חברות

מאת :

19 במרץ 2012 | 6 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

אני עומדת לכתוב על נושא שלפעמים מביך לדבר עליו. כמו לדבר על כמה אני מרוויחה בשיחת סלון רבת משתתפים, זה מביך במיוחד כשאת יודעת שזה ממש לא הרבה.

בדידות.

הכל התחיל בסוף שבוע אחד, בו שכבנו לנו על הגב במיטת הנוער הנשכחת שלי בבית הוריי. התבוננו בתקרה הלבנה והתחלנו לחלום חלומות. אני אמרתי שבגיל 25 אני רוצה להיות נשואה. אתן הסכמתן, מה זאת אומרת? בגיל 16 כל מה שמעל 20 נשמע מבוגר כל כך. דיברנו על כמה ילדים נרצה ואיך יראה בן הזוג והיו לנו תכניות רבות בדרך למטרה הנכספת.

נאיבי? אולי.

בינתיים עברו עשר שנים. אתן מארחות ומתארחות אצל החבר בסופי שבוע, שניכם גרים אצל ההורים ויש כבר תואר ברזומה. אני מצאתי את אלו-הים ואת בן זוגי ויחד עימו הקמנו את הקן שלנו. אמנם עובדים קשה ולומדים הרבה, אבל מנהלים משק בית באופן עצמאי, קונים את נייר הטואלט והחלב לבד, משלמים מיסים ומקבלים אפילו מכתבים!

וכבר הצלחנו להתגבר על כל הפערים, אם זה הדת, הטבעת על האצבע, המרחק הגיאוגרפי.

אבל על דבר אחד קשה לדבר ולשתף- אימהות.

כשאת אמא, את זקוקה לתמיכה מצד אימהות אחרות. כנראה שהחוויה הזו משמעותית כל כך, שגם אם אשב עם חברתי הטובה ואשפוך את ליבי היא לא תבין.

וגם אם תבין לא בטוח שתהיה מעוניינת לדבר על הצבע של הקקי כל השיחה. אפילו שזה ממש חשוב לי!

 

מצאתי את עצמי ראשונה מבין חברותי, מביאה ילד לעולם.

עצוב לציין זאת, אבל רוב האנשים בעולם מעידים על כך שהם בודדים. כשהמפגשים החברתיים בעולם ה"אמיתי" התחלפו במפגשים וירטואליים, זה אפילו מתבקש. אפילו הפינה הוירטואלית שלנו כאן במפגשי אימהות, טובה ומעשירה ככל שתהיה, איננה יכולה להוות תחליף אנושי אמיתי.

כיצורים אנושיים אנחנו דורשים מגע, קול, דיבור, ריחות ובעצם שימוש בכל חושינו. אני תוהה עם עצמי מתי באמת עשיתי שימוש בכל החמישה?

בחודש השמיני להריוני טיילנו בשוק מחנה יהודה בירושלים בפסטיבל של אמנים יוצרים ומוסיקאים שהופיעו על גגות השוק. למותר לציין כמה אנחנו רגישות בתקופה הזו ולאור העובדה שהיה חם כל כך באוגוסט האחרון, הייתי רגישה במיוחד. אבל אני זוכרת שהביקור בשוק היה חוויה כל כך מיוחדת, כיוון שחשפה אותי בעוצמה מלאה לכל הטעמים המיוחדים, הצבעים העזים של הפירות והירקות ואפילו הסוכריות הצבעוניות, הקולות הנעימים, המולת השוק וכמובן האנשים. הרגשתי חיה כל כך ומלאה.

 

אנחנו יצורים אנושים שחייבים לחיות בחברה. ללא "חברה" המין האנושי לא היה שורד. כמה וירטואלים יכולים להיות חיינו? אנחנו אולי יכולים לקיים קשרים וירטואלים רבי משמעות, ל"גדל" ילדים וירטואליים ואפילו לעבוד ב"עבודה" וירטואלית.

אבל אני טוענת שלחום האנושי אין תחליף. ולא רק במובן הפיסי אלא במיוחד במובן הנפשי. מלבד הקשרים המשפחתיים הברורים מאליהם, שהם כורח המציאות ובדרך כלל איננו שולטים בהם (אני לא יכולה להמציא לעצמי אח או אחות) קיימים מעגלי תקשורת נוספים. בעבר, במציאות שבטית, אלו היו שכנינו. אותה קהילה עוטפת פיסית ונפשית שהיוותה מסגרת תומכת ויוצרת. קהילה שבה מידע חשוב ("טיפים") היה עובר מפה לאוזן כשהצורך עלה. נשים חכמות היו נרתמות אחת עבור השנייה, מבשלות, מנקות ואפילו מניקות אחת את עוללי השנייה. חוכמת ההנקה, התמודדת עם גזים, שינה טובה בלילה ובכלל הורות היתה נגישה ומן המפורסמות. המגורים בסמיכות, כמו גם המפגשים התדירים יצרו אחווה אנושית ונשית חשובה מאין כמוה.

ואני רומנטיקנית חסרת תקנה, מתגעגעת.

מתגעגעת למה שלא ידעתי וכנראה גם לא אדע.

בתרבות של רשת חברתית וירטואלית המגדירה את כללי המשחק החדשים, אם אתה לא שם אתה לא קיים.

עצוב לי להעביר ימים שלמים ללא שיחת נפש אחת.

לא פעם אני מוצאת את עצמי כמהה לחלוק עם מישהי אחרת את צרותיי שאינן מסתכמות "רק" באימהות, אבל כאלו שרק אמא יכולה להבין. לפעמים זה אפילו לא צרות אלא צורך פנימי לדבר עם מישהו, להקשיב, להתבונן בדינמיקה שונה, ללמוד, לחזק ואולי לצאת מחוזקת, חכמה יותר. בטוחה ביותר במי שאני וביכולות שלי.

זה נשמע אולי אגואיסטי ויכול להיות שזה בדיוק זה. אבל חשוב להכיר בזה שאנחנו כאן קודם כל בעצמנו ואנחנו לומדים לאהוב את עצמנו על מנת שנוכל לאהוב אחרים. ריקוד הטנגו של כל אחת מאיתנו עם החברה אמור להיות מאוזן, פעם אני עם חברות, עם אנשים בעבודה, עם משפחה, עם שכנה ופעם אני עם עצמי, לבד. אבל אני מרגישה שלפחות אצלי הריקוד יוצא מכלל שליטה ואפילו אם צריך שניים לטנגו, עבורי זה לא מספיק. צריך שניים שחשים אחד את השני טוב כל כך שאין מוביל ומובל, גבר ואישה, שחור או לבן. יש סינרגיה מפוארת בין החלקים.

 

אני מרגישה שחסר לי. חסרה לי המציאות הזו בה אני יכולה לבחור להיות קצת עם עצמי וקצת עם אחרים. לא סתם אחרים, אחרים מספיק מגוונים שאוכל למצוא את החתיכה החסרה בכל שלב בחיי. כאמא, הצורך במעגל נשים תומך ולא כזה שאני מגיעה אליו פעם בשבוע במקרה הטוב וגם זה כרוך בתשלום עבור מנחה (שאינני מזלזלת בחוכמתה לרגע) הוא עצום. גם האימהות בגינה שמבטיהן מוכרים ואת שמות ילדיהם אני מכירה לא מצליחות למלא את החסר. תמיד יש תחושה שכשעולים הביתה הכל נגמר. האמא מהגינה שהמליצה על המטפלת שרה, אמנם גילתה חביבות רבה, אך נשארה במסגרת שהקצבתי לה- "האימא מהגינה". אולי אני חולמת על מציאות שאיננה אפשרית? אולי דווקא כל הנשים הנפלאות הללו, שאין בהכרח קשר ביניהן, אמורות למלא את החסר?

ואני מדמיינת אחוות נשים המכירות אחת את השנייה, גדלות ומגדלות אחת את השנייה ומהוות מעגל בו התמיכה היא הדדית ומכילה. מעגל מתמשך שלא מיעדים לו כותרת מיוחדת כמו "ההיא מהחוג" ולא מסננים משפטים ומצנזרים חיים שלמים, כי כל מה שאנחנו מדברות עליו זה איך/ מתי ומדוע עוברים למוצקים?

 

 

 עוד אמהות כותבות על חברות ובדידות:

חברות היא מצרך נדיר, בעיקר כשאנו הופכות לאמהות/ לימור גריף

מוקדש באהבה לחברותיי החדשות/ שירה דרוקר

הרגשת בדידות / אמא אחרי הלידה

רוצה חברוּת? על בדידות אחרי לידה / אמא ענבר

נשארתי לבד/ שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

6 תגובות ל- “חברות”

  1. סיון בן-אור הגיב:

    ניצן היקרה,

    אני מרגישה ים של הזדהות עם הפוסט שכתבת ועם מצבך.
    גם אני חולמת על מעגל אמהות שבטי שכזה.

