חולה אהבה

מאת :

11 במרץ 2012 | 2 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

פרספקטיבה היא חיה מוזרה, זיקיתית, זוויתית משהו… בעיקר כשזה נוגע להורות, כך אני מגלה. לילדודס יש יופי של דרך לשמור לי על פרספקטיבה שתהיה מדויקת יותר ולהתפעל מדרכיו הנסתרות של זה שברא את כולנו ואת הכל ומדרכינו שלנו.

רוב הסיכויים ובעיקר מהיכרותי עם הורים רבים, חברים, מכרים, שאם בוקר אחד מבשרים להם שעליהם לשים את שגרת יומם בצד, על שלל העיסוקים וההתחייבויות ולהיות בבית עם ילד חולה לזמן בלתי מוגבל, הרגשות הראשונים שיעלו יכללו, ככל הנראה, תסכול, לחץ או ייאוש מקדים ומעל העל – דאגה. הידיעה שתשודר במבזק החדשות היומי של הראש תהיה דרמתית – יציאה משליטה, שיבוש, אי וודאות, התארגנות מחדש… שבר.

ופתאום, ממש שם, אני מגלה חוויה כל כך אחרת, מזככת, ובשלב מסוים ברור לי שגם היא לגמרי סוג של בחירה… עוד זווית לאותה תמונת המצב בדיוק.

 

הזדמן לי בשבוע האחרון לעשות בדיוק את זה ולבלות עם בני החולה את השבוע בבית. ואני לא שמה מרכאות מעל המילה לבלות, כי בשבילי אכן כך היה. עם ולמרות החום שעלה וירד לסירוגין, לילות לבנים וביקור רופא, הזמן שבין לבין גלי החום היה רווי מרחב ביתי, יצירתיות, צחוקים, פליאה, אתגרים וסיפוק. היתה בו אפשרות להורות מלאה – כזאת שגם אוהבת ומפנקת, ממלאה ומהנה וגם מעייפת, מדאיגה ומלמדת.

מאז חופשת הלידה שלי, שהתארכה מעבר לחצי שנה, אותה סיימתי תשושה, מתוסכלת ובעיקר אבודה, זקוקה נואשות לאוויר ושינוי, לא ביליתי עם בני בכורי כל כך הרבה זמן ברצף, אחד על אחד, שנינו בבית, בשגרת השכמה-ארוחת בוקר-משחקים-ארוחת צהריים-משחקים-שנ"צ-משחקים וכו'.. כל זה היה שמור לפעוטון בחצי שנה האחרונה.

פתאום אני נדרשת לסבלנות, יצירתיות, אהבה אינסופית, בישולים והפעלות. אני נדרשת להיות אמא, כזאת שפעוט יושב (או נתלה) לרגליה ומחכה למרק שלו, למים שלו, לתשומת הלב שלו… ושוב, רק המחשבה על זה, אם הייתי מתעכבת על התסריט הזה מראש, הייתה מעלה בי דימוי של מסחטה. אבל כנראה שלא להתעכב ופשוט לפעול בתוך מה שנוצר עושה את כל ההבדל. הנה תורת הזן כולה על רגל אחת.

ופתאום זה חזר להיות שלי, באחריותי, להחלטתי, ולשמחתי – גם הנאתי הגדולה. בעלי, שהיה שותף לתורנויות בחלק מהזמן, גילה גם הוא את הקשר שלו עם הילד מחדש, חווה זמן איכות, זמן אבהות, זמן התאהבות.

למען האמת, קרה ששנינו התאהבנו בו מחדש, חיזקנו את ההיכרות איתו, לימדנו אותו דברים חדשים, ראינו אותו גדל כל יום עוד קצת, מפטפט וסופג עוד ועוד חוויות חדשות…נוסע על אופניים, אומר "אוטו"… ובעיקר למדנו ממנו שאנחנו בסדר! שגם אנחנו כבר יודעים דבר או שניים על מה זה להיות אמא ואבא, מכילים לא רע בכלל לחצים ודאגה ובתוך זה גם את עצמנו.. שאנחנו הורים אוהבים, אנחנו ההורים שרצינו להיות בשבילו וכמה טוב הוא כל מה שנבנה בשנה האחרונה עם בואו לעולם ולחיינו.

במקביל התבהרה גם ההבנה כמה התגעגענו אליו, כמה הוא גדל וגדל כל הזמן בשעות בלעדינו, כמה גם חצי יום עבודה גונב מהזמן איתו… ויחד עם זאת, קיימת הידיעה שזאת השגרה שבחרנו והיא טובה דיה. עם המחיר ועם הרווח.

