זהו, נגמר החופש

מאת : עינת דורפן

15 באפריל 2012 | 14 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

זהו, נגמר החופש. לא נעים לומר, אבל כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מסיימת את חג החירות השנה בתחושה קשה של עבדות.

איך בכלל הגעתי למצב שהפכתי לשונאת חופשים ? אני, שכל כך חיכיתי שיגיע החופש ובמיוחד חופש פסח, שכבר ייתן את הארומה לקראת החופש הגדול.

התקופה הזאת של השנה טעונה בכל כך הרבה סמלים שטופחים על פניי כמו סטירות לחי.

אפילו רגע שנראה כל כך מובן מאליו עד לפני כמה שנים כמו לשבת לאכול רגע אחד ברוגע, ולשבת עוד רגע אחרי האוכל לנשום עמוק ולהרגיש את האוכל מתמקם לו הנעימות אצלי בבטן, אפילו הרגע התמים הזה הפך נדיר כל כך.

במקום זה' אני יושבת בארוחות החג כשכולם נהנים מהאוכל ומהחברה, עסוקה בלהאכיל הרבה פעמים בתנאים הרבה פחות נוחים מאשר יש לי בבית ומקווה לרגע לדקה רצופה שבא אספיק לאכול משהו כשהוא עוד חם. מהר מאוד אני מתייאשת ומחכה כבר שאחרים יסיימו לאכול, כדי שאולי מישהו יבין אותי ויציע לקחת את האוצר לסיבוב.

כמובן זה השלב שמרכזים סביבי את השאריות של הסלטים והדברים שנראו כל כך מגרים בתחילת הארוחה ועכשיו כבר פחות, לאט לאט השולחן מתרוקן, השיחה עוברת למקום אחר או לשלב אחר ואני אוכלת אוכל קר ושאריות סלטים.

כמובן שזאת סצנה לדוגמא, שמשתנה באופן זה או אחר ממקום למקום ומזמן לזמן. לדוגמא, אם אני אצל אימא שלי וזה לא ליל הסדר שבו היא בעיקר עסוקה בלדאוג לתחלופת המנות ולצלחות מלאות למי שרוצה, אז היא בדרך כלל תסיים מהר מהר לאכול ותחליף אותי.

מה שהכי משגע אותי' זה שברור לי שמי שלא מכיר אותי יכול לחשוב שאני או חד הורית או נשואה לאדם שוביניסט במיוחד שלא ממש מוטרד אם הספקתי לאכול או לא.

מה שמוביל אותי לנושא הבא, הזוגיות בחופש וחלוקת הנטל שנוצרת בכל תא משפחתי.

 

תמיד ראיתי את עצמי כפמיניסטית מושבעת, כמישהי שלא תהיה מוכנה להתבטל אפילו לרגע מול בן הזוג שלי ולא תזוז מהעקרונות החשובים לה בתוך החיים הזוגיים והמשפחתיים.

עם השנים התרככה מאוד השקפת העולם שלי והתחלתי לראות את הדברים בצורה עגולה יותר, הפסקתי לחפש את השוויון במקום חיצוני והתחלתי להסתכל על התפקידים המסורתיים במשפחה ועל ההיגיון שאותו הם משרתים והתחלתי לעבור עם עצמי מסע של חיפוש אחר האיזון ההרמוני והזורם ולא האיזון הצודק והבלתי מתפשר.

בתוך החיפוש הזה מצאתי את עצמי מתמסרת לאימהות ולניהול הבית וחיפשתי כל הזמן את המקום הזורם ביותר למימוש העצמי שלי בתוך המארג העדין הזה.

אני אמא כבר 4 שנים ואני מודה שעדיין לא מצאתי את אותו איזון מיוחל. יותר מזה, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על עצמי כמו שראיתי את אימא שלי, מקריבה את החופש שלי 24/7 וגם כשסוף סוף יש לי את הזמן, קשה לי לשמור על רצף של תהליכים, אני מתחילה משהו ומתכננת להמשיך אבל התוכניות משתנות כל הזמן ואין מי שיגבה אותי בתדירות מספיק גבוהה.

