אחרי לידה

מיתוס האימהות או מדוע איננו מסכימות להיות פחות מאמהות מושלמות?

מיתוס האימהות מדבר על קיומה של אמא טובה ואמא רעה. הפסיכואנליטיקאית והפסיכותרפיסטית מלאניי קליין הגדירה אמא טובה כאמא שמוכנה למלא תמיד את צרכיהם של ילדיה, מקריבה מעצמה ללא גבול למענם ונמצאת איתם תמיד.

לעתים, כשאנחנו חושבות שאנחנו לא עונות על ההגדרה של אמא טובה אנחנו מתמלאות ברגשות אשמה. מה הסיבה לכך?

אופן הגידול של בנות ובנים שונה בחברתנו. כחלק מהשוני, אנו כנשים גדלות תחת הציפייה שנהפוך יום אחד לאימהות. הדגש שמושם הוא על כך שנהיה אמהות טובות. מבחינת ציפיות החברה מאתנו, לא כל-כך משנה איזו קריירה ניצור לעצמנו, כל עוד נשים את האימהוּת שלנו בראש סדר העדיפויות ונביא לעולם את מספר הילדים המקובל בחברה מעודדת-הילודה שלנו.

במהלך חיינו, אנו מפנימות את הציפיות הללו מאתנו ומציירות לעצמנו תמונה די שלווה של איך תראה מציאות חיינו כשנהפוך לאמהות. אמהות לפעמים מספרות לי שעד הלידה דמיינו את עצמן יושבות כשתינוק מלאכי מונח לידן על הספה והן בענייניהן.

לאחר הלידה הראשונה שלנו, מרבית האמהות ניצבות אל מול מציאות שונה לחלוטין מזו שדמיינו. שלווה אינה מתאימה כל-כך לתיאור המציאות הזו. בשבר החלום הזה, לא תמיד קיימת בנו מידת הסבלנות שאליה אנו שואפות ביחס לתינוק שלנו. אנחנו מצד אחד מאד אוהבות את התינוק שלנו ומתחילות להקשר אליו רגשית, אבל מצד שני לפעמים חשות כלפיו רגשות מעורבים (בוודאי בהתעוררויות האינסופיות בלילה).

במצב הזה, לא תמיד אנחנו מרגישות שלגיטימי להביע את הרגשות הדואליים האלה בפני המשפחה, בן הזוג, חברות.

האמביוולנטיות בתחושות כלפי התינוק, שהינה דבר כל-כך טבעי, עלולה להרים גבות מצד החברה הסובבת אותנו, שמצפה שנתחזק את הדימוי של האם המושלמת, הסבלנית והמכילה עד אין קץ ושנוכיח כי אהבתנו לילדנו אינה תלויה בדבר.

 

כשאנו חסרות סבלנות כלפי התינוק שלנו, חשוב שנשאל את עצמנו עד כמה אנחנו מוכלות, עד כמה הצרכים שלנו באים לידי ביטוי במציאות החדשה. האם יש מי שמקשיב לקשיים שלנו? האם אנחנו יוצאות מהבית או שאנחנו נמצאות עם התינוק בין ארבעה קירות ומחכות לבן הזוג שיחזור בשעה מאוחרת מהעבודה וימלא את מקומנו בדאגה לתינוק? האם יש לנו זמן לעצמנו בתקופה הזו בכדי שניתן לעצמנו את האפשרות להנות מפעילות שאנחנו אוהבות – מפגש עם חברות, טיול, סרט או הצגה טובים, ספורט שאהוב עלינו?

לאמהות רבות חשוב להיות טוטליות מאד ולשים את צרכי התינוק שלהן במקום גבוה הרבה יותר משל צרכיהן. עבור התינוק, בשלבים הראשונים של התפתחותו, הדבר יכול להיות נהדר כיוון שצרכיו נענים בצורה טובה, אבל הגבול הוא המקום שבו הטוטליות הזו משפיעה לרעה על תחושותיה של האמא. היא מרגישה כצופה על החיים מבחוץ, כמי שמתגעגעת להיות קצת היא עצמה ולא כל הזמן אמא של.

כמי שאין לה זוגיות ועצמיות, כל כולה אימהות.

 

חשוב להבין שתחושת הסגירות הזו של האם עם התינוק אופיינית לתחילת החיים האימהיים. מדובר בתהליך טבעי שמלווה את יציאת התינוק בעקבות הלידה לעולם ועל כן נשמר הקשר הקרוב והסגור עם האם. במודעות לטבעיות התהליך יש מן ההקלה.

האלמנט שעשוי להפריע לתהליך הינו הבדידות הגדולה שבה אנו מגדלות את תינוקנו. כולי תקווה שתגדל המודעות החברתית לבדידות הזו ולצרכיהן של אמהות טריות ושתוקם רשת ארצית, בדומה לאם לאם בקהילה, שתספק תמיכה והכלה לכל אמא בארץ בכל ישוב וישוב. בנוסף לתמיכה הנפשית, תינתן עזרה פיזית של הכנת ארוחות ועזרה עם הילדים הגדולים ומתן אפשרות לאמא לישון במהלך היום ולחזור לכוחותיה. בדרך זו של נתינה והכלה של האם נאפשר אימהות רגועה וטובה יותר.

 

שירלי מיראכור, עובדת סוציאלית, דולה אחרי לידה ומנחת קבוצות תמיכה לאמהות

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