הבת שלי התחילה ללכת

מאת : מירב שרייבר

20 ביוני 2012 | 2 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

הבת שלי התחילה ללכת, עדיין מחזיקה יד אחת שלי ומובילה אותי לאן שהיא רוצה ללכת.

בהתחלה זה היה משעשע, ומשמח ואפילו מצחיק, כפות הרגליים שלה מתנגשות לעיתים כשאחת רוצה קדימה ואחת אחורה, ולאט לאט מהליכה עם רגליים מפוסקות שמזכירה קצת איזה קוף היא התחילה לצעוד לה כמו גברת קטנה מושכת את ידי ימינה ושמאלה, ישר ובאלכסון. רק שכאן נוצר פלונטר קטן.

היא עדיין לא חופשייה לצעוד בעצמה ללא היד שלי, ולעיתים גם לי יש רצונות משלי במיוחד כאשר המטלות האחרות בחיי, דברים פשוטים כן, כביסה, נקיון, בישול, עבודה, בן זוג, מייליים וכו' עומדים ביני לבין כף ידה המושתת אלי מוכנה למשוך אותי אל היעד הבא.

ומה קורה כאשר אני לא רוצה ללכת לאן שהיא רוצה? לאחר כמה מקרים שכאלו כשהבת שלי מאדימה מכעס כל גופה עוצר, מתקשח וקול של כלב זעום מחרחר מפיה, אני מתיישבת לחשוב ברצינות מה קורה פה בין שתינו.

הדבר הראשון שעולה במודעות שלי היא מי אם לא אמא שלי.

אני מביטה בבת שלי ורואה את אמא שלי שאומרת לי ופוקדת עלי מה לעשות. זה מקומם אותי ובלי משים השלכתי על בתי הפעוטה את יחסי המורכבים עם אמי.

מה עוד אני רואה פה בדינמיקה העדינה שנוצרת לה יום אחרי יום ? שאני חושבת על עצמי, ברור שאני מושכת את בתי בשעה שמונה הביתה כי אני רוצה שהיא תעשה אמבטיה ותלך לישון. אך היא, כולה התרגשות על יכולת ההליכה החדשה שגילה גופה לא מוכנה לוותר על אף דקת אור ומושכת את ידי, החוצה מעבר לדלת הסגורה.

'אבל מה איתי?' אני חושבת, גם לי יש תוכניות להערב ואם היא תלך לישון תוך חצי שעה יש לי גם סיכוי להספיק אותן. אז אני עוצרת הכל, זה חשוב, משהו קורה פה בין שתינו, בסיס ליחסים ארוכי טווח. ובמה בסך הכל מדובר, בכמה שבועות קצרים עד שהיא תלך לבדה ללא תמיכתי ורצונותינו השונים יוכלו להיפרד אט אט.

אני מתבוננת על סיפור הגוף של שתינו, כשאנו עדיין מחוברות יד אל יד, כגוף אחד עם ארבע רגליים, ושני ראשים. כיצד הרצון האישי שלה מתגבש עם כל צעד ושעל כשהיא מגלה שהעולם גדול, רחב, שלוש מאות שישים מעלות, גם בלעדי. והגוף שלה אומר לי: 'עוד לא אמא, אני עוד לא מוכנה לעזיבה מוחלטת וצריכה אותך איתי להרגיש בטחון כשאני יוצאת מלהיות שתיים ללהיות אחת'.

כשאני כותבת את המילים הללו ליבי נמס ומתרחב ואני מוכנה לעזוב הכל בשביל עוד סבוב בסלון, מחזיקה את ידה הקטנה והאמיצה של בתי בידי ומאפשרת לרצון שלה להוביל אותי.

