היום הספקתי לחזור הביתה מהעבודה בדיוק לשעת ההשכבה, וכל כך שמחתי שהוא עוד ער. בזריזות חלצתי נעליים, הקראתי לו סיפור ושכבתי לידו במיטה. צמודים צמודים, מכוסים בשמיכה פוך חמימה בערב קפוא שכזה, ובעוד נשימתו הופכת שקטה ועמוקה, אני נצמדת, מסניפה את הריח שלו, מלטפת את שיערו ונרגעת יחד אתו מיום ארוך. ליבי מתרחב עד לאין סוף ואני חושבת לעצמי: "כמה אני אוהבת את הילד הזה, הילד המופלא שלי".

מתי התאהבתי בו? בטח לא ברגע הלידה

מתי זה בדיוק קרה, מתי התאהבתי? אני לא יודעת להגיד, אבל זה בטח לא קרה ברגע הלידה.

באביב של 2008 הפכתי לאם באופן רשמי. תינוק אמיתי, בשר ודם יצא מגופי ומרחמי, תינוק שחיכיתי לו, השתוקקתי וייחלתי לו בערך מאז שאני זוכרת את עצמי. כשפגשתי אותו לראשונה, שעות ספורות לאחר הלידה (שהרגישו כמו חיים שלמים), הרגשתי התרגשות, גאווה, פחד  אשמה, בלבול, כאב, כמעט הכול, רק לא אהבה.

בימים שלאחר מכן, בבית החולים, נפגשנו ונפרדנו לפרקי זמן ארוכים. בכל פעם המרחק השאיר אותי בצפייה והשתוקקות למפגש מחודש ובכל פעם המפגש הותיר אותי עם אכזבה. גם כשהגענו הביתה והחלה "חופשת" הלידה המצב לא השתנה. לתפקיד הטיפולי, לדאגה ולצרכים של היצור הקטנטן דווקא נרתמתי מהר מאוד. נגעתי בחום, הזנתי, ערסלתי ונחמתי, אבל אהבה, קרבה אמיתית, לא חשתי.

היה בי חלום מושרש ועמוק על אהבה

לא דמיינתי מצב כזה ואת גודל ההלם שנכח בי מול המציאות העגומה של חיי. אני אמא ואני לא שמחה, לא מאושרת ולא מאוהבת. אני מתמודדת 24 שעות 7 ימים בשבוע עם תינוק תובעני, שנדמה שדבר לא גורם לא להפסיק לבכות או גורם לו לישון יותר משעה רצופה. אני מביטה בערגה בחיים שהיו לי לפני ובמי שהייתי כמו מתוך בועה.

היום אני יודעת להגיד שהיה בי חלום מושרש ועמוק על אהבה, שהייתה לי פנטזיה על הלידה ועל התינוק שלי ועל חווית האמהוּת. אני יודעת להגיד שעברנו אני והוא יחד לידה לא קלה שהותירה את שנינו בקושי גדול למשך זמן רב.

הזמן עבר ואתו התבהרו כמה דברים. למשל, גיליתי שאני לא היחידה. זה מאוד הקל' כי במשך זמן רב הייתי בטוחה שאני האמא היחידה בעולם שלא נמסה מעונג ומאושר מהתינוק ומחוויית האמהות שלה. עם הזמן נקשרתי ליצור הקטנטן והתחלתי לחבב אותו, בכל זאת היה לנו כל כך הרבה זמן איכות ביחד. עם הזמן, ובתוספת הגונה של בכי ודמעות, יכולתי להיפרד ממה שהיה צריך להיות ולפנות מקום בתוכי למה שיש.

היום אני יכולה להרגיש מגוון רגשות סותרים

הבן היקר שלי היה שם לעזור לי בשיעור החשוב של חיי, בו הפכתי מילדה שבעיקר רוצה וצריכה אהבה, לאישה של ממש. הפכתי לאישה שיש לה כל הרבה אהבה להעניק ולתת, שלא חסר לה דבר.

מבחינה ביולוגית ומעשית אמנם הפכתי לאם ברגע אחד, אבל מבחינה רגשית ורוחנית זה לקח קצת יותר. הלב שלי היה צריך להיפרד, הוא היה צריך להתרחב ולהיפתח. היום אני יכולה לצעוק את זה מהגג: "אני אוהבת את הבן שלי!" וכמה אהבה!

היום אני יכולה להרגיש בחוויית אמהות שלי מגוון רחב של רגשות סותרים ועוצמתיים ולא להתבלבל, לא לחוש אשמה וספק. אז אולי אין בזה יותר מדי מרגש וחדש, אני אמא לילד, בקרוב בן 4 ואני אוהבת אותו, גאה בו ושמחה שהוא שלי.

עבורי המפגש עם ההבנה הזאת הוא תמיד חדש, משמח ומרגש ולו בשל הרגעים שכבר לא האמנתי שזה יבוא, בשל אותם רגעים של חרטה כנה ואיומה. בשל הרגעים בהם חשתי עייפות וכעס וחשבתי שמה שכבר ישנו הולך ולא יחזור. אבל כל הרגעים האלו היו והלכו והיום וכבר כמה זמן אני יודעת שהלב שלי מספיק גדול בשביל לאהוב.

אפרת דבוש נאור,  אישה ואם, צועדת ברגישות ובכנות בשביל האמהות והנשיות, מטפלת, תומכת ומלווה נשים בדרך להריון, בהריון ובאמהות ומנחת מעגלי נשים. אתר.

לבלוג של אפרת דבוש נאור.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

לא התאהבתי בה | אחרי לידה / רויטל

אהבה ועוד / ניצן רדזינר

המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו / אמא אחרי לידה

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

מחשבות שבת בבוקר / אמא

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.