סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת :

4 ביוני 2012 | 17 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

פרק א' – צפת

המקום: אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה: שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.

 

"אבל למה לא ?" אני מבקשת הסבר ומקבלת רשימה של נהלים חסרי כל קשר ועוד הם מגדילים לעשות וללבות את הפאניקה הכללית בהזמנת שתי מנות דם- רק שיהיה…- הצירים מתחילים להעלם בהדרגה, הכאב בזרוע הולך ומחריף מרגע לרגע, אני מנסה להסב את תשומת לב האחות וזוכה להתעלמות מוחלטת.

כשאיילת להב, הדולה שלנו, מתייצבת אני מסתכלת עליה במבוכה קלה. אין צירים כמעט בכלל, כשהם מגיעים הם חלשים, הגוף שלי מסרב ללדת כאן. לא ככה.

אנחנו פותחים במסע שכנוע עצמי שלא מוביל לכלום ובינתיים מקבלים את חדר הלידה הטבעי, אבל לא ללידה, רק בינתיים. שש שעות אחרי פתיחת הוריד אני נשברת ומתחננת לאחות שתוריד את הפרפר כי אני לא יכולה לסבול עוד דקה של כאב. היא בתמורה מציבה לי תנאים מעל המיטה, אני מסכימה להכל רק כדיי שיפסיק הכאב והיא מוציאה את הפרפר.

בו ברגע נגלה לעיניי שטף דם שהתחיל להתפשט באזור ונפיחות שהולכת וגוברת… בחצות אני מבינה שלידה כבר לא תהיה כאן ומבקשת להשתחרר. הצוות מצידו מבקש להשאיר אותי לאשפוז. הרופאה ממלאה את טפסי השחרור תוך ניסיונות שכנוע, המתארים כמה זה לא אחראי שאצא עכשיו הביתה ומה ההשלכות הגרועות ביותר שיכולות להיות, הפחדות! כשאני מסיבה את תשומת ליבה לזרוע שלי שנראית כבר לא טוב. "אם הם לא היו שמים לך טוב" היא טוענת "המקום היה מתנפח". ומכיוון שבשלב הזה הזרוע נראתה כאילו גדל שם כדור פינג פונג, אני מנסה להראות לה ובתגובה מקבלת  "אההה" כזה מעל הניירות מבלי שאפילו הרימה את העיניים שלה.

ההבנה הקשה מכה בי, אין לי עם מי לדבר כאן, מה אם הייתי במצוקה אמיתית בזמן לידה ? מי היה שומע אותי מעבר לנהלים ? אני יוצאת חזרה הביתה.

 

פרק ב' – ד"ר אבנר שיפטן

" אני לא חוזרת לשם !" הודעתי לבעלי חד משמעית וכשהוא מעלה את כל ההפחדות שטרחו להכניס לנו טוב טוב לראש על לידה עם המוגלובין נמוך אני בטוחה בעצמי יותר מתמיד "מבחינתי שיגררו את הגוף הגוסס שלי לשם, אני, במצב של הכרה מלאה לא אלד שם !"

אבל מה כן ? איפה ?  איילת הדולה מציעה את ד"ר שיפטן, הוא רופא שמיילד בבית ויילד כבר לידת עכוז ולידות תאומים ועוד. "תתייעצי איתו, תראי מה הוא מציע…"

 

ד"ר שיפטן נשמע רגוע במיוחד, גם כשאני מתארת לו את מצב ההמוגלובין. הוא מגיע אלינו הביתה רגע לפניי ארוחת שישי ובטון בטוח הוא אומר "תראי, את לא נראית לי חלשה, אני מסתכל גם על הבן אדם מעבר לבדיקות, והשאלה היא איך את מרגישה ? " הייתי בשוק. פעם ראשונה שרופא בכל ההריון הזה שאל אותי איך אני מרגישה, הדבר הכי טרוויאלי, הכי פשוט לעשות, וזה לא עניין אף אחד. כל הרופאים לפניו נצמדו לדף הבדיקות המודפס עם המספרים כמו טובע שנצמד לבול עץ.

