בכל פעם שאני פותחת את ליבי ואת מכאוביי בפני אישה אחרת, ואם היא עברה את גיל 40 אז זה עוד יותר ברור, אני מקבלת איזה מסר מרגיע שיש חיים אחרי התקופה הקשה של גידול הילדים משלב ההריון ועד גיל 3 +.

כולן מבינות ומזדהות עם הקשיים וזוכרות איך זה מרגיש לבד ואיך זה להחזיק בשביל כל הבית, אבל שאין מי שיחזיק בשבילן.

מצד אחד, זה מרגיע אותי לשמוע שגם הגברים בסוף מתבגרים ומבינים ולוקחים אחריות ונותנים תמיכה והערכה (כל מה שחסר לי כרגע).

אבל מצד שני,זה מקומם אותי ומעלה בי רצון עז למרוד בהכל ובכולם.

למה אני צריכה לחכות שהתקופה הזאת תעבור? למה אני צריכה לקבל בהכנעה את הציווי החברתי של לספוג ולחייך? למה אני לא יכולה להעניק לילדים האהובים שלי את הדבר הכי חשוב: אימא שמחה מסופקת, נאהבת, שיש לה מאיפה לתת, שיש לה זמן לעצמה ויש לה סביבה שתומכת בה ורואה אותה וחווה איתה את ההתרגשות של הצעדים הראשונים והרגעים המצחיקים ועוברת איתה את רגעי המשבר וחוסר הוודאות.

כל החיים שלי חיכיתי להיות אימא, תמיד אהבתי תינוקות וילדים קטנים והייתה לי סבלנות והנאה גדולה להיות בקרבתם. למרות שהיה לי ברור שזה קשה, הייתי בטוחה שזאת תהיה עבורי הנאה כפולה ומכופלת כשאלה יהיו הגוזלים שלי שזקוקים לי וסומכים עליי ולומדים ממני על העולם.

אז למה עכשיו, כשאני סוף סוף אימא לילדים הקסומים הפרטיים שלי שעושים את הכל כל כך חמוד ומלמדים אותי בכל יום משהו חדש על עצמי ועל החיים, למה הגשמת החלום הזה מלווה בהרגשה שזאת תקופה שצריך איכשהו לשרוד אותה ?

אני לא רוצה רק לשרוד את התקופה הזאת, אני יודעת שהם יגדלו בסוף וזה יהיה קל יותר, אבל אני לא רוצה להביט לאחור ולדעת שלא נהניתי, שלא היתה לי חוויה חיובית ונעימה בלגדל את האפרוחים שלי.

זה כל כך לא הגיוני שאני רוצה ליהנות מהגידול של הילדים שלי גם כשהם קטנטנים?

מעבר לזה, אומרים שהשנים הראשונות בהתפתחות של אדם אלה השנים הכי חשובות. אין עוד אף תקופה שבה האדם סופג מהסביבה כמו שהוא סופג בהתחלה, אז למה אני צריכה לקבל את העובדה שהילדים שלי סופגים ויונקים מגיל 0 תחושת בדידות והחמצה?

זה לא שאני אימא באסה שמסתובבת כל היום בפרצוף חמוץ וממורמר ואי אפשר לקבל ממני חיבוק נשיקה חיוך או צחוק. להיפך, עד כמה שאני מסוגלת, אני משתוללת וצוחקת איתם ומחבקת אותם הכי חזק ומקיפה אותם בכל הטוב שאני מסוגלת לתת.

אבל אולי כל הטוב הזה שאני מוציאה מעצמי הוא כמו שמיכה קצרה מידי, שלא משנה איך מסדרים אותה היא תמיד תשאיר אזורים לא מכוסים וכל הקור שבחדר חודר דרכם?

אולי מה שהם רואים מאחורי החיוך והצחוק, זה את העיגולים השחורים סביב העיניים והבכי שנחנק לו בלילה והתחושה הכללית שלא ככה רציתי ודמיינתי את חיי המשפחה והזוגיות שלי?

