תבקשי ממני, אני יודעת איך לתת לך.

ושניכם אוהבים אותי. באמת אוהבים. כמו שאני, ועם כל מה שבי. אני רוצה להיות ראויה לאהבה שלכם. אני לא רוצה לאכזב ולפגוע בכם. אני לא רוצה להתרחק, אני לא רוצה לעזוב.

החיים ממשיכים. איך אני יכולה להמשיך "לשבת" בבית? צריך לחזור ללימודים. להתחיל קריירה. להיות נורמאלית. ואני נקרעת בלב, בבטן. אני רוצה להישאר אתכם. אני רוצה להיות לידכם כשאתם מתעוררים משנת הצהריים, לנשנש אתכם, לטייל אתכם, לצייר אתכם, לשחק אתכם, לדמיין…. להמציא… לספר… ליצור…להתווכח…להשלים…ללמוד…לראות אתכם גדלים. האם זה נורמאלי?

אני רוצה להיות אתכם בבית רק עוד קצת, עד הרגע ששנינו נרגיש שמספיק. עכשיו אני מרגישה שאתם מבקשים אותי. מנסים לחלק אותי בין שניכם, רבים. אני אוספת את התינוקות שלי ואנחנו פשוט יושבים. 50 שניות מחובקים, אוהבים,  ואפשר להמשיך הלאה.

אני מרגישה מוזרה. איך זה יכול להיות שסדר העדיפויות שלי כל כך השתנה. מדוע היום יותר חשוב לי לשמור על בית מסודר, ארוחות טעימות ובריאות, מאשר קריירה מצליחה? אני רוצה להיות כמו כולן. אמא טובה, בת זוג משקיעה, אשת קריירה מצליחה. ואני לא יכולה. האם אני כל כך חלשה? הרי להיות אמא זהו ג'וב כל כך גדול. אני משקיעה את רוב האנרגיה שלי, המאמץ והסבלנות בלהיות אמא טובה. לא מספיקה גם ללמוד, לעבוד. אני צריכה לבחור.

אני בוחרת להיות אישה אוהבת ומאושרת בשביל בן זוגי ואני בוחרת להיות "רק" אמא.

 

 

עוד אמהות כותבות:

למה לא מספיק להיות רק אמא? / שירה דרוקר

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות? / שני אביטל יעקב

האמהות של פעם הן לא האמהות של היום/ אמא אנונימית

בבקשה תפסיקו להעביר ביקורת / שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

6 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    היי יקרה,
    ברוכה הבאה ככותבת לאתר 🙂
    לפני הכל, משתפת במשהו שנוגע בעניין ששירה דרוקר כתבה : http://bit.ly/u7m4T6

    ברשותך (מקווה שיש אותה), הייתי רוצה לקחת את מה שכתבת למקום רחב יותר וגדול יותר.
    לתחושה המשותפת הזאת שיש לנו, לא מהשנה מה הבחירה שלנו:
    תחושה של "האם זה נורמלי?"
    תחושה שאנחנו מוזרות בבחירה שלנו
    תחושה של חוסר הבנה שלנו את עצמנו
    תחושה של רצון להיות כמו כולן.

    אני מרגישה שהתחושות האלה כמו מושרשות בנו תרבותית וחברתית ובאות לידי ביטוי בשיאן באמהות, התחום שכל כך חשוב ויקר לליבנו.
    האם יש סיכוי שמלכתחילה נרגיש טוב עם עצמנו, על כל בחירה שלא נבחר ?
    האם יש סיכוי שמלכתחילה נבחר ללכת בנתיב שלנו, הנתיב שהלב, הרגש והגוף מנווטים, מלי לפזול לצדדים ולשאול 'האם זה בסדר'? 'האם זה נורמלי' ?

    איך זה שלא משנה מה הבחירה שנבחר (הרי לנשות קריירה יש ייסורי מצפון דומים), רובנו מרגישות את אותן תחושות ?

  • Avatar

    אביבית זהבי בינשטוק

    הי אולגה יקרה, כתיבתך מרגשת ונגעה בליבי….
    מבינה לליבך מאוד מאוד, וההרגשה שלך בהחלט נורמאלית , והכל קשור לעידן ולתקופה בה אנו חיים , בעבר אמי וסבתי תמיד היו מחכות לי אחרי הגן או בית הספר להגיש לי ארוחה טעימה וחמה ללטף ופשוט היו שם בשבילי…והיום הגידול הוא יותר לבד, אני ובעלי מגדלים לבד את הקטנה שלנו {שחגגה ב 23/2 מומולדת שנה} ואני גם עובדת עד 15:00 וגם עובדת בבית וגם תמיד כאן בשביל הקטנה שלי.
    לא קל בהחלט, אך יש תקופות בחיים וסדרי עדיפיות.

    שולחת לך חיבוק גדול גדול….

  • Avatar

    מתת לשם

    מזדהה איתך, מאוד.
    כמו כל בחירה, גם הבחירה הזו לא תמיד קלה,
    אבל אם מבחינתך היא נפלאה, זה מה שחשוב. לאט לאט תפתחי את החוסן הדרוש ללכת עם הבחירה בלב שלם

  • Avatar

    אולגה רגלמן

    לימור, תודה על ההזדמנות להציג את הרגשות שלי. ברגע שהם על הנייר אני מרגישה הקלה. המחשבות כבר לא בוערות בראש.
    הדברים ששירה כתבה כל כך מדויקים, אני שמחה שקישרת אותם.
    "הבחירה" שעשיתי היא בלב ובנפש אבל עדיין בחוץ אני במירוץ מטורף ומסיימת את היום עם נשיפת אוויר קטנה כי גם לא מספיקה לשאוף הרבה אוויר.

    ולמרות הכל מוצאים את הרגע המושלם שבו הקטנה שלי אמרה לי פעם ראשונה שהיא אוהבת אותי, ובאמת הייתי שם איתה ברגע הזה. מאחלת לכולנו רגעי אושר כאלה עם האפרוחים.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      תודה אולגה, זה הקסם של הכתיבה..
      מאוד התחברתי למה שמתת כתבה לך. בסופו של יום, בכל בחירה שלנו בחיים יש מידה מסוימת של רווח ומידה מסוימת של הפסד. אם הבטן אומרת כרגע משהו ברור, אז אפשר לסמוך עליה.
      אי אפשר לדעת מה תרגישי עוד חודש/שנה. החיים והרצונות שלנו כל כך דינמיים

  • Avatar

    סשה

    הי אולגה,
    התרגשתי לקרוא את תיאור ההיריון השני שלך, תוך כדי שגרת הטיפול בתינוק הראשון… מאוד התחברתי לתחושות שלך, גם אני שם היום, בעומס והתרגשות גם יחד. וגם לי לא ברור איך זה הולך להיות בפעם השניה מבחינת סדרי עדיפויות וחזרה לעבודה או כל עיסוק אחר חוץ מהאמהות. וזה ישאר באי וודאות, ככל הנראה, עד הרגע האחרון שבו אצטרך לקחת החלטה שוב, בפעם השניה. אני עדיין תוהה מדי פעם אם זה נורמלי לא להיות בבית חצי יום, לעבוד ולהיות אמא "רק חצי מהזמן" (כאילו שזה בכלל אפשרי), אבל גם יודעת שזה מה שנורמלי בשבילי כרגע ולהיות אמא במשרה מלאה יותר מתסכל אותי מאשר משמח. ואולי גם זה ישתנה ואולי לא… מה זה בכלל נורמלי?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