עם כל העזרה שאני מקבלת מההורים שלי ומההורים של הבן זוג שלי, בשורה התחתונה אני האחראית ואני נושאת בעול ואני סותמת את החורים שנוצרים כשיש בלתמי"ם.

אני זאת שצריכה לתמרן עם בטן של אמצע הריון ושני ילדים, שהקטן מהם בן שנה, מטלות בית וצורך עז לחופש שסגרתי בקופסה עד הערב שילכו לישון סוף סוף.

אם הם נרדמים בזמן אני נקרעת בין העייפות של הרגע לצורך לסדר את הבית או לארגן דברים ליום שלמחרת לבין הרצון להיות לרגע אני.

אבל אם קורה שבאופן לא צפוי הגוזל הקטן חולה ולא נרדם כי יש לו חום שלשולים וצומחות לו שיניים והכל קורה יחד ולא משנה כמה אני מנסה הוא לא מצליח לישון ואם כבר נרדם אז זה כשהוא כרוך סביבי וצמוד אלי כאילו שאם ירפה לרגע הוא יאבד את כל עולמו.

זוכרים את קופסת החופש?

אם לא משחררים אותה לפחות פעם ביום היא מתחילה לבעבע.

יום למחרת בוקר חדש ואי אפשר לעשות כלום כי הילד חולה, כמה שאני לא אוהבת את זה. יום אחד מוקדש לצפייה כמעט בלתי פוסקת בטלוויזיה, כמובן שהצפייה השקטה נגמרת תמיד דווקא ברגע שהקטן והחולה סוף סוף נאות לנוח לרגע ולעצום את העיניים.

 

חייה של אימא צעירה מלאים בקונפליקטים, הקטן סוף סוף נרדם והגדול מהופנט למסך. מה אני אעשה בזמן הלא מוגדר שהתפנה לי פתאום? אולי אני אשב לרגע לשתות ולאכול משהו קטן ברוגע? אוי, ארוחת צהריים, אין לי מה לתת להם לאכול. קניות לא הספקתי ובישול ממש לא בא בחשבון עכשיו והכביסה, וגם הבטחתי לבן הגדול שלי בן ה4 לפני שעתיים שוקו ושכחתי כי הקטן המסכנון היה צמוד אליי.

שוב רגשות האשמה שכל היום הוא רק רואה טלוויזיה ואני שומעת את עצמי אומרת לו "אתה רוצה לשחק במשהו?" הוא כמובן מתלהב וקם וניגש לראות מה יש בארונות המטבח, שולף איזה חטיף ומחייך בהבעה חנפנית המיוחד. "קודם תאכל ארוחת בוקר", כמובן מתחיל וויכוח וקטני מתעורר בבכי.

אני עוד מקווה שאצליח להחזיר אותו לישון, מסמנת לגדול שנייה להיות בשקט כדי שהוא יירדם ואז יהיה ממש כיף, הגדול שלא ממש מתרשם משפת הגוף הנוירוטית של אימו העייפה, ניגש עם החטיף בידו כאילו מנסה לעשות את הרעש הגדול ביותר שאפשר ו"עוזר לי" להרדים את הקטן, "אני רק רוצה לעזור לך אימא" אומר בקול מתוק מידיי ואני חושבת לעצמי איך לא פתחתי לו את החטיף דבר ראשון בלי להתווכח, הרי עכשיו אני לא יכולה לסגת ממה שאמרתי ולמה לעזאזל הייתי צריכה להציע לו לעשות משהו כשהוא היה מהופנט אל המסך ושקט כל כך לפני רגע.

קופסת החופש מבעבעת שוב, אדי הקיטור ממלאים את החדר ואני מנסה להישאר רגועה ואומרת לו בקול הכי סבלני שאני מצליחה לגייס באותו רגע "יש 'רכבת הדינוזאורים' בטלוויזיה, אולי תלך רגע לראות? אני ארדים את קטני ואז אני אכין לך חביתה עם מצה ולקינוח תאכל את החטיף, טוב חמוד?" כל מילה במשפט הייתה מדודה ולמרות זאת אני מרגישה איך כל מילה שיוצאת לי מהפה מרחיקה אותי עוד קצת מתינוק ישן, ילד רגוע ורגע לעצמי.