אולי גם הם בתוך תוכם היו שמחים יותר לראות אימא שזועמת את זעמה ולוקחת אחריות על החיים שלה ומפסיקה לחכות שהתקופה הקשה הזאת תעבור?

אולי המוח שלהם יבנה בצורה בריאה יותר אם מי שמגדלת אותם תיקח את המושכות ותתחיל לרכב על הסוס גם אם זה אומר לשבור כמה מוסכמות בדרך?

לצערי, אין לי תשובה חד משמעית וזאת בדיוק הבעיה הגדולה שלי. מצד אחד, אני רוצה שדברים יהיו פשוטים יותר וקהילתיים יותר, שזה אומר מסורתיים יותר, ולא במובן הדתי של המילה, אלא יותר במובן של מערכת הערכים המשפחתית וחלוקת התפקידים במשפחה וכו'…

הפתרון לא נמצא אצל הפרט, אלא אצל החברה כולה, אבל כישלון החברה לתמוך בפרט ברגעים הקשים והעמוסים שולח אותו יותר ויותר אל התהום של האינדיבידואליזם הבלתי מתפשר שלוקח אחריות ומחזיק במושכות בדיוק כפי שאני מרגישה שבא לי לעשות.

אני מרגישה שאני עומדת בצומת שבה אני נדרשת לבחור בין שני דברים שאני לא יכולה לוותר עליהם, שבלעדיהם אני לא אהיה אני.

מערכת ערכים שחיה בסתירה יומיומית עם עצמה ולא מסוגלת למצוא מנוחה לא על צד ימין ולא על צד שמאל.

האם באמת כל מה שנשאר לי לעשות זה להשלים עם החיים בתוך שבר? האם באמת אין לי ברירה, כי מה שאני מרגישה הוא תוצאה של מחלה חברתית? האם זה באמת נכון לחכות עד שהתקופה הזאת תעבור ואז לחזור לאשליה שמצד אחד אני אדון לעצמי אבל מצד שני אני מוקפת במשפחה אוהבת, תומכת ומעריכה?

אני לא חושבת שמדובר באמת בתקופה שעוברת. גם בתור ילדה אני זוכרת את עצמי מוקפת במשפחה אבל מרגישה לבד, רואה את אימא שלי רצוצה מנסה לגייס חיוך בבוקר או להסתיר דמעה ובערב מחכה ומצפה לבואו של אבא מהעבודה, רק כדי לכעוס עליו שלא הגיע קודם ולא אכל כל היום כי הוא עסוק מידיי בלעבוד קשה כדי לפרנס את הקן המשפחתי שהוא מפספס את צמיחתו בכל יום מחדש.

בתור נערה פיתחתי רעיונות ותיאוריות על איך החברה צריכה להיות ומה חסר ואיך הקידמה עושה לנו עוול ושצריך לחזור לפשטות ולטבע.

בתור בחורה צעירה הבנתי שהייתי נערה תמימה ואי אפשר לחזור לאחור וצריך לחפש דרך חדשה.

בתור אישה צעירה ומאוהבת הייתי בטוחה שמצאתי את הדרך והיא דרך החלומות והאהבה המשותפים שרקמתי עם בן זוגי, זאת הייתה התקופה הכי אופטימית שחוויתי בחיי, יש לי עם מי לממש את האידיאלים, יש לי שותף לדרך, איתו אוכל לצעוד שלמה ובטוחה ולא אצטרך לבחור בין צד ימין של הגוף שלי לצד שמאל.

ובתור אימא צעירה הבנתי עד כמה הצו הביולוגי שציווה עלי "פרו ורבו" עיוור אותי ועדיין מעוור כדי שיהיה לי את האומץ לחיות בתוך הדואליות הבלתי אפשרית שתמיד פחדתי ממנה.

האם זאת נבואה שהגשימה את עצמה או שאלה הם החיים?

לרשומה הקודמת של עינת דורפן- זהו, נגמר החופש