 

מירב שרייבר , ליווי רגשי ורוחני לחיי משפחה מלאים! תרפיסטית בתנועה, מודעות עצמית, הדרכת הורים וטיפול בתנועה לילדים.www.happychild.co.il meirav.schreiber@gmail.com

 

 

עוד אמהות כותבות:

הדרך למימוש עוברת במספרה / סשה חזנוב

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך ? / ליטל גרין

ואיפה אני בתוך האמהות? / ליטל גרין

אני רוצה לתקתק/ אמא של רעותי

להיות עוד קצת עם הרגע / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “הבת שלי התחילה ללכת”

  1. מירב שלום,

    הזדהיתי לחלוטין עם כל מילה שכתבת, וכתבת אותן כל כך יפה.
    אני אמא לשלושה ילדים מקסימים, וכבר אמא קצת יותר מ-9 שנים. אני חושבת שההרגשה שתיארת היא בבסיס ההורות – הצרכים שלהם מול הרצונות שלנו.
    והדגש הוא על צרכים, כי אצל ילדינו זה צורך, זה לא משהו שאפשר לדלג עליו או להעביר אותו לזמן אחר.

    כשדפדפתי אצל חברה בספר "להיות אמא", הדף שתפס את תשומת לבי היה הדף שבו נאמר שכאשר הרצונות של האמא עם הצרכים של הילדים מתהווים לאחד (ציטוט לא מדויק, אבל זה מה שאני זוכרת, וזה מה שהצלחתי לקלוט מהמשפט), הבית שליו ורגוע, והילדים יכולים לגדול להם בהנאה מרובה.
    אצלי בבית אני חווה זאת בכל סיטואציה שלי מול הילדים.

    מאחלת לך הרבה רגעי אושר כפי שתיארת בהורות שלך.
    יום משובח.
    גלית.

    • מירב הגיב:

      בהחלט יומי היה משובח כפי שאיחלת לי.
      הבעיה העיקרית בחינוך היא בהחלט הרצונות שלנו מול הרצונות שלהם, לא תעשי מה שהם רוצים – "ישנאו" אותך, תעשי מה שהם רוצים – "יעשו ממך פראיירית".
      בספר להיות אמא מדובר כמו כן על רפואה סינית וכיצד הרגעה של הילד בעזרתה יכולה לתרום רבות למשמעת ולחינוך שלו.
      מרנין אותי שקראת את הספר הזה, ואשמח אם פעם הבאה תקראי את הפרק שדיברתי עליו.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מכון פוע"ה: "הבקשה שגברים בלבד יעבירו את ההרצאות בגניקולוגיה מעוגנת בהלכה"

מאת : לימור לוי אוסמי

11 ביולי 20125 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

מסתבר שהבטחות לא חייבים לקיים ושמה שהיה נכון ורלוונטי מאוד ליומיים לפני כנס שעורר לחץ ציבורי אדיר ובריחה של מרצים ממנו, יחד עם איום להפגנות מחוץ לכנס, כבר ממש איננו רלוונטי לכמה חודשים לאחריו, כשהשקט שורר.

שוטפים לי את המוח

מאת : לימור לוי אוסמי

11 בדצמבר 201112 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי עסוקה בשאלה "מה שלי" ו"מה לא שלי", מה משפיע עליי מבפנים, מה משפיע עליי מבחוץ והאם אפשר בכלל להפריד בין השניים ?

כבר מאז שגלעד שליט שוחרר מהשבי, אני רוצה לכתוב משהו שקשור לזה. חודשיים הדבר הזה מתבשל אצלי בבטן.

איך שראיתי אותו על המדף, נשביתי: על הספר "אדם רגיש מאוד"

מאת : רחלי בושי כהנים

17 בינואר 201212 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

איך שראיתי אותו עומד על המדף, נשביתי. הוא היה אחד הספרים החשובים שקראתי בחיי.

אין מקריות בעולם איך הוא הופיע, בדיוק בזמן הנכון, לחזק אותי, לשקף לי מי אני, בזמן שהמטפל שלי מנסה להפוך אותי למשהו אחר- "לא טוב להיות מינוס בעולם של פלוסים", "תהפכי ממינוס (רגישה) לפלוס (לוחמת)", ואני הרגשתי איך עולה בי כעס שלא מקבלים אותי כמו שאני, שאומרים לי שמי שאני זה לא טוב, ואני מרגישה "פגומה" או "לא שייכת", בגלל שאני רגישה מדי..רגשנית..פגיעה..לא לוקחת בקלות את החיים.