"אני מרגישה מצוין, אני מרגישה שאני יכולה לעשות את זה ". הוא חייך, והתחיל להסביר על הליך של לידת בית, סיכונים, יתרונות ומה תפקידו בכוח. לפי הד"ר, לידה היא מעמד אינטימי של בני הזוג ( ומי שהם בוחרים עוד לשתף בו), הוא נמצא שם רק ליתר ביטחון ויהיה בחדר אחר. את הבדיקות, פתיחה ואחרות הוא יעשה רק לפי בקשתי והסכמתי ויתערב רק בחלק האחרון לוודא שהראש יוצא כמו שצריך. ולגבי האנמיה, הוא טען שבלידה נורמאלית לא אמורים לאבד יותר מחצי ליטר דם ואנחנו מקווים ללידה נורמאלית. מקסימום, אהיה מעט חלשה…

איזה הבדל של יום ולילה! מבית חולים שלא אפשר לי ללדת באותו מתחם מבוקר רק בחדר טבעי לרופא שנשמע לא מאוים ולו במעט מהאפשרות של לידת בית 40 דקות מבית החולים.

והשאלה היא באיזה דרך אבחר – בדרך המלחיצה והמאיימת או בדרך הרגועה  ? איזו לידה אני בוחרת לעצמי ?

 

קוריוז היסטורי קצר

יש לי סבתא מרוקאית. כן, כן. בריאות המשפחה היא אצלה מעל הכל וכשהיא שמעה שאני מתלבטת לגבי לידת בית הייתי בטוחה שאזכה למסע שכנועים כנגד ורק כדי שנצא בריאים ושלמים, התינוק ואני. להפתעתי, התגובה הייתה שונה לגמרי "נהדר ! אין יותר טוב מזה", היא אמרה.

מסתבר שסבתא שלה הייתה מיילדת במרוקו. ולא סתם מיילדת, המיילדת של חצר המלוכה (או משהו כזה)  וכשהצרפתים נכנסו למרוקו והכריחו את כל המיילדות להפסיק בעבודתן וכל היולדות ללדת בבית חולים, היא המיילדת היחידה שהורשתה להמשיך לעבוד, בגלל הייחוס שלה.

היא יילדה את סבתא שלי ואת כל אחיה בבית. כשהייתה בת שש, הייתה סבתא שלי נוכחת בלידת אחיה הקטן, לידה שלקחה שלושה ימים בגלל שהוא היה גדול, חמש קילו, "אבל בסוף הוא היה בחוץ, הם כולם יוצאים בסוף, זה הכי טבעי בבית, עדיף בשבילך."

וזה היה הסוגר הסופי להחלטה. אם סבתא שלי בעד זה כנראה ממש בסדר.

 

פרק ג' ואחרון – לידת בית

אחרי כמה ימים שהגוף שלי השבית את עצמו לחלוטין מטראומת בית החולים, התחילו צירים. חלשים רחוקים ולא ממש אפקטיביים. הודעתי לאיילת שיש משהו, אבל ממש לא נראה לי שיש לאן למהר.

בעלי הכבאי היה כמובן במשמרת, כך שהיינו רק הבכור ואני והוחלט פה אחד על הכנת עוגיות. תוך כדי גלגול ולישה הרגשתי איך הצירים כבר מעט פחות נסבלים, ומהרגע בו התקשרתי לשלוף את בעלי לכיוון הבית ועד שהוא הגיע מלווה באחותו שתאסוף את קטנצ'יק, כבר התחלתי לכאוב באמת.

אחריהם הגיעה איילת ובהמשך גם הד"ר הצטרף. במקום בדיקת לחץ דם, פתיחת וריד וחוקן, מלאנו אמבטיה, עמעמנו אורות, הדלקנו מבער שמנים, שמנו מוסיקה טובה, נשנשנו עוגיות חמות ושתינו כוס יין. אם לא היו צירים כואבים בין לבין, זה היה ערב רומנטי אידיאלי.

הלידה עצמה הייתה ארוכה, מתישה וכואבת מקודמתה. הסיבה לכך התגלתה לי רק בסוף, חבל הטבור היה כרוח סביב החזה, הזרוע והצוואר והחזיק אותו גבוה בזמן שכבר היו צירי לחץ.