 

במקביל לכל זה, בן הזוג הנפלא והנהדר שלי, שמפאת פרטיותו לא אכביר עליו במילים, למרות שיכולתי לכתוב ספר שלם רק על כל מה שצברתי כלפיו בשנים האחרונות. הוא עסוק נורא, לא יכול להתפנות לרגע, כמובן שהעיסוק שלו הוא חשוב יותר משלוות הנפש שלי כי אם הוא לא יעשה את מה שצריך לא תהיה לנו פרנסה וזה כמובן ראשון במעלה.

בלי להיכנס לפרטים מיותרים, אנחנו בפתחה של תקופה חדשה בחיינו, אנחנו פותחים עסק ואחרי עיכובים רבים, זה סוף סוף קורה, כך שאין שום סיכוי שמשהו שאני צריכה יבוא כרגע על חשבון מה שהעסק צריך כדי להתחיל את הפעילות, יש לציין שהעסק הוא שילוב של העיסוקים של שנינו, אבל בגלל הנסיבות אני לא הייתי חלק מההקמה הפיסית ולכן נוצרה חלוקה מאוד ברורה בחצי שנה האחרונה של התפקידים שלי בבית והתפקידים שבחוץ.

בקיצור, אני נשואה לאדם שמחויב כרגע למלאכת הקודש שנקראת 'פרנסה'. לפני פחות מחודש הוא גם נשלח בשירות המדינה למילואים של כמעט חודש כשהוא חוזר רק בסופי שבוע, עייף כי הוא לא ישן כל השבוע ועם סיפורים מסמרי שיער שמי אני "האישה הקטנה" שעכשיו אבקש ממנו משהו?

כמה חשיבות יש תמיד סביב העיסוקים הגבריים ואיך אנחנו תמיד צריכות לנתב את עצמנו סביב הילדים, הגברים והחיים בכלל.

אבל מה עושים כשמרחב התמרון נגמר? מה עושים כשאין מאיפה? מה עושים שנגמרת הסבלנות להכיל ולקבל את כולם?

מה קורה כשהילדה הקטנה שבי רוצה גם את החופש פסח שלה ולא מקבלת?

מה עושים עם קופסת החופש הופכת להיות סיר לחץ מלא קיטור ושדים?

מה עושים שכבר נגמר הכוח להיות מנומסת לחמות שטרחה והכינה ועשתה ומצפה שתבואו כולכם חגיגיים למימונה וכל מה שאת רוצה זה לשבת רגע וליהנות משלל הדברים הטובים שמונחים על שולחן, אבל הקטני הזה המתוק, שכל כך סבל כל היום החליט דווקא עכשיו להתעורר ולקחת אותך לעוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד ורוצה להיכנס לאקווריום ולצאת החוצה לרחוב ולהיכנס לבית של השכנים ובכלל למצות את החופש שלו ושלך עד תום.

מה עושים שכל כך מובן מאליו לבן הזוג שרגיל מגיל 0 לשבת עם המשפחה ולדבר ולספר ולאכול ולשתות ולהתלונן על כמה הוא עייף ואיך הוא כבר לא חולם בלילה כי הוא לא ישן מספיק ואוי אוי אוי המסכן כל כך עייף שהוא לא שם לב שאשתו שהוא כל כך אוהב, שישנה הרבה פחות ממנו וקמה הרבה יותר מוקדם ממנו ונחה הרבה פחות ממנו וסוחבת הריון די מתקדם, עוד רגע מתפוצצת עליו ועל העולם?

 

משהו קרה לי שם אתמול, שפשוט הפסקתי לרצות לשבת ולהיות שם ולאכול ולדבר ולשמוח עם כולם ורק רציתי את החופש שלי, הכנסתי את קטני לתוך העגלה ויצאתי איתו לטיול, הדמעות מציפות את פניי ואני מבינה עם עצמי שאין שום סיכוי שאני נכנסת חזרה מהטיול הזה, לא מתאים לי שיראו אותי בוכה ולא מתאים לי להיות מנומסת, אני רוצה הביתה.

