אחרי לידה

עוד יום הסתיים לו

עוד יום הסתיים לו.

ניסיון אחרון לפני הקריסה מול המסך, לארגן קצת, לפחות למראית עין, את המבצר שלנו. הקטנה כבר ישנה ואני תוהה ביני לבין עצמי איזה לילה מחכה לי… האם יהיה לה לקטנה הזו השקט הראוי שיאפשר שקיעה שקטה ועמוקה לשינה? או שתזדקק לי יציבה ואיתנה ומלאת סבלנות (כמו שלא תמיד אני מסוגלת להיות), כדי לקרוס לכמה רגעים לשינה קלה בתוך זרועותיי ושוב להתעורר.

בשבועות האחרונים אני חולמת על שינה. שינה נטולת גבולות והגבלות. כזו שאפשר להקיץ מתוכה ברפרוף עיניים מתוק כשכבר שבעתי לגמרי. בלילות האחרונים הקטנה שלי לא שקטה, מתעוררת המון, ולפעמים אפילו מחליטה על "הפסקת עירות" כזו שתאפשר לה לתרגל את העמידה החדשה שהיא כל כך שמחה ומתמידה בה אפילו בזמן האוכל.

היא מצחיקה הקטנה הזו, שמפלסת לה בדרכה שלה את ימיה בעולם, אבל ברגעים אחדים אני מתקשה להבין מה לעשות עם התסכול שעולה וממלא את הגרון. תסכול שמגיע עם ההבנה שאני לא אדון לעצמי יותר, שישנה הקטנה המדהימה הזו ושנתי תלויה בשנתה. אני כועסת בלי שארצה, מתקשה להחליט מה לעשות עם הכעס הזה. לא מסוגלת להחניק אותו לגמרי, לא יודעת אם צריך ובו בזמן מלאת רגשות אשמה. לופ נוראי. מתכון בטוח לקימה נטולת אנרגיות וכוחות נפשיים ביום שלמחרת.

אחר כך מתחיל יום חדש עם האכלות, הרדמות, יציאה לפארק, יציאה לעבודה, שגם היא מציבה קשיים. אני מנסה להגיד לעצמי ששום דבר הוא לא אסון. לא הקימות הרבות שלה, לא התסכול שאני מרגישה ולא זה שברגעים מסוימים דמותי רחוקה כל כך מדמות האמא שאני רוצה להיות.
הכל בסדר, אני בסדר, זה בסדר. כל הוורסיות האפשריות נרתמות לניסיונות ההרגעה.

זה אולי מצליח לרגעים אחדים אבל ברגעים רבים אחרים אני פשוט בבהלה שאני לא מספיק טובה. כמה קשה להתהלך כך בהרגשה שכזו. ואולי בעיקר אני מחפשת נחמה. מחפשת להשיגה מכל מקום ומכל אחד אבל אחרים- מכרים, אחיות ואפילו חברות טובות לא לגמרי מצליחים לספק אותה. גם כשכבר היא ניתנת, אני לא באמת מצליחה לאחוז בה ולהתעטף בה.

כשאני מסתכלת על אמא שלי "מרגיעה" את הקטנה שלי אחרי שנפלה ב"אין לך מה לבכות, עוד תפלי בחיים כל כך הרבה", הולכת ונעשית ברורה יותר הכמיהה הזו לנחמה, להרגעה, לעיטוף. אלא, שעכשיו אני זו שצריכה לספק אותה לעצמי, אני צריכה להיות האמא הפנימית שלי שמחבקת ומאמצת חזק עד יעבור זעם. לאט לאט, במקביל לגידולה של הקטנה החכמה והיקרה מפז שלי, אני מגדלת גם את האמא הפנימית שלי עוד קצת, כדי שאצליח להיות יותר ויותר ממה שאני רוצה להיות עבורה.

ובגדילה, כמו בגדילה, יש הרבה כאבים ומהמורות, אז כנראה שאני פשוט צריכה להסכים לזה.

לילה טוב ומחדש כוחות לכולן ולכולם אמן!

 

 

עוד אמהות כותבות:

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך ? / ליטל גרין

ואיפה אני בתוך האמהות? / ליטל גרין

אני רוצה לתקתק/ אמא של רעותי

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

אולי לעולם לא אהיה האישה ש.. / תניה תוויל

אני אמא הכי טובה.. שאני יכולה / אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