    ובינתיים, עד שהוא יקרה, אם בכלל,
    מייצרת לעצמי מסגרות שונות (ולא בגינה, במקומות אינטימיים יותר) עם נשים אהובות שהן אימהות צעירות כמוני ומבינות אותי ואני אותן, התינוקות שלנו משחקים יחד ואנחנו מתבוננות אחת בשנייה מתנהלות ומקבלות רעיונות, חולקות טיפים, מעלות שאלות ומשיבות תשובות.
    אז כן, זה במסגרת של אחת על אחת, אבל זה מתקיים עם כמה נשים שונות, בבתים שלנו, תוך כדי הנקה-החלפה-בישול-משחק.

    וכן, לפחות עבורי למגע האנושי אין תחליף. לפעמים אפשר לשבת יחד שעתיים ולא ממש להצליח לדבר בגלל תביעותיהם של התינוקות ובכל זאת להרגיש מחוזקת. רק להיות עם מישהי שנמצאת במצבי. כי בוירטואליה יש הרבה דברים יפים, אבל אין בה את ה"רק להיות" בלי מילים.

    • ניצן רדזינר הגיב:

      סיוון היקרה,
      תודה על תגובתך, אני שמחה בשבילך שהצלחת למצוא את המעגל התומך שלך.
      זה מחזק לדעת שהתחושות הללו משותפות לעוד נשים…חבל לי שלא מדברים על זה יותר ומכינים אותך יותר לתחושה של הלבד הזה…
      אני זוכרת שבשבועות הראשונים לא הרשיתי לבעלי להשאיר אותי לבד עם יהונתן. ממש פחדתי שלא אדע מה לעשות כשיצרח…בכל זאת נשארתי והצלחתי להתמודד עם כל העניין, אך יכול היה להיות נחמד יותר אם אמא אחרת ותינוק צורח אחר, היו לידי. סתם לידי:)

      • נועה הגיב:

        מסיכמה איתך מאוד. כולם מדברים רק על כמה זה נחמד וכיף וכמה שיהיה כיף לטייל בקניון , בגינה, להיפגש עם עוד נשים. אבל אף אחד לא מספר על הקושי שמגיע, על העובדה שלא תמיד מוצאים את המעגל הזה גם אם מאוד מאוד מחפשים. וכשקורה הבום הזה בלי הכנה מראש הוא מפחיד מאוד…
        מבינה לגמרי מה עובר עלייך… גם אני מחפשת קבוצה קטנה כזו ועוד לא התייאשתי מהחיפוש. מקווה ששתינו נמצא את מה שאנחנו מחפשות בקרוב!

  2. הכי אמיתית הגיב:

    הפוסט שלך נוגע בצורה כל כך מדויקת בימים בהם אני מרגישה כל כך חזק את מה שאת מתארת….
    בבלוג שלי כתבתי כמה פעמים שאחד הדברים שאני כל כך מודה עליו הוא התזמון של הלידה שלי, שהיה סמוך ללידתן של עוד חמש מחברותי (שעקב החוויה הפכו לקשרים הדוקים יותר)- והן היוו עבורי את אותו מעגל נשים שאת מתארת, ואני אסירת תודה על כך.
    אז למה בימים אלו, שתינוקי שלי כבר בן שנה ו9, אני חוזרת לתחושת החוסר הלא קלה אותה את מתארת?… האמת….. אני לא ממש יודעת…
    אני כן יכולה לומר שזה כנראה שילוב של כמה גורמים, הראשון הוא התרופפות הקשרים עם אותו מעגל אמהות- לא ממש ברר למה. אנחנו עדין חברות ועדין כיף להיפגש ולדבר כשיוצא, פשוט "יוצא" הרבה פחות…. כל אחת בשלב זה גם טרודה בענייניה שלה ו…. נוצר מרחק מסוים. הדבר השני הוא הגעגוע לחברות ולבילויים שאינם קשורים רק למעגל ההורות….. מעגל שלפני הלידה היה דומיננטי בחיי מאד מאד מאד והיום די התרחק. לא קל.
    אני כן יכולה לומר שעבורי מאד עוזרת העשייה. סימון המטרות הרצויות, בחינה של מה הדרכים האפשריות להשגתן ותחילת פעולה, גם אם לא ישר רואים שיפור- עדיין יש דינאמיות מעוררת חיות בעשייה זו.