לשמחתי הרבה אני רואה שהמפתח של הבית איתי והטלפון שלי גם ואני הולכת, אני הולכת אל החופש, אל הבית, אל עצמי…

הדרך ארוכה ומפותלת ואני רוצה קצת שקט…

 

עינת דורפן, אימא ורעייה בישראל מלאת רגשות אשמה על החשיפה אבל יחד עם זאת מלאה ברצון עז לפרוק רק קצת מהקיטור שיש לי בקופסה.

עוד אמהות כותבות:

אמא מתקלחת עכשיו / שירה דרוקר

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

עכשיו אני קצת מתגעגעת לעצמי/ אביבית זהבי בינשטוק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

14 תגובות ל- “זהו, נגמר החופש”

  1. ואוווו עינת קראתי כל מילה, והזדהתי עם כמעט כל מילה… פשוט תיארת את חייה של אימא , אימא שרוצה להיות מאה אחוז ויותר ולתת מתוך הלב, ולפעמים ביחוד בזמן אינטנסיבי כמו חופש וילדים חולים,, ששם אני מאבדת את זה, אז בדיוק שם, אנחנו נשברות, ותכלס ממסקנה שלי היחידות שממש מבינות אותנו זה החברות שלנו האמהות , שמהנהנות בכן כן אני כל כך מבינה אותך אצלי זה אותו דבר,,
    אם רק נשכיל יותר לתמוך אחת בשנייה הרגעים האלה יהפכו לדבש… תודה על הכנות!!!!!

    • עינת דורפן הגיב:

      כל כך בא לי להמציא איזו דרך להפוך את המעגל הווירטואלי החם והמקסים הזה לחי ופועם ונוכח פיסי החיינו, אין לי ספק שזה היה משנה את כל התמונה. יצא לי לקרוא כל כך הרבה פוסטים של אימהות במצב דומה וכולן כמהות למעגל פיסי קיים וממשי. יותר ויותר אני מרגישה שלא יכול להיות שיש בעיה כל כך גדולה ואין לה פתרון או כפי שנאמר כבר לפני "הצורך הוא אבי כל ההמצאות". משהו קורה לי מהבטן כבר כמה זמן שאנחנו חייבות למצוא דרך וזה חייב לקרות עכשיו לפני שנעביר את האומללות הזאת ונקבע אותה גם לדור הבא. מה את אומרת?

      • עינת, אם יש לך רעיון, אשמח לעזור לך להוציא אותו לפועל.
        אפשר להתחיל במפגש של חשיבה על מה עושים ואיך ולהמשיך משם. באופן אישי, מרגישה שלא יכולה לקחת עכשיו פרוייקטים נוספים על עצמי שהם לא מניבים כסף, אבל אמשח מאוד לעזור בהקמה ובבנייה של משהו כזה וכמובן גם לקחת חלק.
        את מבאר שבע, אני מחיפה, אולי אפשר להתחיל מפגישה באמצע הדרך ולהזמין עוד נשים.

        • עינת דורפן הגיב:

          נשמע כמו התחלה מצויינת, נתאם בפרטי, באמת הגיע הזמן שנפגש:)

  2. יקרה, תודה שבחרת לשתף את פסקול חיינו. מעניין איך את מרגישה עכשיו, אחרי ששפכת והוצאת לאור. האם יש בזה תחושה אחרת.
    קראתי את מה שכתבת עם אנחות רווחה רבות, אנחות הזדהות והבנה עמוקות, חיוך וגם הקלה מסוימת על כך שאפשר לדבר, אפשר לכתוב, אפשר להוציא, לצעוק, להתעצבן. באמת, גם זה עלה בי תוך כדי הקריאה. מין תחושה כזו של איזה יופי שאפשר לדבר על זה, לאוורר את זה, כי הרי הדברים האלה כל כך מתרחשים וכל כך מוצנעים ועצם האפשרות לצעוק אותם, לכתוב אותם, להקיא אותם, היא נפלאה בעיניי. היא יוצרת כבר איזה משהו שם.
    בטח כפמיניסטית את יודעת שהמהפכה מתחילה בדיוק שם- בשיחות הסלון האלה בין החברות, באפשרות לדבר על מה שהיה נסתר עד אז, בתחושות של 'לא נעים' ו'לא טוב' עם המציאות שחולקות יחד עם נשים שמבינות על מה מדברות. תנועות המחאה הגדולות התחילו מנשים שלא היה להן טוב ורצו להרגיש אחרת, אז אנחנו בהחלט בחברה טובה.

