הבת שלי עומדת

מאת :

19 במרץ 2012 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

הבת שלי עומדת היום בפעם הראשונה, מחזיקה בשולחן הסלון והנה מעמידה ברך, תומכת לוחצת כף רגל קטנה ונעמדת עם ברכיים מעט רועדות, מתופפת בעליצות על השולחן. "בראבו" אני אומרת לה ומוחאת כפיים.

מה אני מרגישה? צביטה בלב.

מה אני חושבת? אוי אני צריכה לעשות עוד ילד, כי הנה, אגתה מתחילה אוטוטו ללכת ולהתרחק ממני, וזה אומר ספרציה, פרידה והנה אני לבד. ובאותה נשימה מגיעה גם תחושה נינוחה של הנה היא גדלה וכבר צריכה אותי פחות ואני יכולה אט אט להתפנות לחיים יותר מלאים עם בן זוגי והעולם החיצון.

וואוו, איך פעולה תנועתית קטנה כזו של הבת שלי הפעילה אצלי עולם שלם של דימויים, רגשות, פחדים, דמיונות.

אני כולי פליאה לחזות בגוף הקטנטן הזה של בתי כיצד הוא לומד בעצמו באופן טבעי את שעליו לעשות. כשאני ברקע, צופה, בנוכחות אוהבת מאפשרת לטבע לעשות את שלו. אני נזכרת בטיפולים שהעברתי כמה שעות לפני כן לילדים עם הפרעות קשב וריכוז ובעיות רגשיות. נזכרת בפגישה אחת מיוחדת בה ישבתי באותה השתהות מביטה בילד שלאחר מפגשים רבים בהם לא זז, לוקח כדורים, וגלילים, ומניע וזורק, מגלגל, נכנס ויוצא, והגוף שלו כמו של בתי יודע לבד מה לעשות, נע בחדר, חוקר את האפשרויות, את המגבלות, לעיתים רועד ונופל וממשיך וקם. אגתה והילדים איתם אני עובדת מלמדים אותי שוב ושוב לתת אמון שהגוף שלנו יודע מה לעשות. יש בתוכו צופן של שנים, של דורות, של יקומים. גופו של הילד יודע לבד לנוע, לדחוף, לצאת, לגדול ולהיפרד מאיתנו האמהות.

הפרידה הזאת קשה. אצלי אני זוכרת שהתחילה ברגע שגיליתי שאני בהיריון. היו לי מחשבות על המוות שלי. הנה בתי הראשונה מגיעה. היא העתיד. היא רק נולדת ואני היא זאת שמתקרבת אל הסוף, אני הבאה בתור למות. זאת היתה מחשבה סוערת של כמה ימים שהרעידה אותי מבפנים. הפעם השנייה היתה מיד לאחר שבתי נולדה. שלושה שבועות בהם נפרדתי ממירב של קודם. סוג של אבל פנימי מהול בשמחה של החיים החדשים. נפרדתי מהזוגיות שהיתה לי ולבעלי לפני שהפכנו למשפחה. נפרדתי מהזמן הפנוי רק לי ולעצמי. נפרדתי מהבטן ומהיותי אישה בהיריון.

והיום נפרדתי מבתי הזוחלת על ארבע. הנה היא עומדת על שלה!

 

מירב שרייבר, תרפיסטית בתנועה, ליווי רגשי ורוחני לנשים והורים, מתקשרת, www.happychild.co.il,  Meirav.schreiber@gmail.com 0545-908590

 

 

עוד אמהות כותבות על פרידות:

כשהבית ריק.. הבית ריק| הילדה נכנסת לגן/ ליטל אוהב ציון

גן בפעם הראשונה/ אביבית זהבי בינשטוק

לשלוח או לא לשלוח לגן? אני ממש מתלבטת/ יעל תמיר

זה מרגיש כמו פרידה ראשונה | גמילה מהנקת לילה / ענבל לוי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “הבת שלי עומדת”

