עם השיר הזה של יהודית רביץ שאני מאד מאד אוהבת, הזדהיתי פעמים רבות… בכל מיני תקופות בחיי, סוערות בעיקר.
"איזו מין ילדה את היית בבית הספר?
לא כמו כולם,
רחוקה מכל היתר…"
בערך שבועיים אחרי שבני נולד, פגשתי בה. בילדה הפנימית שבי, שהביטה בסיטואציה החדשה בפליאה מהולה בכעס.
האמת, נפגשנו כבר בהריון, בעוד הילדה הפנימית דרשה מקום לעצמה וחששה מה יקרה כשהתינוק יוולד ולמה בכלל הוא צריך להיוולד והאם הוא יתפוס את מקומה.
אני זוכרת את עצמי מנסה פשוט להקשיב לה, להבין מה מציק לה ולהסביר שהיא תמיד תהיה איתי, גם כשהתינוק יוולד. שהוא לא יחליף אותה כמו שהיא מפחדת.
ואחרי הלידה, בעודי מתמסרת לאמהות התובענית היה לי קשה להקשיב לה. קשה מאד ובעצם בלתי אפשרי. כי עכשיו יש תינוק קטן בוכה וחסר אונים ואני צריכה להיות קודם כל אמא שלו. אחר כך כל היתר.
לא באמת נותר בי מקום לשמוע גם לה. והיא כעסה, כדרכם של ילדים…
"איזו מין ילדה,
איזו נערה,
למה את בוכה?"
עם הגדילה של בני, במקביל גדל בי המקום לתת לילדה הזאת. בלילה כשאני מנסה להרדם היא נוטה להגיע, להביט בי בעיניים גדולות ואז אני יודעת שאני צריכה להקשיב, גם אם זה לעיתים כואב או עצוב. היא לוקחת אותי למקומות של פעם ואנחנו מתישבות יחד, כתף צמודה לכתף.
המקום הזה שאני מנסה לתת לה, לצד בני, הוא מורכב סבוך ופתלתל ובעל השפעה עצומה על האמהות שלי.
אני חושבת שהרבה מהדברים שמנחים אותי כאמא מגיעים מהמקום שזוכר את חוויות והילדות שלי. ובו זמנית אני מנסה להבין שהוא, בני הקטן, לא אני. הוא ילד אחר במציאות אחרת. וזה לא תמיד פשוט להפריד בנינו.
ויש רגעי קסם מיוחדים, כשאני והוא צוחקים בפה מלא, או משתוללים יחד ואז פתאום אני מרגישה שגם היא איתנו, צוהלת כמו שרק ילדים יכולים, נוכחת איתנו ומרגישה חלק .
הילדה שהייתי והילד שהוא.
הילדות שהיתה לי והילדות שאני מנסה לייצר לו.
מה אני הייתי צריכה כילדה, ולמה הוא זקוק ?
והאם אנחנו דומים או שונים ?
וכמה קשה ולא פשוט לי ליצר עבורו אמהות אחרת, טובה ומיטיבה יותר מזו שאני חוויתי.
המון מחשבות ותהיות בלי מענה בלילה אחד כזה.
אמא אחת.
אולי גם יעניין אותך לקרוא:
לדבר איתי/ שיר
מהות האמהות/ לימור לוי אוסמי
ביום שנולדת/ שירלי יהלום
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה