חיפוש
Close this search box.

זהו, נגמר החופש

זהו, נגמר החופש. לא נעים לומר, אבל כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מסיימת את חג החירות השנה בתחושה קשה של עבדות.

איך בכלל הגעתי למצב שהפכתי לשונאת חופשים ? אני, שכל כך חיכיתי שיגיע החופש ובמיוחד חופש פסח, שכבר ייתן את הארומה לקראת החופש הגדול.

התקופה הזאת של השנה טעונה בכל כך הרבה סמלים שטופחים על פניי כמו סטירות לחי.

אפילו רגע שנראה כל כך מובן מאליו עד לפני כמה שנים כמו לשבת לאכול רגע אחד ברוגע, ולשבת עוד רגע אחרי האוכל לנשום עמוק ולהרגיש את האוכל מתמקם לו הנעימות אצלי בבטן, אפילו הרגע התמים הזה הפך נדיר כל כך.

במקום זה' אני יושבת בארוחות החג כשכולם נהנים מהאוכל ומהחברה, עסוקה בלהאכיל הרבה פעמים בתנאים הרבה פחות נוחים מאשר יש לי בבית ומקווה לרגע לדקה רצופה שבא אספיק לאכול משהו כשהוא עוד חם. מהר מאוד אני מתייאשת ומחכה כבר שאחרים יסיימו לאכול, כדי שאולי מישהו יבין אותי ויציע לקחת את האוצר לסיבוב.

כמובן זה השלב שמרכזים סביבי את השאריות של הסלטים והדברים שנראו כל כך מגרים בתחילת הארוחה ועכשיו כבר פחות, לאט לאט השולחן מתרוקן, השיחה עוברת למקום אחר או לשלב אחר ואני אוכלת אוכל קר ושאריות סלטים.

כמובן שזאת סצנה לדוגמא, שמשתנה באופן זה או אחר ממקום למקום ומזמן לזמן. לדוגמא, אם אני אצל אימא שלי וזה לא ליל הסדר שבו היא בעיקר עסוקה בלדאוג לתחלופת המנות ולצלחות מלאות למי שרוצה, אז היא בדרך כלל תסיים מהר מהר לאכול ותחליף אותי.

מה שהכי משגע אותי' זה שברור לי שמי שלא מכיר אותי יכול לחשוב שאני או חד הורית או נשואה לאדם שוביניסט במיוחד שלא ממש מוטרד אם הספקתי לאכול או לא.

מה שמוביל אותי לנושא הבא, הזוגיות בחופש וחלוקת הנטל שנוצרת בכל תא משפחתי.

 

תמיד ראיתי את עצמי כפמיניסטית מושבעת, כמישהי שלא תהיה מוכנה להתבטל אפילו לרגע מול בן הזוג שלי ולא תזוז מהעקרונות החשובים לה בתוך החיים הזוגיים והמשפחתיים.

עם השנים התרככה מאוד השקפת העולם שלי והתחלתי לראות את הדברים בצורה עגולה יותר, הפסקתי לחפש את השוויון במקום חיצוני והתחלתי להסתכל על התפקידים המסורתיים במשפחה ועל ההיגיון שאותו הם משרתים והתחלתי לעבור עם עצמי מסע של חיפוש אחר האיזון ההרמוני והזורם ולא האיזון הצודק והבלתי מתפשר.

בתוך החיפוש הזה מצאתי את עצמי מתמסרת לאימהות ולניהול הבית וחיפשתי כל הזמן את המקום הזורם ביותר למימוש העצמי שלי בתוך המארג העדין הזה.

אני אמא כבר 4 שנים ואני מודה שעדיין לא מצאתי את אותו איזון מיוחל. יותר מזה, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על עצמי כמו שראיתי את אימא שלי, מקריבה את החופש שלי 24/7 וגם כשסוף סוף יש לי את הזמן, קשה לי לשמור על רצף של תהליכים, אני מתחילה משהו ומתכננת להמשיך אבל התוכניות משתנות כל הזמן ואין מי שיגבה אותי בתדירות מספיק גבוהה.

עם כל העזרה שאני מקבלת מההורים שלי ומההורים של הבן זוג שלי, בשורה התחתונה אני האחראית ואני נושאת בעול ואני סותמת את החורים שנוצרים כשיש בלתמי"ם.

