אמהוּת,  גוף ומשקל

הגוף שלי ואני נפגשים ומדברים

לכבוד יום הולדתי ה- 30, ביקשתי וקיבלתי סדרת טיפולים במגע.

טיפולים מותאמים אישית, שיש בהם דגש מאוד גדול על הקשבה של המטופלת והמטפלת לגוף.

בהתחלה זה היה לי מוזר. הרגשתי שאני כופה על עצמי סיטואציה שלא ממש באה לי באופן טבעי.

ובפעם השלישית, פתאום הרגשתי "קליק". הגוף שלי ואני, כמו שני חלקים של פאזל, התחברנו.

זה הדהים אותי וגרם לי לחשוב המון על הגוף שלי ואני, על מערכת היחסים שיש בינינו עכשיו, לעומת פעם.

אני אוהבת מאוד את הגוף שלי עכשיו. אני מרגישה מחוברת אליו יותר מאי-פעם. אני כל כך מעריכה אותו על מה שהוא יודע לעשות. אני מעריצה שלו. ואני לא לוקחת אותו כמובן מאליו.

אני אוהבת את השיער שלי, את הבטן, את השדיים (אפילו שהם מגיעים לקו רוחב חדש), את הרגליים, אוהבת את הבגדים החדשים והישנים, אוהבת להתלבש. אוהבת את המראה ה"אימהי" שלי. אפילו לא מתאפרת (שזה מבחינתי תמיד היה איזה אמצעי לשפר את ההרגשה שלי). שמחה מאוד באיך שאני נראית.

בעבר לא אהבתי אותו כך. ראיתי את חצי הכוס הריקה. לא הייתי לגמרי מרוצה כשהייתי עומדת מול המראה. או אם להיות מדוייקת – לא הרגשתי שאני כן מרוצה כשעמדתי מול המראה.

במהלך ההיריון אהבתי את הבטן הגדלה, הרגשתי מאוד פעילה וגמישה, עסקתי בפעילות גופנית לראשונה בחיי. הרגשתי שהגוף שלי פועל ממש טוב.

ובלידה – נפגשנו לראשונה. בפעם הראשונה פנים אל פנים, בלי סודות, בלי שקרים, בלי תחפושות. ככה, חשופים ועירומים, נפגשנו.

במקום הכי קיצוני שהגוף והנפש שלי אי פעם היו – הייתה פגישה סוערת במיוחד. פגישה של כאב, של תסכול, של גאווה, של מגע, של קצה היכולת, של ניצחון ושל הפסד.

ואחרי הלידה – הרגשתי שאני בכלל לא מכירה את הגוף שלי. חשבתי שהכרתי אותו, אבל הלידה הייתה כמו סטירת לחי עצומה שהראתה לי שיש עוד כל כך הרבה שאני לא יודעת. ושאם הייתי יודעת – אולי הפגישה הזאת בלידה הייתה יכולה להיות קצת פחות מפתיעה בעוצמתה.

פגשתי את הגוף שלי לראשונה במקום מאוד לא שגרתי, ורציתי ללמוד להכיר אותו בשגרה שלו. ב"חיים האמיתיים".

התחלתי ליישם את שיטת המודעות לפוריות. קראתי את הספר, ואני לומדת להכיר את המחזור החודשי שלי. נהנית לתעד את כל הניואנסים הקטנים שמרכיבים לי את התמונה הגדולה. מרגישה הרבה יותר מחוברת.

והטיפול שפתחתי איתו את הסיפור…

כשהתחלתי אותו, עלתה בי מחשבה – למה אנחנו מתייחסים לגוף שלנו כמשהו נפרד מאיתנו? למה אומרים "להקשיב לגוף" או "מה הגוף שלך מבקש" או "להיות בקשר עם הגוף". זאת לא יחידה אחת?

נשמע לי הזוי והיפי כל הקטע הזה של "להתחבר לגוף".

אני חושבת שאולי במקור אני והגוף שלי יחידה אחת. אבל החיים הפרידו בינינו. ואנחנו כבר לא. אולי הזנחתי אותו כל כך הרבה שנים שהתרחקנו.

ועכשיו אנחנו רוצים לדבר. למצוא דרך לתקשר. למצוא שפה חדשה שתעזור לנו להבין אחד את השני.

ואני מרגישה שהטיפולים שאני מקבלת עוזרים לי ומקדמים אותי למקום הזה.

כבר חוויתי פעמיים הקשבה עמוקה לגוף, מתוך שקט ורגיעה, שהביאה איתה מסר ברור מאוד של מה מרגיש טוב או לא טוב, ומה לעשות כדי לשפר את ההרגשה.

והרגשתי תחושה מדהימה. ממש הרגשתי שחזיתי בנס. הגוף שלי דיבר אלי!!! והוא אמר לי מפורשות מה הוא צריך, וכשעשיתי את מה שהוא ביקש, הרגשתי שינוי לטובה.

הגוף ואני אולי לא אחד, אבל אנחנו מחוברים בצורה מושלמת זה לזו. וכל דבר שקורה בגוף הוא ביטוי למשהו שקורה אצלי בפנים. מבחינה רגשית. וכשיש תנועה ושינוי – יש תנועה ושינוי.

הגוף שלי ואני מתקדמים למקום טוב יותר.

 

** את התמונה צילמה חברתי הצלמת אורטל הייזלר

** לבלוג שלי

 

 

עוד נשים כותבות:

פצפונת / ג'ני גיטלבנד, פסיכותרפיסטית גופנית

מהרהורי ליבי- שיחה עם הגמד שבתוכי/ מיכל

מאז שנהייתי אמא, אני מרגישה שיש בתוכי שתי נשים / אמא

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

2 Comments

  • Avatar

    סשה

    איזו מרגשת את, שירה, כל פעם מחדש!

    כמטפלת בתחום הגוף-נפש הרגשתי שהרגע החזרת והזכרת לי את כל הטוב והמשמעותי שבעשייה שלי המקצועית. מה באמת הבסיס..
    לגמרי צריך להפנות לרשומה הזאת את כל המתלבטים/המתלבטות, את "מהססי הגוף" 🙂
    שמחה מאוד במפגשך עם עצמך, זאת יופי של מתנה ליום ההולדת ודרך מדהימה לצעוד בה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