    אני יכולה לשתף אותך שאני מסתכלת על החוויה הזאת בשני ממדים.
    מימד אחד הוא הממד התרבותי-חברתי. יצא לנו ככה שנולדנו לתקופה כזאת שבאמת לא כל כך קל להתנהל בה מבחינת חלוקת התפקידים, מבחינת המשאבים שיש למשפחה לגדל ילדים ולהתפרנס בקלות ועוד כל מיני קשיים מציאותיים כאלה, שבגין חלקם יצאנו לרחובות בקיץ הקודם.
    כשאני יודעת שיש משהו בממד התרבותי ואני חלק ממנו, אני יציר שלו, אני תוצאה שלו, יש משהו בזה שמקל עליי. עולה בי תחושה שהקשיים שאני מתמודדת איתם במציאות הם לא בגללי, אלא הם הגיעו אליי ועכשיו אני צריכה להתמודד איתם. ההשקפה הזאת מסייעת לי שלא להאשים את עצמי או את בן זוגי או את הזוגיות שלנו, מה שמקל עליי מאוד. האשמה לא טובה לי שם במקום הזה ותוקעת אותי מאוד.

    המימד השני שאני מרגישה במקום הזה הוא המקום האישי- זו הבחירה האישית והזוגית של איך להתמודד עם מצב שהוא לא פשוט, כי זו המציאות שנולדנו אליה. שם יש ה-מ-ו-ן עבודה והיא באמת לא פשוטה. עבודה אישית, עבודה בין אישית, עבודה הורית ועוד. שם זה המקום להכיר את עצמי לעומק, שם זה המקום להכיר עד כמה נורמות תרבותיות מחלחלות לנימי נפשי ומשפיעות על הבחירות האישיות והזוגיות שלי, שם זה המקום לבחור לשים את הפנטזיות בצד ולהיפרד מדברים שהיו חשובים לי עד לפני רגע, שם זה המקום ליצור מציאות חדשה שלי, של בן זוגי. זה לא קל, אבל התהליך הזה מרפא ונפלא.

    את יודעת, לא סתם רוב הגירושים מתרחשים ב 7 שנים הראשונות של הנישואין ובעיקר בשנים הראשונות לאחר הולדת הילדים… גם במקום הזה, המקום של הקהילה, של התמיכה נשית בעיקר, כל כך חסרה. כי הרי אם היה במי להיתמך, למי לבכות, עם מי לחלוק, אז באמת היה הרבה יותר קל. כשאין את זה, כל הפתרונות צריכים להגיע מהבית, משני אנשים בלבד שלעיתים מרגישים שהשמיכה קצרה מדיי עבורם ומרגישים שצריכים למשוך לכיוון שלו כדי להתכסות קצת.

    גם כאן, כמו בכל מערכת יחסים מצאתי שעוזר לדבר, לדבר, לדבר. לדבר על מה שמרגישים, על מה שחסר, על מה שצריך. להקשיב לצד השני באמת, לנסות לא להאשים.
    לפעמים לאו דווקא צריכים את הפיתרון המיידי, אלא רק את התחושה שיש מישהו שבאמת מבין אותך, שרואה אותך ויודע שלא טוב עכשיו.

    שוב, תודה שכתבת,
    לימור

    • עינת דורפן הגיב:

      הי לימור, קודם כל אני רוצה לומר לך תודה כי את פשוט מאפשרת לכל כך הרבה דברים טובים לקרות אצלך באתר ולא סתם אפשר לקרוא כאן דברים מאוד אינטימיים למרות שזה באינטרנט. דבר שני הדברים שכתבת מאוד חכמים ומדברים אלי בהמון רמות ומובנים ויחד עם זאת יש רגעים שנמאס להיות הצד הבוגר והמכיל והיוזם והמרכך, יש רגעים שמתחשק לשבור את הכלים כי אולי ככה מישהו ישים לב. בכל מקרה היה כיף לשחרר אפילו קצת במיוחד לאור התגובות החמות ולו רק בשביל להרגיש פחות לבד.

