אחרי לידה

הבת שלי עומדת

הבת שלי עומדת היום בפעם הראשונה, מחזיקה בשולחן הסלון והנה מעמידה ברך, תומכת לוחצת כף רגל קטנה ונעמדת עם ברכיים מעט רועדות, מתופפת בעליצות על השולחן. "בראבו" אני אומרת לה ומוחאת כפיים.

מה אני מרגישה? צביטה בלב.

מה אני חושבת? אוי אני צריכה לעשות עוד ילד, כי הנה, אגתה מתחילה אוטוטו ללכת ולהתרחק ממני, וזה אומר ספרציה, פרידה והנה אני לבד. ובאותה נשימה מגיעה גם תחושה נינוחה של הנה היא גדלה וכבר צריכה אותי פחות ואני יכולה אט אט להתפנות לחיים יותר מלאים עם בן זוגי והעולם החיצון.

וואוו, איך פעולה תנועתית קטנה כזו של הבת שלי הפעילה אצלי עולם שלם של דימויים, רגשות, פחדים, דמיונות.

אני כולי פליאה לחזות בגוף הקטנטן הזה של בתי כיצד הוא לומד בעצמו באופן טבעי את שעליו לעשות. כשאני ברקע, צופה, בנוכחות אוהבת מאפשרת לטבע לעשות את שלו. אני נזכרת בטיפולים שהעברתי כמה שעות לפני כן לילדים עם הפרעות קשב וריכוז ובעיות רגשיות. נזכרת בפגישה אחת מיוחדת בה ישבתי באותה השתהות מביטה בילד שלאחר מפגשים רבים בהם לא זז, לוקח כדורים, וגלילים, ומניע וזורק, מגלגל, נכנס ויוצא, והגוף שלו כמו של בתי יודע לבד מה לעשות, נע בחדר, חוקר את האפשרויות, את המגבלות, לעיתים רועד ונופל וממשיך וקם. אגתה והילדים איתם אני עובדת מלמדים אותי שוב ושוב לתת אמון שהגוף שלנו יודע מה לעשות. יש בתוכו צופן של שנים, של דורות, של יקומים. גופו של הילד יודע לבד לנוע, לדחוף, לצאת, לגדול ולהיפרד מאיתנו האמהות.

הפרידה הזאת קשה. אצלי אני זוכרת שהתחילה ברגע שגיליתי שאני בהיריון. היו לי מחשבות על המוות שלי. הנה בתי הראשונה מגיעה. היא העתיד. היא רק נולדת ואני היא זאת שמתקרבת אל הסוף, אני הבאה בתור למות. זאת היתה מחשבה סוערת של כמה ימים שהרעידה אותי מבפנים. הפעם השנייה היתה מיד לאחר שבתי נולדה. שלושה שבועות בהם נפרדתי ממירב של קודם. סוג של אבל פנימי מהול בשמחה של החיים החדשים. נפרדתי מהזוגיות שהיתה לי ולבעלי לפני שהפכנו למשפחה. נפרדתי מהזמן הפנוי רק לי ולעצמי. נפרדתי מהבטן ומהיותי אישה בהיריון.

והיום נפרדתי מבתי הזוחלת על ארבע. הנה היא עומדת על שלה!

 

מירב שרייבר, תרפיסטית בתנועה, ליווי רגשי ורוחני לנשים והורים, מתקשרת, www.happychild.co.il,  Meirav.schreiber@gmail.com 0545-908590

 

 

עוד אמהות כותבות על פרידות:

כשהבית ריק.. הבית ריק| הילדה נכנסת לגן/ ליטל אוהב ציון

גן בפעם הראשונה/ אביבית זהבי בינשטוק

לשלוח או לא לשלוח לגן? אני ממש מתלבטת/ יעל תמיר

זה מרגיש כמו פרידה ראשונה | גמילה מהנקת לילה / ענבל לוי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

2 Comments

  • Avatar

    מירב שרייבר

    תודה סשה. כשהייתי בהיריון קראתי ספרים רבים על התפתחות ילדים אילו משחקים וגירויים לתת להם בכל שלב של הגדילה ואני מופתעת כל פעם מחדש איך אני לא צריכה לעשות דבר. אני רואה איך הבת שלי בעצמה כאימון לעמידה והליכה רוצה לטפס על מדרגות או להחזיק בכל מה שנראה לה יציב. היא פשוט עומדת כל יום יותר ויותר על הרגליים כאילו היא ממציאה לעצמה מכון כושר לתינוקות. תפקידי הוא לאבטח את האיזור והחפצים סביבה שלא תפצע את עצמה וזהו. אני מרגישה שמרוב אינפורמציה יש אפשרות לשכוח את היכולת הטבעית של הגוף ללמוד וללמוד כיצד ללמוד כמו שמלמד גם פלדנקרייז. וזהו בהחלט לימוד מצויין לנו התרפיסטים.

    • Avatar

      סשה

      לגמרי, מירב. אני חושבת שבגלל זה לא כל כך קראתי… היו לי חברים-הורים חכמים שלימדו אותי את זה לפני שילדתי והקשבתי להם. הם צדקו 🙂 בסופו של דבר גם הצעצועים הכי אהובים אצלנו זה כלי מטבח פשוטים ולא גאדג'טים משילב… ואגב, גם אצלנו נרשמה התקדמות מטאורית בהליכה בסוף השבוע! מרגשששש – חצי סלון לבד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