אמא שלי הגיעה לקראת הסוף, נעזרתי בכמה תרופות הומיאופתיות, ולא אומר שלא התחננתי באיזה שהוא שלב למשככי כאבים, אבל טוב בדיעבד שלא היו כאלה. אם הייתי לוקחת אפידורל במצב התקיעות של התינוק, לא הייתי מרגישה אותו מספיק כדי לעזור לו והסבירות שזה היה נגמר בקיסרי או וואקום היא כמעט ודאית. למעשה, הכאב הציל אותי הפעם.

ולמרות הכאב, שבאמת היה בלתי נסבל, האווירה הייתה אחרת לגמרי. לא היו טפסים למלא, לא היו בדיקות חודרניות או מכאיבות, הלידה התנהלה בדיוק איך שרציתי וכולם היו שם בשבילי ולתמיכתי. מידיי פעם הד"ר הגיע לבדוק דופק, אבל הוא חיכה בשקט עד שיעבור עוד ציר והיה כל כך קשוב שנוכחותו לא הורגשה בכלל. בסופו של דבר הוא היה גם זה שעזר לתינוק לצאת מהתסבוכת של חבל הטבור.

 

רגע אחרי, כשתינוק קטן ומתוק מכורבל עלי, הייתי אסירת תודה, הייתי בבית שלי, במיטה שלי. בלי סבב רופאים שבאים ומעירים, בלי שעות ביקור מוקצבות לאהובים שלי, עם המקלחת הפרטית שלי והמצעים הנעימים שלי, בבית (שלא נדבר על זה שיום למחרת הגיע הבכור לפגוש את אחיו הקטן באווירה שהוא מכיר ולא בבית חולים עם אמא מחוברת לצינורות ).

בעלי, איילת הדולה, ד"ר שיפטן ואמא שלי היו שם במאה אחוז ועשו עבודה מדהימה, אני כל כך שמחה בבחירה הזו, אבל למה אני כותבת את כל זה בעצם ? הבנתי משהו מאוד חשוב בכל התהליך הזה, משהו שכבר ידעתי באיזה שהוא מקום בלידה הקודמת, אבל הוא לא הכה בי בכזו עוצמה עד כה.

לידה היא לא מחלה, בטח כבר שמעתן לא פעם את המשפט הזה. אז למה ממשיכים להתייחס לכל לידה (ואני לא מדברת על אלו שהסתבכו ) כאל מקרה פתולוגי ? הרבה אנשים אמרו לי אחר כך שאני אמיצה. אני הרגשתי שצריך יותר אומץ היום להגיע לבית חולים… למה לתקוף יולדת באין ספור בדיקות ? היא הרי עומדת בפני תהליך כואב גם כך. למה לא סומכים על היולדת יותר מאשר על תוצאות בדיקת דם ?

למה מפחידים יולדות ברמה כזו שלא רק שהן פוחדות ללדת בבית הן כבר מעדיפות קיסרי ישר ? למה בכלל קיים כזה פחד סביב לידת בית ?

בעצם אני כן מבינה את הפחד, הרי הייתי שם בעצמי, את הלידה הקודמת עשיתי בבית חולים ואני יכולה להגיד שההבדל הוא שמים וארץ (אפילו שילדתי את הבכור בחדר לידה טבעי, נעים וללא משככי כאבים ). אני מקווה שהצלחתי אולי לשפוך אור קצת אחר על הנושא, ושכל מי שתחליט ללדת בבית, שתהיה לה לידה טובה וחוויה מעצימה ונעימה. ולכל מי שתחליט ללדת בבית חולים, אני מאחלת לה ולכולנו כנשים (ואני אומרת את זה כשאני מודעת לחלוטין שיש נשים שבית החולים הציל את חייהן ואת התינוקות שלהן- אני מדברת כרגע על לידות ללא סיבוכים כמובן ), שיבוא יום ויראו שם יותר את האישה כמרכז ופחות את הבירוקרטיה כמנחה, שיפעלו פחות מתוך פחד וכסתח"ות ויותר מתוך אמונה ביולדת ובתהליך שבסך הכל אין טבעי ממנו, עשו אותו כבר מיליוני נשים לפנינו וכנראה שימשיכו גם אחרינו.