  1. תודה סשה. כשהייתי בהיריון קראתי ספרים רבים על התפתחות ילדים אילו משחקים וגירויים לתת להם בכל שלב של הגדילה ואני מופתעת כל פעם מחדש איך אני לא צריכה לעשות דבר. אני רואה איך הבת שלי בעצמה כאימון לעמידה והליכה רוצה לטפס על מדרגות או להחזיק בכל מה שנראה לה יציב. היא פשוט עומדת כל יום יותר ויותר על הרגליים כאילו היא ממציאה לעצמה מכון כושר לתינוקות. תפקידי הוא לאבטח את האיזור והחפצים סביבה שלא תפצע את עצמה וזהו. אני מרגישה שמרוב אינפורמציה יש אפשרות לשכוח את היכולת הטבעית של הגוף ללמוד וללמוד כיצד ללמוד כמו שמלמד גם פלדנקרייז. וזהו בהחלט לימוד מצויין לנו התרפיסטים.

    • סשה הגיב:

      לגמרי, מירב. אני חושבת שבגלל זה לא כל כך קראתי… היו לי חברים-הורים חכמים שלימדו אותי את זה לפני שילדתי והקשבתי להם. הם צדקו 🙂 בסופו של דבר גם הצעצועים הכי אהובים אצלנו זה כלי מטבח פשוטים ולא גאדג'טים משילב… ואגב, גם אצלנו נרשמה התקדמות מטאורית בהליכה בסוף השבוע! מרגשששש – חצי סלון לבד!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

איזו מין ילדה את היית ?

מאת :

17 במאי 20122 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

בערך שבועיים אחרי שבני נולד, פגשתי בה. בילדה הפנימית שבי, שהביטה בסיטואציה החדשה בפליאה מהולה בכעס.

האמת, נפגשנו כבר בהריון, בעוד הילדה הפנימית דרשה מקום לעצמה וחששה מה יקרה כשהתינוק יוולד ולמה בכלל הוא צריך להיוולד והאם הוא יתפוס את מקומה.

אני זוכרת את עצמי מנסה פשוט להקשיב לה, להבין מה מציק לה ולהסביר שהיא תמיד תהיה איתי, גם כשהתינוק יוולד. שהוא לא יחליף אותה כמו שהיא מפחדת.

הייתה לי לידת תאומים מדהימה ! אז למה אני בטראומה ?

מאת :

20 בדצמבר 20116 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את כולם הלידה הזו עניינה – לידת בזק של תאומים בשבוע מוקדם. "כבר אין זמן לאפידורל" אמרה הרופאה. רציתי לעמוד, לזוז – לא נתנו לי מפחד לצניחת חבל הטבור של התאום השני. הרופאה השכיבה אותי על המיטה, נגעה והרגישה את הראש. את המוניטור חיברו כבר ישר לגולגולת.

"תדחפי" היא אמרה.

"את יכולה" אמרו האחיות.

'נשים גדולות מהחיים'- נשים בהריון וגופן

מאת :

29 בינואר 201221 תגובות

מתוך הריון

לרוב כשאני מביטה בתמונות סטודיו מעלפות של נשים בהריון, תמונות שבהן יש איזה צירוף של עונג מושלם, עולה בי לצד ההתרגשות גם רגש אחר, שתוהה עד כמה זה 'אמיתי' כל הדבר הזה, עד כמה המופלאות הזאת הנשקפת מבעד התמונות היא אותנטית, אמיתית, משקפת את התחושות הגועשות שמתחת. עולה בי איזה חשק לשאול את האישה המצולמת: איך את מרגישה ? מה את עוברת ?

הרי הגוף והחיים שלנו כל כך משתנים בהריון. איך אנחנו עם הדבר הזה, עם ההשתנות הזאת ?

איך הקשר שלנו עם הגוף בהריון ואיך הוא שונה מהיחסים הרגילים בינינו לבין הגוף ?

כל אחת חווה את השתנות הגוף אחרת, את חוויות ההריון אחרת ובפרוייקט הזה הזמנתי אתכן, הנשים המופלאות שלוקחות חלק באתר, לשתף אותנו בתמונה מאלבום התמונות הפרטי והבייתי שלכן, בתמונות אותנטיות וטבעיות, ולחשוף משהו ממה שהיה בכן בהריון, משהו על הקשר בינכן לבין הגוף בהריון.