אני זאת שצריכה לתמרן עם בטן של אמצע הריון ושני ילדים, שהקטן מהם בן שנה, מטלות בית וצורך עז לחופש שסגרתי בקופסה עד הערב שילכו לישון סוף סוף.

אם הם נרדמים בזמן אני נקרעת בין העייפות של הרגע לצורך לסדר את הבית או לארגן דברים ליום שלמחרת לבין הרצון להיות לרגע אני.

אבל אם קורה שבאופן לא צפוי הגוזל הקטן חולה ולא נרדם כי יש לו חום שלשולים וצומחות לו שיניים והכל קורה יחד ולא משנה כמה אני מנסה הוא לא מצליח לישון ואם כבר נרדם אז זה כשהוא כרוך סביבי וצמוד אלי כאילו שאם ירפה לרגע הוא יאבד את כל עולמו.

זוכרים את קופסת החופש?

אם לא משחררים אותה לפחות פעם ביום היא מתחילה לבעבע.

יום למחרת בוקר חדש ואי אפשר לעשות כלום כי הילד חולה, כמה שאני לא אוהבת את זה. יום אחד מוקדש לצפייה כמעט בלתי פוסקת בטלוויזיה, כמובן שהצפייה השקטה נגמרת תמיד דווקא ברגע שהקטן והחולה סוף סוף נאות לנוח לרגע ולעצום את העיניים.

 

חייה של אימא צעירה מלאים בקונפליקטים, הקטן סוף סוף נרדם והגדול מהופנט למסך. מה אני אעשה בזמן הלא מוגדר שהתפנה לי פתאום? אולי אני אשב לרגע לשתות ולאכול משהו קטן ברוגע? אוי, ארוחת צהריים, אין לי מה לתת להם לאכול. קניות לא הספקתי ובישול ממש לא בא בחשבון עכשיו והכביסה, וגם הבטחתי לבן הגדול שלי בן ה4 לפני שעתיים שוקו ושכחתי כי הקטן המסכנון היה צמוד אליי.

שוב רגשות האשמה שכל היום הוא רק רואה טלוויזיה ואני שומעת את עצמי אומרת לו "אתה רוצה לשחק במשהו?" הוא כמובן מתלהב וקם וניגש לראות מה יש בארונות המטבח, שולף איזה חטיף ומחייך בהבעה חנפנית המיוחד. "קודם תאכל ארוחת בוקר", כמובן מתחיל וויכוח וקטני מתעורר בבכי.

אני עוד מקווה שאצליח להחזיר אותו לישון, מסמנת לגדול שנייה להיות בשקט כדי שהוא יירדם ואז יהיה ממש כיף, הגדול שלא ממש מתרשם משפת הגוף הנוירוטית של אימו העייפה, ניגש עם החטיף בידו כאילו מנסה לעשות את הרעש הגדול ביותר שאפשר ו"עוזר לי" להרדים את הקטן, "אני רק רוצה לעזור לך אימא" אומר בקול מתוק מידיי ואני חושבת לעצמי איך לא פתחתי לו את החטיף דבר ראשון בלי להתווכח, הרי עכשיו אני לא יכולה לסגת ממה שאמרתי ולמה לעזאזל הייתי צריכה להציע לו לעשות משהו כשהוא היה מהופנט אל המסך ושקט כל כך לפני רגע.

קופסת החופש מבעבעת שוב, אדי הקיטור ממלאים את החדר ואני מנסה להישאר רגועה ואומרת לו בקול הכי סבלני שאני מצליחה לגייס באותו רגע "יש 'רכבת הדינוזאורים' בטלוויזיה, אולי תלך רגע לראות? אני ארדים את קטני ואז אני אכין לך חביתה עם מצה ולקינוח תאכל את החטיף, טוב חמוד?" כל מילה במשפט הייתה מדודה ולמרות זאת אני מרגישה איך כל מילה שיוצאת לי מהפה מרחיקה אותי עוד קצת מתינוק ישן, ילד רגוע ורגע לעצמי.

 

במקביל לכל זה, בן הזוג הנפלא והנהדר שלי, שמפאת פרטיותו לא אכביר עליו במילים, למרות שיכולתי לכתוב ספר שלם רק על כל מה שצברתי כלפיו בשנים האחרונות. הוא עסוק נורא, לא יכול להתפנות לרגע, כמובן שהעיסוק שלו הוא חשוב יותר משלוות הנפש שלי כי אם הוא לא יעשה את מה שצריך לא תהיה לנו פרנסה וזה כמובן ראשון במעלה.