ואם בינתיים אין מספיק קשב במערכת הגדולה הזו שנקראת משרד הבריאות ויוצאיה, היו קשובות לעצמכן, רק אתן יודעות איך אתן מרגישות, אל תתנו לאף אחד להפחיד אתכן כשהכל בסדר ואל תתנו לאף אחד לזלזל בכן כשאתן לרגישות שמשהו לא כשורה. תסמכו על התחושות שלכן מעל הכל.

לכל היולדות באשר יבחרו- לידה קלה.

קרן.

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

17 תגובות ל- “סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית”

  1. סשה הגיב:

    קרן, האישה והאגדה,

    לא בטוחה שיש לי מה להגיד חוץ מ-וואו!
    והמון המון תודה על ההשראה שקיבלתי מהסיפור שלך לקראת לידת הבית שלנו 🙂
    גם אני אחרי לידת בית חולים ראשונה (לא טראומתית, אבל גם לא חלומית) והייתי זקוקה (שוב) לתזכורת כזאת!

  2. קיה הגיב:

    קרן – קודם כל מזל טוב, לא ידעתי על ההריון…
    הסיפור שלך מאד ריגש אותי, הייתי שם איתך בהזדהות מלאה ומחזקת אותך על הבחירה שלך ועל הידיעה שלך ועל מה שהינך!!
    כ"כ חשוב שכתבת את זה ובכך נותנת השראה לנשים נוספות…לידת בית זה לא דבר טרוויאלי, אבל מי שחווה את זה, את האפשרות של ללדת ללא הפרעה, מתוך כבוד ליולדת ולתהליך לא יכולה לחזור לבית חולים…

  3. עינת דורפן הגיב:

    מקסים, מזל טוב מצטרפת לתפילה שלך…

  4. טלי כהן הגיב:

    השארת אותי עם דמעות.
    בתור תומכת לידה, ליויתי אתמול יולדת,
    ש"פחדה להסתבך עם הרופא, כי אח"כ זה יתנקם בה"
    והעדיפה לקבל פיטוצין ולוותר על ההתעקשות לזרוז הלידה עם הומאופטיה,
    ולהיות קשורה במשך כל הלידה לפיטוצין מצד אחד, ולמוניטור מצד שני כי "חייבים"
    הייתי מ-ת-ו-ס-כ-ל-ת כשלא יכולתי לעשות לה מסג' עם שמן בבטן, בדיוק במקום הכי כואב, כי מתמר המוניטור זז…..

    חסד מבורא עולם שהייתה מיילדת מתוקה ש"רככה" את המצב ועזרה עם חיוך להפוך את המצב לקצת יותר נסבל….

    <מחכה בקוצר רוח לביאת משיח, אז נוכל לשחרר מעצמנו את עול הבלגן עם כללים/נהלים/רופאים/"אין כסף" וכד'

  5. אריאן רגב הגיב:

    סיפור מרגש ומחזק. אמן שאזכה ללידת בית בלידה הבאה שלי (אם תהיה).

  6. שירה דרוקר הגיב:

    אחחחחח… קראתי בהתרגשות עצומה, כשאני מהנהנת לעצמי, מרוצה ומבסוטה ממך!!!
    כל הכבוד על החיבור החזק לעצמך, לידיעה שאם תסמכי על עצמך ותעשי כמו שאת מוצאת לנכון – יהיה בסדר.
    בעצם זה שאני לוקחת את האחריות למעשיי ולהחלטותיי בנוגע ללידה ובכלל יש משהו מאוד משחרר, כי אני מנהלת עם עצמי לקראת קבלת ההחלטה מן מו"מ כזה, שבמסגרתו אני שוקלת את כל התוצאות הכי נוראיות שיכולות לקרות, והאם אני מסוגלת לעמוד בזה שהן תקרינה, ואם בכל זאת החלטתי ללדת בבית (או ללכת עם כל החלטה אחרת שלי עד הסוף) – אני יודעת ששום דבר נורא לא יקרה. שום דבר שלא אוכל לשאת או לעמוד בו.