להחזיר אותו הבוקר לגן היה כמו לשוב לשגרה מחופשה משפחתית טובה כזאת, של הרבה זמן איכות וחוויות משותפות, חוויות שגדלים ושמחים בתוכן, שמסדרים את סדרי העדיפויות ומקבלים תזכורת למה שיקר כל כך, תזכורת ללמה בחרנו להפוך למשפחה.

להחזיר אותו הבוקר לגן היה גם עם צביטה של פרידה, אבל עם נשימה של בטחון מלא באדם הקטן והמופלא הזה, שבחר לגדול אצלנו ובחר השבוע להזכיר לנו איזו זכות ענקית זאת וכמה טוב ופשוט זה יכול להיות.

וכך יצא שמהמסחטה הדמיונית יצאה לי אחלה לימונדה מרעננת 🙂

פרספקטיבה היא באמת חיה מוזרה…

 

סשה חזנוב, מתאמנת באימהות, בלגדול ובבודהיזם ועוסקת בפסיכותרפיה גופנית.

www.metaplim.co.il/sasha

indisushi@yahoo.com

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

40 מעלות / מאיה הובני

הילדה עם וירוס בטן עקשן.. אין לי אוויר / אמא אנונימית

ילד שלי, בוא אליי הביתה / אפרת

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “חולה אהבה”

  1. ניצן רדזינר הגיב:

    מדהים כמה אנחנו חווות רגעים מהחיים בצורה דומה כל כך…בני בדיוק החלים ממחלה ולכן נשארנו איתו גם אנחנו בבית, היה קשה ומתיש אבל מאוד מחזק את הקשר שבין הורים לילדים. זה קצת מתסכל כשחושבים על זה, אנחנו שולחים אותם לגן להמון שעות, עובדים בכל השעות האלה כדי שבסופו של דבר נוכל להעניק להם חיים נוחים ונעימים ויוצא שאנחנו לא מבלים איתם כמעט מלבד סופי השבוע…
    מצד שני, כמו שאת אומרת, היתה הקלה מסוימת בפרידה היום בגן:)

  2. סשה
    חוץ מזה שאני מאוד מזדהה רציתי להגיד שאני כל כך אוהבת את הכתיבה שלך,
    תענוג לקרוא!
    חיבוק

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם הרופאים בלידה נגדי ?

מאת : לימור לוי אוסמי

24 בנובמבר 201238 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון, חופש בחירה בלידה, קוראות לשינוי

תשומת לב והקשבה לאחד הפחדים שהיו בי, הובילו להבנה שיש בי פחד ללדת בבית חולים. דיברור של הפחד הזה הוביל לכך שבית החולים, ומחלקת יולדות בפרט, נחווה בתחושה הפנימית שלי כמקום שבו אני נמצאת חסרת אונים אל מול צוות רפואי שנגדי, כבעל אינטרסים שונים משלי. הדימוי שעלה בי הוא שאני דבר קטן וחסר כוח אל מול משהו גדול, לבן, מרוחק, קר, מנוכר, שנמצא מולי ונותן לי תחושה שהוא היודע ואני לא יודעת,

להיות שחקנית ראשית בהצגת חיי

מאת : חני סער

16 באוקטובר 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

לאחרונה איחל לי איש יקר שאמשיך להיות שחקנית ראשית בחיי, במקום במאית, מפיקה או שחקנית משנה.

האיחול הזה גרם לי להפליג במחשבות, ולתהות על התפקידים שאנו כאמהות עוברות, ועל ההצגה הזו שנקראת חיינו.

כשגמלה בלבי ההחלטה להביא ילד לעולם, ידעתי שאעבור להיות שחקנית משנה, שיוולד שחקן ראשי שיאירו עליו הזרקורים בכל המובנים. אהבתי את הרעיון והוא נראה לי טבעי ביותר.

כשהשחקנית הראשית שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי את גודל האחריות שכרוך בכך. התינוקת המתוקה הזו זקוקה לי בכל המובנים, וכאן התחלתי להתבלבל, ולפחד נורא. האחריות הזו נראתה גדולה עליי, ובד בבד נרתעתי מלבקש עזרה. תדמית הסופר-אמא עמדה לנגד עיניי והעדפתי לא לטפל בפחדיי וברגשותיי, האמנתי שכוח האנרציה יעלים אותם.

הזמנה לדיון: 'העתיד כבר כאן: חברה אחרת היא אפשרית'

מאת : אשה לאשה

29 במאי 2013תגובה אחת

מתוך קוראות לשינוי

שתי הוגות דעות פמיניסטיות ועצמאיות מגיעות לסדרת הרצאות בארץ שהגותן הביקורתית והחדשנית יכולה לתרום תרומה משמעותית לאקטיביזם הזה. הגותן מציעה לנו תפיסה ופרדיגמה חדשות, שונות מהחשיבה המקובלת בארץ.