בלי להיכנס לפרטים מיותרים, אנחנו בפתחה של תקופה חדשה בחיינו, אנחנו פותחים עסק ואחרי עיכובים רבים, זה סוף סוף קורה, כך שאין שום סיכוי שמשהו שאני צריכה יבוא כרגע על חשבון מה שהעסק צריך כדי להתחיל את הפעילות, יש לציין שהעסק הוא שילוב של העיסוקים של שנינו, אבל בגלל הנסיבות אני לא הייתי חלק מההקמה הפיסית ולכן נוצרה חלוקה מאוד ברורה בחצי שנה האחרונה של התפקידים שלי בבית והתפקידים שבחוץ.

בקיצור, אני נשואה לאדם שמחויב כרגע למלאכת הקודש שנקראת 'פרנסה'. לפני פחות מחודש הוא גם נשלח בשירות המדינה למילואים של כמעט חודש כשהוא חוזר רק בסופי שבוע, עייף כי הוא לא ישן כל השבוע ועם סיפורים מסמרי שיער שמי אני "האישה הקטנה" שעכשיו אבקש ממנו משהו?

כמה חשיבות יש תמיד סביב העיסוקים הגבריים ואיך אנחנו תמיד צריכות לנתב את עצמנו סביב הילדים, הגברים והחיים בכלל.

אבל מה עושים כשמרחב התמרון נגמר? מה עושים כשאין מאיפה? מה עושים שנגמרת הסבלנות להכיל ולקבל את כולם?

מה קורה כשהילדה הקטנה שבי רוצה גם את החופש פסח שלה ולא מקבלת?

מה עושים עם קופסת החופש הופכת להיות סיר לחץ מלא קיטור ושדים?

מה עושים שכבר נגמר הכוח להיות מנומסת לחמות שטרחה והכינה ועשתה ומצפה שתבואו כולכם חגיגיים למימונה וכל מה שאת רוצה זה לשבת רגע וליהנות משלל הדברים הטובים שמונחים על שולחן, אבל הקטני הזה המתוק, שכל כך סבל כל היום החליט דווקא עכשיו להתעורר ולקחת אותך לעוד סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד ורוצה להיכנס לאקווריום ולצאת החוצה לרחוב ולהיכנס לבית של השכנים ובכלל למצות את החופש שלו ושלך עד תום.

מה עושים שכל כך מובן מאליו לבן הזוג שרגיל מגיל 0 לשבת עם המשפחה ולדבר ולספר ולאכול ולשתות ולהתלונן על כמה הוא עייף ואיך הוא כבר לא חולם בלילה כי הוא לא ישן מספיק ואוי אוי אוי המסכן כל כך עייף שהוא לא שם לב שאשתו שהוא כל כך אוהב, שישנה הרבה פחות ממנו וקמה הרבה יותר מוקדם ממנו ונחה הרבה פחות ממנו וסוחבת הריון די מתקדם, עוד רגע מתפוצצת עליו ועל העולם?

 

משהו קרה לי שם אתמול, שפשוט הפסקתי לרצות לשבת ולהיות שם ולאכול ולדבר ולשמוח עם כולם ורק רציתי את החופש שלי, הכנסתי את קטני לתוך העגלה ויצאתי איתו לטיול, הדמעות מציפות את פניי ואני מבינה עם עצמי שאין שום סיכוי שאני נכנסת חזרה מהטיול הזה, לא מתאים לי שיראו אותי בוכה ולא מתאים לי להיות מנומסת, אני רוצה הביתה.

לשמחתי הרבה אני רואה שהמפתח של הבית איתי והטלפון שלי גם ואני הולכת, אני הולכת אל החופש, אל הבית, אל עצמי…

הדרך ארוכה ומפותלת ואני רוצה קצת שקט…

 

עינת דורפן, אימא ורעייה בישראל מלאת רגשות אשמה על החשיפה אבל יחד עם זאת מלאה ברצון עז לפרוק רק קצת מהקיטור שיש לי בקופסה.

עוד אמהות כותבות:

אמא מתקלחת עכשיו / שירה דרוקר

איזו מין אמא אני שלאחרונה רוצה רק שקט / ענת

עכשיו אני קצת מתגעגעת לעצמי/ אביבית זהבי בינשטוק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

קבלי בחינם תכנים שיעזרו לך להרגיש מובנת:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× טיפול וליווי רגשי לאמהות