  7. אלונה הוטר הגיב:

    קרן בעיני היא סוג של עילוי. כשסיפרה לי יום לפני הלידה שהחליטה ללדת בבית, לא ישנתי כל הלילה עד לאותו sms מיוחל שהודיע שהכל בסדר.
    אני מקנאה ברוגע ובשלווה שלה, ושמחה בשמחתה עד מאוד.
    מזל טוב קרןןןןןןןןן. בקרוב אצלנו (לא בבית:) )

  8. סאטורי הגיב:

    מרגש מקסים ומעורר השראה
    תודה על השיתוף

  9. איילה לוינגר הגיב:

    מעבר להיותו סיפור מרגש מעין כמוהו יש פה משפטי מפתח מאוד חשובים.
    בויכוח על לידות בית תמיד יש את אלו שתספרנה שלולא בית החולים לא היו מזהים את מקרה החירום וזה מובן שאחרי טראומה אף אחד לא באמת תשאל את עצמה אם המקרה חירום היה יכול להתגלות עוד לפני שהוא היה מקרה חירום לו היו מרימים את העיניים מהדפים..
    "ההבנה הקשה מכה בי, אין לי עם מי לדבר כאן, מה אם הייתי במצוקה אמיתית בזמן לידה ? מי היה שומע אותי מעבר לנהלים ?" משפט מאוד חשוב.
    וד"ר שפטן שאני מכירה אותו רק מסיפורי לידות נשמע לי כמו ROLE MODEL לרופא מיילד. אני ילדתי בעצמי עם מיילדת בביתי אבל אם רופא מיילד אפילו בבית חולים אז כזה שרואה אשה ולא רק רחם, לא מדבר מעל הראש שלה כאילו היא לא שם במקרה הטוב או כלי במקרה הרע.
    תודה על השיתוף, כל כך חשוב שאני משתפת גם בפייסבוק.
    הרבה אושר ונחת והתאוששות קלה

  10. כספית הגיב:

    סיפור מדהים ביותר. הם כל כך טובים בהפחדות שזה מפחיד. כל הכבוד וכמובן מזל טוב!!!

  11. לירי_יער הגיב:

    מזל טוב גדול
    מרגשת מדמיעה ומעוררת השראה
    נשיקה

  12. ורד לב הגיב:

    תענוג לקרוא!
    מתחברת ביותר לכל מה שכתבת. אמנם לא ילדתי מעולם בבי"ח, אם כי בדיוק בגלל מה שכתבת… לידה אינה מחלה מבחינתי ואינה מצב המצריך "כוננות" כזו של צוותים וכל מיני.
    כמובן שאם יש צורך בהתערבות אז הוא חשוב ביותר, אולם "סתם כך" להכניס ראש בריא למיטה חולה… לא בשבילי…

    אהבתי גם את "הכאב הציל אותי". אני לגמרי מתחברת לזה שהכאב מסמן לנו איפה אנחנו צריכים לשים אנרגיה ומה דורש תשומת לב, התייחסות ועבודה. גם בלידה…

  13. קרן שרגנהיים-שלם הגיב:

    וואו ! ריגשתן אותי מאוד. תודה לכולן על הפרגון, לא חשבתי שיהיו כל כך הרבה תגובות. מאוד נעים לדעת שיש עוד רבות שמרגישות כמוני… שיהי לכולכן יום נפלא!

  14. קרן יקרה, נשים יקרות,
    באמת סיפור מרגש. הוא ריגש אותי לאו דווקא בגלל הלידה הביתית, אלא כי היית בבחירה קרן. בחר בעצמך, לקחת אחראיות על הבחירה שלך. הלוואי ונשים יהיו במקום הזה בזמן שהן בבית חולים, ואז הן לא מסכימות לפתיחת וריד, למוניטור רצוף, לבדיקות חודרניות בלי סוף ועוד התערבויות מיותרות. הן בוחרות מתי הן מבקשות להיות מנוטרות והן בוחרות מתי יבדקו פתיחה וכו' והצוות הרפואי נמצא לטפל בהן ולא אחרת. זו משאלת הלב שלי.
    תודה על השיתוף.