  3. ענבל הגיב:

    את מקסימה ומרגשת. אני לא יכולה לכתוב עוד כרגע, אבל גם לא יכולתי שלא לכתוב בכלל.

  4. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    עינת יקרה,

    מבינה מבינה כל כך לליבך , כן כן כבר שנה וחודשיים אני אמא ואני לא זוכרת מתי אכלתי בשקט ברוגע תמיד האוכל מתקרר ואני זו שמאכילה ונמצאת עם האוצרית הקטנה , גם כשיצאנו כולנו בפסח עם המשפחה המורחבת לי לא נשאר בשר על האש איכותי וחם …כי אני דאגתי לקטנה שמתחילה כרגע לנסות לעמוד לבד וצריכה השגחה גל הזמן , וכן נשכחתי….אז זוהי תקופה וגם אני תוהה מתי יבוא החופש עבורי? מבינה אותך וגם לי בסוף הכתבה שלך היו דמעות בעניים כי אני חשה לעיתים כמוך….
    ובעיקר עכשיו שולחת לך חיבוק גדול ותודה רבה על השיתוף ושולחת לך גם את מכתבי….כנסי לקישור .

    http://www.medabrotimahut.co.il/2012/04/%d7%aa%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%9c%d7%9a-%d7%90%d7%9e%d7%90/

  5. תמר קלר הגיב:

    גם אני רוצה לכתוב וואו………
    אז הלכת הביתה וטוב שזיהית ..וטוב שהלכת …וטוב ששחררת.
    כמה משמח , כמה טוב שלקחת אחריות על האושר שלך ועל החופש שלך.
    והנה בחרת בחירה מתוך מקום של חופש מוחלט.
    חזקי ואמצי פוסט מ..א..ל..ף..

    • עינת דורפן הגיב:

      "אז התחלתי ללכת
      לא חשבתי בכלל לאן.
      רק רציתי ללכת,
      ללכת את כל הזמן.
      לא פגשתי בדרך אף אחד…"

      אריק אינשטיין

      כן כיף לפעמים פשוט ללכת
      תודה

  6. ליהיא לפיד הגיב:

    בדיוק ככה הרגשתי פעם.
    רק תדעי שיום אחד קמים,
    והילדים גדולים,
    ושוב אוהבים חופש.
    אבל זה לוקח הרבה שנים….

Trackbacks/Pingbacks

  1. שוברות השתקה « האחות הגדולה - 17/04/2012

    […] זהו, נגמר החופש (עינת דורפן, נשים מדברות אמהות) משהו קרה לי שם אתמול, שפשוט הפסקתי לרצות לשבת ולהיות שם ולאכול ולדבר ולשמוח עם כולם ורק רציתי את החופש שלי, הכנסתי את קטני לתוך העגלה ויצאתי איתו לטיול, הדמעות מציפות את פניי ואני מבינה עם עצמי שאין שום סיכוי שאני נכנסת חזרה מהטיול הזה, לא מתאים לי שיראו אותי בוכה ולא מתאים לי להיות מנומסת, אני רוצה הביתה. […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הזמנה לכנס זכויות האדם בלידה Human Rights in Childbirth

מאת : נשים קוראות ללדת

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

מה הן זכויות האדם של האישה היולדת?

מהם גבולות אחריותה?

מי קובע את התנאים בהם היילוד יבוא לעולם?

להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום

4 בינואר 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

זה מאתגר יותר להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום.

היציאה מהבית הופכת להיות כמו איזה פרק ב'משימה בלתי אפשרית',

אנחנו לבד ולא פוגשות חברות או מטיילות סתם בחוץ.

הבית מחומם יותר ודחוס יותר, ואין את האוויר, הרוח והשמש שמכניסים נשימה.

7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב

מאת : נטע רותם ימניצקיי

20 בנובמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.