  3. ניצן רדזינר הגיב:

    הכי אמיתית.
    מצטערת שאני מגיבה רק עכשיו:)
    כאמור הצורך הזה הוא תמידי וטבוע בנו ולכן ברור שאת מרגישה את מה שאת מרגישה גם כשבנך כבר גדול יחסית.
    מדהים איך שזה משפיע עלינו כל כך, הפכנו למשפחה וברגע אנחנו כבר לא יכולים להיות כמו שהיינו קודם. אנחנו לא חושבים כמו שהיינו קודם…אנחנו פנויים פחות באופן כללי. מעגל החברות שאת מדברת עליו מתמודד עם המון מבחנים ולחצים מבחוץ. אולי מבפנים זה תיאור מדויק יותר כיוון שמרכיביו עוברים המון שינויים. כל אחת מתמודדת אחרת ואולי זה מה שגורם למעגל להתהדק ולהיות משוחרר יותר לחלופין.
    אתן בעצם גדלות יחד ואולי זה בדיוק מה שאני מדברת עליו, אל תוותרי על זה…

  4. עינת דורפן הגיב:

    מזדהה מאוד עם הצורך בחברת נשים לעבור יחד את התקופה הזאת ולהעצים אחת את השנייה, אשמח אם תקראי פוסט שכתבתי בנושא שנקרא "איפה השבט שלי?"http://cafe.themarker.com/post/2443575/

    וחוץ מזה היום עלה כאן באתר פוסט חדש שלי שגם די רלוונטי.

    חוץ מזה אני חושבת שזה לא מספיק שיש מעגל חברות, יש משהו בסיסי בהתנהלות היומיומית שלנו שאין בו הגיון ומכלה את האנרגיות שלנו הרבה יותר מאשר ממלא.

    אני חופרת במוחי יומיום בנסיון למצוא את התשובה לעניין.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

רק לא ניתוח קיסרי ! אין מי שיעזור לי, מי יטפל בי ?

מאת : אמא ויהי מה

4 באפריל 20116 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

לקראת סוף ההריון אני ובעלי עברנו קורס מזורז של הכנה ללידה בטיפת חלב – ידעתי את כל התנוחות הלידה, כל הנשימות, רק על דבר אמרה לי האחות "על זה עדיף שלא נדבר" – ניתוח קיסרי- "שלא תגיעי לזה" כן, נכון, לא רוצה לדעת, לא אופציה (חבל…).

המומלצות: מעגלי אמהות אחרי לידה / קבוצות לנשים אחרי לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

5 במרץ 201415 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

מקום זה מיועד להמלצות אישיות על מעגלי אמהות אחרי לידה.

מעגלי אמהות אחרי לידה, שנקראים גם קבוצות לנשים אחרי לידה, הן קבוצות שמטרתן הוא להיפגש בזמן חופשת הלידה (יחד עם התינוקות) ולשים את האמא במרכז, על חוויותיה, תחושותיה והתמודדויותיה בתקופה המיוחדת אחרי הלידה.

אני מדגישה שהכוונה היא רק לקבוצות שמדברים במפגשים על האמהות בלבד (לדוג', על אמהות וקריירה, רגשות אשם, חווית הלידה ועוד) ומועברים על ידי מנחה מקצועית קבועה אחת, ואין הכוונה להתארגנויות שונות של נשים אחרי לידה שיש בהן הרצאות מתחלפות או סדנאות שמתמקדות בתינוקות (לדוג' עיסוי תינוקות, שינת תינוקות, האכלת התינוק וכד') או להתארגנות של חברות ללא הנחייה מקצועית.

אז אם היית במעגל או קבוצה כזאת לנשים אחרי לידה, את יותר ממוזמנת להמליץ עליה.

לידה טבעית לא מתוכננת

מאת : אמא של איילה

2 בפברואר 20118 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בשעה 10 הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לסבול, בכיתי, הקאתי הרגשתי רע…. המיילדת דלית אמרה שאם אני רוצה אפידורל הם יכבדו את זה אבל שאני אקח בחשבון שעד שאני אקבל עירוי נוזלים ועד שהמרדים יגיע ויכול להיות שזה רק יעכב את הלידה ויש אופציה נוספת שהיא תפקע לי את המי שפיר, זה יהפוך את הצירים לכואבים ותכופים אבל יזרז עניינים……. בצרחות עניתי לה תפקעי.. רק שיגמר…. ( מצידי אפילו שיוציאו לי אותה מהגרון… רק שיגמר ).היא פקעה את המים, הפעולה לא כאבה בכלל, הצירים נהיו נוראיים וכואבים קיבלתי גז צחוק וניסתי להתמודד עם הצירים בשכיבה על הצד, על הגב, על צד שני. כל כך כל כך כאב לי שלא יכולתי לנשום.