  15. מזל טוב לאם ולכל המשפחה.
    התרגשתי מאד מהסיפור שלך ואני מחזקת את ידייך ואת ידי נשים שרוצות ללדת בבית.
    אני עברתי שתי לידות בבית חולים (אפילו לא העליתי על דעתי שיש אפשרות ללדת בבית, ואז גם לא היו אפשרויות של חדר לידה טבעית וכולי אם כי את שני ילדי התעקשתי ללדת בלידה טבעית, בלי אפידורל) זכורה לי בחדות ובכאב ההתייחסת אלי כאל גוש בשר ולא כאל אדם, הדיבור של אנשי הצוות ביניהם מעל לראשי במונחים שהעלו בי חרדות איומות, או כאשר ביקשתי לא לדעת את מין הילוד לפני הלידה, הסתכלו על מסך האולטרה-סאונד ודיברו ביניהם באנגלית כדי שאני לא אבין (ההורים שלי אמריקאים ויש לי אזרחות אמריקאית), וכאשר האחות לא הבינה את האנגלית אמרו לה בספרדית כדי שאני "לא אבין".
    הכי נוראות היו השעות שבהן השאירו אותי אחרי לידה של עשר שעות, לבד במסדרון, בלי כוס מים אפילו, (בן זוגי הנרגש רץ למשרד להתקשר ולהודיע לכולם) כשאני שוכבת שם ממררת בבכי, מופרדת מהתינוק שרק נולד לי כואבת וחלשה.

  16. חגית מנדרובסקי הגיב:

    קרן אהובה – מזל טוב יקרה! מאושרת בשבילך על האומץ שלך וההתמדה והנחישות. אני עברתי את כל זה בבית חולים ולא היה מי שיעזור לי ובסוף נאלצתי לעבור ניתוח. מאחלת לעצמי הזדמנות שנייה ומתקנת. חיבוק גדול אוהב!!! חגית

  17. רות חריט הגיב:

    מרגש מאוד!
    אני ילדתי לפני 10 ימים לידה שלישית (פעם ראשונה בבית) עם דר' אבנר שיפטן הנפלא! אין לי מספיק מילים לתאר כמה שלווה האדם הזה משרה! ידתי בשבוע 42, ספגתי הרבה לחץ מהממסד ובכל זאת לא ויתרתי והגשמתי חלום. הודות לסיפורים כאלה אני ממאחלת לעוד נשים לצאת מהמטריקס ולגלות שיש עוד אפשרות שפויה הרבה יותר.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חופשי זה לגמרי לבד

מאת : ליטל אוהב ציון

29 באוגוסט 20118 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אז הנה הוא הגיע, אחד התאריכים היותר האהובים עליי בשנה, האחד בספטמבר !

במחשבה שנייה, הניסוח לא מדויק.

זה לא שהוא הגיע, אלא שאני הצלחתי להגיע אליו….

אמנם הגעתי באפיסת כוחות, זוחלת על גחוני, סופרת את הדקות, מרוטת שיער ראשי ומלאת שערות רגליי, כי למי בכלל יש זמן לשעווה…אבל הצלחתי !

בדרך ללידה חמישית, ולא, אני לא דתייה

מאת : ברנדמן נורית

23 בספטמבר 20116 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

השאלה שרובם שואלים אותי היא: "את דתייה?", לא אני לא. הריון ולידה זה פשוט חלק ממני.

אם לא הייתי מסוגלת להביא ילדים לעולם, זה כאילו ייקחו לי את הידיים.

תחילת הדרך לא הייתה קלה, הריון ראשון אחרי טיפולי פוריות, ילדת מבחנה שהיום היא בת תשע וכשהיא הייתה בת שנתיים אמרתי לבעלי "אני רוצה עוד".

סיפור לידה של תמה

מאת : גלית

8 בפברואר 201219 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.